הפקת דוקו-ריאליטי היא עניין נוקשה למדי. נכון שהיינו רוצים להאמין שיום אחד אדם קם בבוקר, פוקח עיניים, ומאותו הרגע מצלמות מתלוות אליו לכל מקום - ולמשך תקופה מסוימת אנחנו מקבלים את החיים שלו מבפנים ומבחוץ. אבל במציאות מדובר בקביעת לו"ז מראש, לפעמים עם אירועים או מפגשים שיזמה ההפקה, ימי צילום במשורה, יום פה, יום שם, ולא מצלמות 24-7. זה קורה משום שישיבה עם מצלמה דולקת עד שמשהו מעניין יקרה היא מותרות בהפקת טלוויזיה, בטח בישראל, שהכיסים שלה הרבה פחות עמוקים מאלה של חברות הפקה אמריקניות, למשל.
מתוך "דנה קמה"
(באדיבות yes)
אבל ההפקה של "דנה קמה", הדוקו-ריאליטי שעוקב אחרי דנה אינטרנשיונל והמנהל האישי שלה בעשורים האחרונים, שי כרם, נתקלה בבעיה ביישום המבנה הקשיח של הפורמט על הכוכבת המרכזית שלו. הסדרה, שהפרק ה-13 והאחרון שלה שודר אתמול ב-yes, עברה מהר מאוד מתיעוד חייה של אינטרנשיונל לתיעוד שדה הקרב שבו הצוות ניסה לייצר את התוכן שהוא רגיל לייצר, מול אישה שלא מעוניינת להיחשף ושאין לה מה להפסיד, כשבתווך מתרוצץ המנהל שלה שמנסה לעגל פינות - קרבות שמהם חזרה ההפקה הביתה מדממת ואובדת עצות. למזלם של כל הנוגעים בדבר, כולל - ואולי בעיקר - הצופים, האישה היא דנה אינטרנשיונל והאיש הוא שי כרם, ככה שהקרבות האלה היו גם מצחיקים, מעוררי מחשבה, מבדרים, ולפעמים גם המילה שאין לומר אותה - מרגשים.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
לא שזאת חכמה גדולה להוציא מדנה ומשי דעות בוטות, מודעות עצמית אכזרית, כנות עד כדי רתיעה ועלבונות מצחיקים על התעשייה. זאת ההתנהלות הטבעית שלהם גם כשהמצלמה איננה. אבל אחד התהליכים שקורים במהלך צילומי דוקו-ריאליטי הוא התקלפות של המצולם ככל שהוא מתרגל לנוכחותה של המצלמה ומרגיש יותר בטוח, ואז מגיעים הרגעים הפגיעים, החלשים ולפעמים הרגעים האגרסיביים או האנוכיים. אצל דנה ושי השלב הזה לא קיים. אין אפילו ניסיון לרצות, לציית או לצנזר את עצמם כדי ליצור תדמית מכובדת או נקייה. שבירת הכלים מגיעה מהרגע הראשון, דנה ושי לקחו לידיהם את השליטה על הסדרה - וההפקה, בתבונתה, ידעה לשנות את הפוקוס ולייצר סדרה על דנה ושי, שמנסים להשתתף בדוקו-ריאליטי על דנה ושי, ובאמצעותה להמחיש לנו, ככל יכולתם, את מערכת היחסים בין שני אלה.
כל פרק ב"דנה קמה" הביא איתו כמה רגעים מכוננים. לאו דווקא בחשיפה של דנה "כפי שמעולם לא דיברה" וכיוצא באלה קומפלימנטים. לא הרגשתי שהדימוי של אינטרנשיונל שונה מזה שהשתקף עד היום בחשיפה שלה לתקשורת. היא אף פעם לא הטריחה את עצמה עם עצמות בלשון, מאז ומעולם הרשתה לעצמה לומר דברים מבלי לסנן אותם. למעשה זה היה ועודנו הכוח שלה, וגם של שי, בדרכו. זה עוזר מאוד, בעיקר בסדרה מהסוג הזה, שהצופה מרגיש שמדובר בשיטפון אותנטי ולא בבוטות הקיצונית והפרובוקטיבית שכל תכליתה הוא למשוך תשומת לב; זו שאנחנו רגילים לקבל מריאליטי. דנה הייתה מאוד כנה בטסטמוניאלס האישיים שלה, שתמיד היו חזקים, כמו זו שבה היא דיווחה על האישפוז מרצון שלה בבית החולים איכילוב כדי לקבל טיפול לעומס הנפשי והדיכאון שהתמודדה איתם. אבל ברוב המקרים היא לא סיפרה על החיים שלה כמו שראינו אותם מתנהלים, בעיקר את המאבק הנצחי שלה בין הרצון לשמח או לרצות את שי באמצעות עוד עבודה ועוד חשיפה, ובין הצורך הפנימי העצום שלה לשמור על פרטיות ולהיחשף כמה שפחות.
האוקסימורון הזה, אישה שלא רוצה חשיפה, המככבת בדוקו-ריאליטי על עצמה, היה אחד המנועים העיקריים של "דנה קמה", והפך אותה למרתקת. הפחד מתהילה מסנוורת ומהתמכרות למחמאות ולתשומת לב, מהסוג שגורם לך להפסיק לעמוד על המשמר אצל אישה שכל החיים שלה ידעה שאסור לה לנטוש את עמדת השמירה כי תמיד יהיה מישהו שינסה לפגוע בה, גרם ליחסים שלה עם הבמאים, אילן עבודי וג'וני קוניאק, לנוע בין התמסרות לרתיעה. לטעמי, הזום-אאוט שעשתה ההפקה כשהכניסה את הדיאלוג של עבודי וקוניאק עם שי ודנה לסדרה - גם במחיר הסגרת סודות כמו החלפת הדירה של דנה, ישיבות הפקה או החלפת עלבונות הדדיים בין המצולמים למצלמים - היה החלק הכי מעניין לצפייה. ברור שמדובר באילוץ, מן הסתם הברירה החלופית הייתה לוותר על הסדרה לחלוטין, אבל הצעד האמיץ הזה הפך את "דנה קמה" לאבן דרך בדוקו-ריאליטי הישראלי.
מערכת היחסים של אינטרנשיונל וכרם הייתה ציר מרתק לעונה הקצרה הזאת (13 פרקים דחוסים ואינטנסיביים), והמוכנות שלהם לבוא כמו שהם אל המצלמות במודעות מלאה, שהם לא פעם גם טורחים להצביע עליה או להטיח אותה אחד בשני ("ההצגה מול המצלמות!"), הפכו את "דנה קמה" לנוגעת ללב בייחודיות שלה. הדרך שעברו שניהם מאז סעידה סולטנה ועד היום, כשדנה אינטרנשיונל היא מודל שמעניק נחמה וכוחות עבור כל מי שמרגיש שהוא חי בשוליים, היא בהחלט מעוררת כבוד והערכה. אבל מי ידע שכל הג'אז הזה גם מצטלם נהדר? עונה שניה מן הסתם לא תקרה, אבל בפרפרזה על ההמנון הלאומי, אין סיבה להפסיק לקוות.
