בימים הראשונים למלחמת "חרבות ברזל", מדורי הבידור השונים בארץ נשטפו בצבעים מלנכוליים. משיחות עם אנשי תרבות שמתקפת 7 באוקטובר גבתה מהם מחיר, דרך סיקור מופעים מרגשים שערכו אמנים - אם בלוויות, מול מפונים או בבסיסים - נוצר ניסיון למצוא דרכים לנחם, לחזק ולאחד את השבר הענק שנוצר. אך בין שלל שיתופי ורסיות ל"יהיה טוב" ו"לצאת מדיכאון", לפיד העגמומי התפרצה לפתע טיפה קטנה של צבע. התברר שאביהו פנחסוב גייס את תדמית הפרפורמר הפרוע שלו - ויצא לשטח.
מי שסוחב עימו מטענים מורכבים משירותו הצבאי, הרים פעם אחר פעם הופעות סוערות בפני חיילים; כך בהופעה אחת הוא נכנס ל"רחבה" כשהוא רכוב על D9, נפרד מבגדיו ונשאר בתחתונים, והחיילים לא נשארו אדישים, כשהם רוקדים, מריעים לו. בסרטונים שתועדו ברשתות החברתיות היו כאלה שאף נראו מניפים את נשקם בקצב השירים. "אני הולך עד הסוף. אני עם החיילים, מה שהם רוצים אני אעשה", אמר בשיחה עם ynet שהתקיימה רגע לפני שדובר צה"ל עצר את החגיגה - והורה על הפסקה של הופעותיו בבסיסים. אבל סערות תקשורתיות סופן לחלוף, במוקדם או במאוחר, ומספר שבועות אחרי השעייתו גם הסערה הזו שככה ופנחסוב קיבל את הברכה לחזור ולהופיע בבסיסי צה"ל.
אביהו פנחסוב בהופעה בבסיס
(צילום: עמית ראם)
נדמה שאין אחד שלא עסק בהופעותיו השנויות במחלוקת של הזמר, שבלטו בחריגותן על רקע המצב. אולם מתחת לכל הפרובוקציות וההצגה הגדולה של הכוכב הכריזמטי, מסתתר מוזיקאי מסקרן שלא דומה לשום דבר אחר בתעשייה. אם אתם מכירים אותו רק מההתרחשויות האקטואליות האחרונות, או מהשתתפותו ב"הכוכב הבא לאירוויזיון" בשנת 2020, אולי אתם חושבים שזה עוד גימיק שפנחסוב שולף משרוולו המנצנץ. אבל מאחורי השפם, משקפי השמש וערימות הדאחקות מסתתרות שנים של עבודה עד לפריצה המיוחלת, שהגיעה אחרי יותר מעשור של זיעה בדרך לפיצוח האקט, כשהמוזיקה תמיד במקום הראשון.
מהמועדונים הקטנים ועד למעמד קאלט
מועדון הקצב נוסד לפני כ-12 שנה, אחרי שנים שבהן הסטאר שבמרכזה ניסה לפרוץ בשמו האמיתי - אביהו לנדוור. במחוזות הסטרימינג תוכלו למצוא את אלבום הבכורה של לנדוור מ-2009, "באתי לשיר" בהפקתו של יונתן דגן (J.viewz), שאומנם לא הוביל לפריצה המיוחלת - אך היה לעוד שלב בדרך של האמן למציאת מקומו. הוא השתלב בהפקות תיאטרון וטלוויזיה בתפקידי משחק שונים, וכעבור כמה שנים נולד גם ההרכב שמלווה אותו עד היום.
אביהו פנחסוב, שם הבמה שלו (ולא "דמות" שהמציא, כמו שאולי חושבים), הוא בעצם הלחם של שמו הפרטי עם שם המשפחה של מארק פנחסוב - מפיק הלהקה והגיטריסט שלצידו. "אביהו זה בדיוק מי שאני באמת", אמר לנדוור בריאיון ל"שבעה לילות" ב-2020. "אנשים הם לא דמויות חד-ממדיות. יש בנו כל מיני צדדים, וכל פעם אנחנו בוחרים לחשוף צד אחר משוגע יותר ומשוגע פחות. אני פשוט בוחר תמיד לחשוף את הצד המעניין שבי. זה תמיד אני". הצופים הראשונים שזכו לראותם היו יושבי ברים קטנים ביפו ובדרום תל אביב, והקהל גדל מפה לאוזן, עד שב-2015 ההרכב נכנס לאולפן להקלטת אלבום הבכורה שנשא את שמם.
כבר ב"אביהו פנחסוב ומועדון הקצב" אפשר היה להתרשם מהיציאה המרעננת שההרכב מביא. המוזיקליות במקום הראשון, וכך גם הרפרנסים שמובילים אותו - "נשמה, כפרה, מאמי" הוא כמו שיר רוקנ'רול מאמצע המאה הקודמת עם נגיעות בוזוקי, הקו היווני המשיך גם ב"ליטל" שמפלרטט עם מוזיקת דיכאון מתחילת המילניום ("יופי של ילדה, כשהיא מחייכת אין לי מנוחה/איך היא כמו דבורה, בנשמה עוקצת והלאה ממשיכה"), אבל הטקסטים גם לא חפים מדאחקות ומעלים חיוך במהלך ההאזנה. צד נוסף שלו נחשף ב"משם", שיר אהבה שהיה יכול להפוך להמנוני בקלות, אפילו מצליח לרגש ולחמם את הלב.
השיא של האלבום, שמלווה את הלהקה עד היום ומככב גם בשמחות ובחתונות עשור לאחר יציאתו, הוא כמובן "מצילה אותי" - אולי הלהיט המוכר ביותר של פנחסוב ומועדון הקצב, וזה לא מפתיע. העיבוד הFאנקי בשילוב נגיעות ים-תיכוניות עובד מצוין והמצליח להרקיד ולשמח, ולא פלא שהוא ממשיך להיות אחד השירים הכי מושמעים של ההרכב, כשהוא גורף מיליוני האזנות ברחבי הפלטפורמות השונות.
הסוד של ההרכב לא נישא אך ורק על כריות הכתפיים של פנחסוב, אלא גם על חברי הלהקה - מוזיקאים מהשורה הראשונה שעובדים, מפיקים ומנגנים במועדון הקצב מזה שנים. השם הראשון והוותיק שבהם הוא מלך הבוזוקי והגיטרה עצמו, חיים רומנו, שמשנות ה-60 ועד לימינו עובד עם גדולי המוזיקאים - אם בנגינה או בהפקה מוזיקלית - מהצ'רצ'ילים, דרך אריק אינשטיין, מתי כספי ויהודית רביץ, ועד ליהודה פוליקר. קצרה היריעה מלהכיל את כל השמות שרומנו עבד איתם ולצידם כיוצר וירטואוזי שאין שני לו, אבל פנחסוב והמועדון מהווים נדבך משמעותי בעשייה הנוכחית שלו, כשמשנת 2012 הוא חלק אינהרנטי מההרכב ותורם תרומה ייחודית לסאונד ולאיכות שלו.
"חיים רומנו עלה לי ישר לראש, גם בגלל המוזיקה וגם בגלל איך שהוא נראה - מעין דמות מצרית שמשדרת רוקנ'רול על בוזוקי", הוסיף לנדוור באותו ריאיון ל"שבעה לילות". בהתחלה לא היה לו אומץ לפנות אל המוזיקאי, אבל אחרי תקופה ארוכה שבה חיפש נגנים ללא הועיל, הוא החליט לנסות את מזלו וביקש ממנו להצטרף להרכב. "קיבלתי אומץ - והשאר היסטוריה", הוא מוסיף.
לצד רומנו נמצא כאמור גם מארק פנחסוב (תחת שם הבמה מרקיסיו), שמפיק את ההרכב ושעבד לאורך השנים עם שמות כמו חיים משה, A-WA, צלילי הכרם, זהבה בן, הדג נחש, קרולינה, טריפונס ואריאל זילבר, ובהרכב חברים גם הנגנים יפתח שחף, טל כוכבי, ניצן אייזנברג, ניר טייב ויאיר צברי. ואם חומת הנגנים העשירה הזו לא מספיקה, בימי חול על הבמה, לצד ההרכב הגדול, מצטרפים בדרך כלל גם רקדנים, שחקנים ואפילו אקרובטים, שהופכים את ההופעה לאירוע של ממש.
בלב הפריים-טיים לא ידעו איך לאכול אותם
ההצלחה היחסית וההייפ סביב ההרכב, שעבר בין יודעי דבר וזיכה אותם בסוג של מעמד קאלט, התחזק אפילו יותר עם צאת אלבומם השני, "ימים יפים", מ-2017. "לא חסר לי כלום" המעולה הוכיח שבכל הנוגע להשפעות רטרו, מועדון הקצב יודע גם להביא אותה בדיסקו, ורק הקאבר שליווה את ההופעה הקודמת של גאנז אנד רוזס בישראל ב-2017 - Sweet Child O' Mine, פחות התקבל בברכה בקרב המבקרים. אבל בהיסטוריה הקצרה של ההרכב, נדמה שמעל כולם מוביל הסינגל שנושא את שם האלבום, שהפך לימים ללהיט מוביל של הלהקה. "ימים יפים", שהיה גם שיר הנושא של הסדרה "תאג"ד", הצליח להכיל במוזיקליות שלו את התזזיתיות והוורסטיליות של ההרכב, כמו גם את שפע ההשפעות התרבותיות שלו, ונחשב עד היום לאחד מהשירים המקפיצים והשמחים ביותר של החבורה, עם מילים אופטימיות שכל אחד יכול להתחבר אליהן.
פה בעצם טמון סוד הקסם של הלהקה - מהות מועדון הקצב היא בראשה "לעשות שמח". חבריה מתמתחים בזה. כשחומרי הגלם הם רוקנ'רול מהסיקסטיז, דיסקו, Fאנק, ים-תיכון ומוזיקה יוונית, מגובים בטקסטים משעשעים שלא לוקחים אף אחת מחוויות החיים ברצינות יתרה - הדרך ללב הקהל ברורה.
ב-2020 החבורה עלתה על גל נוסף, כשמועדון הקצב ואביהו פנחסוב מצאו את עצמם בלב ליבו של הפריים-טיים, באחת העונות הכי מבוקשות של "הכוכב הבא לאירוויזיון". בטלוויזיה לא ממש ידעו איך לאכול אותם - מצד אחד, ההרכב הצליח לעורר פליאה, צחוק ובידור, חיים רומנו על הבוזוקי גרר מחמאות בלתי פוסקות והשופטים התרשמו גם מקולו של הזמר. אבל מצד שני, מועדון הקצב התחרה בעונה שהתקיימה שנה לאחר מתמודדת נוספת שבאה כ"דמות" - שפיטה, והרעב שהגיע שנתיים לאחר זכייתה של נטע ברזילי משך לתוכנית שמות כמו אלה לי להב, אוהד שרגאי, רביב כנר, ליהי טולדנו והזוכה עדן אלנה. בתוך מבול הכישרונות ורעשי הרקע שמגיעים משולחן השופטים בזמן הביצועים, ההרכב נפלט מהתחרות בשלב מוקדם יחסית. אסף אמדורסקי זיהה את הפוטנציאל וניסה למחות, אולם זה לא עזר להם.
במובן מסוים, המסגרת הטלוויזיונית הגבילה את ההרכב, שלא מעוניין לקבל הוראות מאף אחד. ובכל זאת, נראה שזה לא היה לחינם. הגיחה של ההרכב ל"הכוכב הבא לאירוויזיון" הרחיבה את גלי התהודה של מועדון הקצב, והפכה את אביהו פנחסוב לדמות ציבורית מוכרת יותר. אולי זאת לא הייתה המקפצה שהנחיתה אותם במים העמוקים, אבל כן אפשרה להם לעשות את הספלאש שיתפוס את תשומת הלב של מי שצריך.
איך זה שאמן אחד לבד מעז
רגע לפני המלחמה, מועדון הקצב התפתח לשלב האבולוציוני הבא שלו, כשהשיק את "החתונה של פנחסוב". זו לא הייתה עוד הופעה מוזיקלית, אלא אירוע בידור יוצא דופן שגובל בעולמות הפרינג', הקרינג' והחפלה. סיבוב ההופעות שליווה את הסינגל "זמר של חתונות", שיצא בקיץ 2022, דימה אירוע חופה וקידושין בדויק כמו שהקהל בישראל אוהב - עם קבלת פנים ונשנושים, טקס וחגיגה חסרת מעצורים. על הבמה נמצאים כאמור רקדנים, אקרובטים, שחקנים מבוהלים (וילד גיאורגי שקופץ מתוך עוגה), בהפקה מפתיעה, מקריפה, וכן, גם מאוד מאוד משעשעת. ברקע - המוזיקה המקפיצה של ההרכב, בהובלת הכוכב הבלתי מעורער שלו.
אלא שאז הגיע 7 באוקטובר וישראל השתנתה לבלי היכר. בזמן שמדינה שלמה ליקקה את הפצעים, כשהממשלה עוד הייתה עסוקה בהתאוששות ובצה"ל ניסו להבין לאן מועדות פנינו, היה אחד שידע בדיוק מה הוא עושה: לנדוור עלה על מדי הפנחסוב שלו, ויצא להרים מורל. עשרה ימים בלבד לתוך המלחמה, הזמר הגיע רכוב על האמר צבאי כדי לשמח חתן וכלה שהתחתנו בבסיס בדרום, והמציא נישה משלו - לפחות עד שעונת החתונות שלו תיפתח מחדש.
תוך זמן קצר הוא הפך לאחד הכוכבים הבלתי מעורערים של ההופעות בפני החיילים. בין אם הוא לובש מדים או לא לובש כמעט כלום, מובל על כלים צבאיים או גולש על ידיהם של החיילים בקראוד-סרפינג - כל זירה הופכת לבמה פוטנציאלית, והוא טוטאלי להחריד. לא מפתיע שהשידוך הזה מצליח - מצד אחד המוזיקה השמחה, שמופקת באופן מושקע ומבוצעת על ידי אחד הפרפורמרים הכי מוגזמים שיש, מצד שני חיילים מותשים שלא ראו בית שבועות ארוכים. כשאביהו פנחסוב מביא את האסקפיזם על בולדוזר, מי יכול לסרב לו?
אך גם פה הצד הרגיש של פנחסוב הגיע לביקור. בניגוד מוחלט להתפרעויות שלו על הבמה, בשבוע שעבר הוציא המוזיקאי את "עם מעמי", שכתב יחד עם ישראל ברייט, איש להקת השמחות, ואפשר למצוא בו גם כאב ואמת, שמבקשים בפשטות לחזק את הכוחות שבשטח. "עכשיו הלב שבור ולא יודעים לאן/בכינו כל הלילה כאב שלא נגמר/השמש העולה תאיר עולם חדש/הבטחנו לעצמו ללמוד מהתחלה". בשונה לגמרי מסגנונו, השיר הזה הוא סוג של בלדה, כשהמוזיקה הקצבית מוחלפת בפריטות גיטרה אקוסטיות.
הטוטאליות של פנחסוב בהופעותיו מול חיים מעניינת במיוחד על רקע שירותו הצבאי המאתגר של הזמר. על אף שלא רצה להתגייס, הוא מעיד כי עשה זאת בשביל אימו ז"ל. "כל החיים אכזבתי אותה. החזקתי את עצמי בשיניים כדי לעשות שירות מלא ולתת לאמא כמה רגעים של נחת", אמר באותו הריאיון ל"שבעה לילות" לפני ארבע שנים. "היה לי קשה לקבל מרות. לא הייתי מוכן שיגידו לי להסתפר, להתגלח, הייתי בא לצבא עם גופיות כמו צ'רלס ברונסון". עוד סיפר באותו הריאיון שברגע של עצבים במהלך השירות הוא השליך קסדה על רס"ר - אירוע שנגמר באזיקים.
נכון לתחילת 2024, נראה שלנדוור יכול לקרוא לזה סגירת מעגל - לפי התלהבות החיילים שמקבלים את פניו בכל שטח כינוס והביקוש שלו על ידם, נדמה שאותו חייל סורר יכול לסמן וי קטן על תרומה משמעותית לצה"ל. נכון, אפשר לאהוב או לא לאהוב את האנרגיה הנלווית להופעות האלה, על טעם וריח קשה להתווכח - ופנחסוב הוא כמו תבשיל מפוצץ בתבלינים. אבל גם אם אביהו פנחסוב הוא לא גיבור התרבות של המלחמה הזו - הוא מה שהגיבורים בשטח רוצים, וזה כרגע אולי הקרב הכי מספק לנצח בו.
