בעולם מתוקן, נעם רותם, מי שאחראי על אחד מאלבומי הרוק הגדולים שנוצרו בישראל, היה חוגג 30 שנות קריירה בהיכל גדול. הוא היה ממלא את קיסריה, או לפחות את שוני, ועולה לבמה עטורת אורות וניצוצות לקול מחיאות כפיים סוערות. אבל זה לא הסגנון שלו, זה מעולם לא היה. אפשר להתלונן על זה, אפשר לתהות על הטעם המוזיקלי של אזרחי ישראל, אבל האמת? זה בדיוק חלק מהקסם.
בריאיון ל-ynet לפני כחודשיים, סיפר רותם על הופעות שהוא מקיים בפני חיילים, על כך ש"בהופעות רגילות יש תמיד את הקיר הרביעי על הבמה, זה שאנחנו מנסים לשבור, ועכשיו הוא שבור לגמרי. ההופעות האלו הן כמו פעם, כשלא היו זמרים מפורסמים, אלא היה מישהו שידע לשיר וזה היה תפקידו. הזמר לא היה מורם מהעם וזה מחזיר את הדברים לקדמותם, איך שהם צריכים להיות. אנחנו האמנים חלק ממה שקורה, זה התפקיד שלי במצב הזה להעביר בצלילים את התחושות שלנו". האמירה הזאת, מדויקת להפליא גם להופעה שערך אמש (ג׳), במרכז ענב האינטימי, כחלק מפסטיבל המגבר.
כמי שכתב שירים רבים על אובדן ומלחמות (בראש אלו כמובן האלבום המופתי "עזרה בדרך"), רותם לא היה יכול להתעלם מהמשמעות החדשה שמקבלים שיריו בימים אלו. כבר בכניסה למופע הנוכחים נתקלו בכיסא צהוב למען שחרור החטופים, כשעל המיקרופונים נקשרו סרטים, וגם הנגנים - נטע רם, מאור ויזל וגור שפיגל - היו לבושים בהתאם. "השיר הזה נכתב על מלחמה אחרת", אמר רותם לפני הביצוע המחוספס ל"ברזל ואבנים" בתחילת המופע, "כל המלחמות דומות ומי שחוזר, חוזר אחרת", הוסיף, וכמו חתם הסכם עם הקהל שהמופע הזה לא נועד להשכיח את העולם שמשתולל בחוץ. הוא סגר מעגל בסוף הערב גם עם ביצוע שקט יחסית ל"עזרה בדרך", בליווי איתמר רוטשילד ויואב שושני, שאומנם לא היה מהביצועים החזקים של ההופעה, אבל כששומעים היום משפטים כמו "כל מי שאיבד קורת גג, כל מי שברח מהבית" או "כל מי שלקחו לה ילד", אי-אפשר שלא להצטמרר.
נעם רותם - "עזרה בדרך", מתוך מופע 30 שנות קריירה לנעם רותם
כשהוא דואג להשאיר את המצב תמיד ברקע, בסופו של דבר רותם הגיע לחגוג שלושה עשורים של קריירה. הוא ביצע שירים מאלבומיו השונים, אירח חברים ש"עזרו לו בדרך" (סליחה על משחק המילים המתבקש) והזכיר שאפילו שהוא כה מגוון ביכולותיו המוזיקליות - היצירה שלו ייחודית ומאופיינת. לרגע קצר, עם ביצוע מעט תלוש לשיר "סרטים", הוא אפילו חזר לימיו בקרח תשע, כשאם להודות - זה כבר לא יושב טוב, זה מיותר וניכר שגם הוא לא נהנה מזה. אם מישהו עוד חשב אחרת, אחרי 30 שנות קריירה הגיע הזמן להיפרד סופית מהאפיזודה הזאת ולהפסיק להתייחס אליו כ"ההוא ששר את 'איתו לנצח'".
זה לא היה מופע להיטים, הוא לא נועד להרקיד את הקהל ולגרום לו לשיר בקולי קולות, אבל הקהל של רותם נאמן ויודע שגם אם הוא לא חורך את הרדיו - הוא לא פחות מ"הדבר האמיתי" ברוק הישראלי. המוזיקאי, שפרץ לתודעה עם קרח תשע בשנות ה-90, עבר דרך ארוכה ויצר מאז אלבומי רוק מצוינים, כמו "עזרה בדרך" כאמור מ-2007, שנכתב סביב ההתמודדות של אשתו עם מחלת הסרטן, ו"ברזל ואבנים" מ-2011 שעסק גם בסיפורים אישיים, בצבא ובמלחמה.
2 צפייה בגלריה
"הדבר האמיתי" ברוק הישראלי. נעם רותם ושלומי שבן, מתוך המופע לרגל 30 שנות קריירה
(צילום: גילעד זקש )
השירים שלו עוסקים בנושאים הכי כואבים והכי אינטימיים, הוא יוצר בלי פשרות, לא מתחנחן, ופועל בדרך הייחודית שלו. כך גם מי שלא מכיר את הקורפוס המוזיקלי של היוצר הנדיר הזה לעומקו לא היה יכול להתכחש לרגעי הקסם מעוררי הרגשות והנחמה. זה היה מעגל המוזיקה התרפויטי שאנחנו כל כך זקוקים לו עכשיו.
לרותם אין את מה שמכונה "סטאר קוואליטי", ובמקרה שלו זו מחמאה. הוא לא דיבר יותר מדי או נידב סיפורים מתקופות שונות בקריירה שלו - הוא בא לעשות מוזיקה כמו שרק הוא יודע. כשהוא מודע למחסור שלו באותו כימיקל, רותם הזמין אל המופע את האורחים הכי מדויקים שיש עבורו. אם זה הסיפור על "כוכבים בשמים" שנכתב מתוך חלום והפך לשיר הנוגה של שי צברי, הפעם בה רקד לצלילי "כולם אומרים" כשניסה לשכנע אנשים שצריך לשים את הז'יטונים על שלומי שבן בתחילת דרכו, או הימים שבהם ניסה לדמות לעצמו דמות רוקיסטית קשוחה וסרב לחבק את רונה קינן - השלושה עלו בזה אחר זה והפכו את המופע לאירוע רגיש, נדיר ומחמם לב ששם זרקור על הצדדים הכי יפים של המוזיקאי.
נעם רותם ורונה קינן - "קול פנימי", מתוך מופע 30 שנות קריירה לנעם רותם
מי שלא דמע אחרי הביצוע של קינן ורותם ל"קול פנימי", בוודאי לא הצליח להישאר אדיש ב"עיניים זרות"; עם שלומי שבן, חברו הוותיק והקרוב, הוא שלף מפוחית והזכיר כמה הוא מוזיקאי בחסד עליון עם ביצוע בלוזי ל"הומור", שכאילו שלח לרגע את הקהל הישר למועדון ג'אז בארצות הברית של פעם; כשניסה לשרוק (גם אם לא בהצלחה רבה) עם שי צברי הוא גרם לקהל לחייך ולהתרגש בו בזמן, וכשאחז בגיטרה ב"לווי אותי" - ההופעה הפכה לרגע למועדון קצב מהפנט.
נעם רותם, שי צברי, רונה קינן ושלומי שבן - "אנא, אנא, אנא", מתוך מופע 30 שנות קריירה לנעם רותם
אט אט חלחל הקסם אל כל הפינות בחלל הקטן של מרכז ענב. הקהל החל לשיר, למחוא כפיים לפי הקצב וללכת עם רותם את הדרך שסלל בהופעה שעברה בין הפינות השונות של הקריירה שלו. כשכל המשתתפים עלו בסוף לבצע את "אנא, אנא, אנא" (שמבצע במקור צברי, לפי תרגום של שבן ללאונרד כהן) ושרו בית בית - לרגע הייתה סכנה שהערב יסתיים כמו מופע סיום של מחזור כ"ג בעירוני ו'. אבל התחושה הזאת התפוגגה תוך רגע, הקהל כבר היה שבוי, נעמד על רגליו, מחא כפיים והפך את זה לרגע אדיר של פורקן שמלווה בשמחה ובתקווה לימים טובים יותר, עם אקורד סיום הקורא "אנא, כולם, חזרו אלינו".
