מצטער, אבל יונתן הראל (אקי אבני) לא נראה כמו במאי שרק לפני 24 שעות זכה עם סרטו בדקל הזהב בפסטיבל קאן. ראשית, משום שנראה שזה הדבר האחרון שמעניין אותו. ושנית, משום שהפרס פשוט לא נראה בשום מקום. היית מצפה שברגע מסוים בסרט "כולם מחכים רק לי", שיונתן הראל הוא גיבורו, נראה את התיבה עשויית עור הכבש, ובה ענף עץ הדקל המוזהב, מונחת איפשהו. מדף, שולחן, כוננית. אבל כלום. נאדה. יוק. יונתן הראל הביא ארצה את הפרס היוקרתי ביותר שיכול פסטיבל סרטים להציע – והפרס איננו.
"כולם מחכים רק לי" - טריילר
(צילום: באדיבות יונייטד קינג)
אין לי מושג איך אמורים להיראות במאים שזכו בדקל הזהב בפסטיבל קאן – תחשבו על טרנטינו, קוסטוריצה, רובן אוסטלונד, דייויד לינץ' – אבל יונתן הראל פשוט לא נראה כזה. כאשר התסריט מלא שורות שמספרות לנו כמה הוא במאי-מפיק אגדי, אבל שום דבר בו לא משכנע אותנו בכך, הסרט בבעיה. יונתן הראל נראה יותר כמו במאי שסרטו זכה בציון לשבח בפסטיבל ז'וליין דבוק במדינת איווה (ושם אכן זכה "כולם מחכים רק לי" בתואר המיוחל) מאשר בפרס הנחשק בקאן עליו מתחרים מיטב במאי תבל. הסרט פשוט לא אמין.
אני מכיר גם לא מעט מבקרי קולנוע בארץ ובעולם, רק אחד מהם עונד פפיון, ואף לא אחד מהם מדבר כמו בני ציפר, שמגלם בסרט הזה קריקטורה של מבקר קולנוע. אבל זו לפחות דמות שאני זוכר מהסרט. כל היתר – אישה בוגדנית (גלית הרשקוביץ), שותף עסקי רמאי (אורי הוכמן), שחקן דיכאוני (צחי הלוי) וכוכבת הסרט הזוכה (דנה פרידר) – נכנסים אל הפריים, מדקלמים איזו רפליקה ויוצאים כלעומת שבאו. ישנו גם עורך דין נאמן (איציק כהן) שמנסה לסדר את ענייני החובות של הבמאי-מפיק, אבל הוא שייך לסרט אחר.
3 צפייה בגלריה
פשוט לא אמין. מתוך "כולם מחכים רק לי"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג, ולדימיר ביחובסקי)
עלילת "כולם מחכים רק לי" מתרחשת במהלך ערב אחד שבו נערכת מסיבת הפתעה ליונתן הראל לרגל זכייתו. לא כל כך ברור מדוע הוא אמור להיות מופתע, אחרי הכל המשפחה והחברים אמורים לחגוג את הזכייה איכשהו, אבל העובדה היא שיונתן מגיע הביתה מוקדם מהצפוי, ושומע את אשתו מרכלת בטלפון על כך שכל החברים שלו אינם באמת חברים שלו אלא חבורה של אינטרסנטים. הוא מצליח לחמוק מבלי שתרגיש בו, והדבר הבא שהוא עושה זה לרשת את הווילה הענקית במצלמות מעקב, פעולה שבאופן פלאי מושלמת בתוך פחות משעתיים בזמן שהאישה יוצאת לסידורים.
מכאן ואילך מתנהל הסרט, עבודתו הראשונה של אבני כבמאי, כמעין שילוב של פילם נואר ומה שאמור היה להיראות כמו סאטירה מרירה על עולם הסרטים. אמור היה, משום שכסרט שעוסק בקולנוען ישראלי, הקולנוע הישראלי כמעט ולא מוזכר פה. הגיבור יכול היה להיות באותה מידה עורך דין צמרת או קבלן בחובות. ליתר דיוק, אבני היה משכנע יותר כאחד כזה מאשר כקולנוען זוכה דקל הזהב (בנוסף, העובדה שבסרט הזוכה מככבים דנה פרידר ומאור שוויצר רק מעוררת חשד לגבי כשירותו של חבר השופטים בקאן שהעניק לו את הפרס). מזכירים פה לא מעט את הסרט הזה שזוכה לביקורות נלהבות, אבל איש לא מציין אפילו על מה הוא. בתור הסרט הישראלי הראשון שזוכה בדקל הזהב, הייתי מצפה ליותר.
3 צפייה בגלריה
סרט על הקולנוע הישראלי שבו כמעט לא מוזכר הקולנוע הישראלי. מתוך "כולם מחכים רק לי"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג, ולדימיר ביחובסקי)
רוב הסרט, אבני יושב במכוניתו שהופכת למעין חדר בקרה. הוא צופה באמצעות מצלמות האבטחה בנעשה ברחבי חווילתו – באופן משונה, אפילו אשתו לא שמה לב לפריטים האלה שצצו בשעתיים שבהן נעדרה מהבית – שומע מה אומרים עליו מאחורי גבו, עד לבגידתה של אשתו, לגניבה ולניסיונות לרמות אותו. במקביל, הוא מנהל שיחות מרתוניות עם עורך דינו שמנסה לסגור עסקה של מכירת סרטיו לצמד האחים נקש שמוצגים בסרט כדמויות אפלות למדי. האפשרות לצפות ולפקח מרחוק על המתרחש בתוככי הבית משלבת בין פגיעות ושליטה, ובהמשך מאפשרת אפילו רצף אפקטיבי של מניפולציות ונקמה מתוקה, אבל הרעיון המוצלח הזה פשוט לא זוכה לפיתוח ראוי. בעיקר משום שלא אכפת לנו מהדמויות. כולן חולפות על המסך בדרך לבופֶה (שלא נראה מושקע במיוחד), ואף לא אחת מהן נראית מעניינת במיוחד כדי שאפשר יהיה להזדהות עמה או לשמוח לאידה.
יש משהו בסרט שמזכיר את "זרים מושלמים", הסרט האיטלקי שבו חברים המתקבצים לארוחת ערב חושפים את תכני ההודעות המתקבלות בסמרטפונים שלהם. החיבור בין טכנולוגיה ובין סודות ושקרים המתגלים באמצעותה מתקיים גם בסרטו של אבני, אבל מתבצע באופן מגושם למדי. רק בסצנה אחת כאן יחצה יונתן את הגבולות שבין מאזין/מתבונן ובין משתתף, וגם היא (מבלי לחשוף) נותרת אגבית מבחינה רגשית ודרמטית. לא זו בלבד שאתה נותר תוהה איך איש לא שם לב לנוכחותן של מצלמות המעקב, אלא שאתה תוהה גם מדוע יונתן זקוק להן מלכתחילה כדי לגלות את מה שהוא מגלה.
3 צפייה בגלריה
למה אף אחד לא רואה את המצלמות? מתוך "כולם מחכים רק לי"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג, ולדימיר ביחובסקי)
אבני הוא שחקן סימפטי, אבל הדמות שהוא מגלם כתובה כל כך רע עד שאין לנו שום רגש כלפיה. כך, ישנו ניסיון להסביר אותה באמצעות טראומה משפחתית מעברה – לבנה פינקלשטיין המצוינת כתמיד מגלמת את אמו, ושמעון כהן הוותיק והטוב את דודו. שניהם, כמונו, לא מבינים מה הם עושים במסיבה הזאת – אבל זה נעשה באופן כל כך מאולץ, מאיפה הסיפור הזה הגיע פתאום ולמה, ורק מוסיף למופרכות של הדמות והסיטואציה. בעיקר, "כולם מחכים רק לי" נדמה כסרט שפועל ביקום מקביל לזה של הקולנוע הישראלי. הוא לא מתייחס אליו, לא מציג דמויות שניתן לזהותו עמן (ולא, אני לא מתכוון להופעת אורח של המפיק מארק רוזנבאום), ואפילו בית האלפיון העליון שמשמש רקע להתרחשות נדמה כגדול בכמה מספרים על במאי-מפיק כוכב של הקולנוע הישראלי. גם אם הוא יונתן הראל. האם זו הוליווד או תעשיית הקולנוע הישראלי?
