זו הייתה שנה של נאחס עבור פסטיבל סאנדנס. מפגש הפסגה המסורתי של הקולנוע העצמאי האמריקני היה אירוע התרבות הגדול האחרון שהספיק להתקיים בארצות הברית ב-2020, רגע לפני התפרצות המגפה ברחבי המדינה. ב-2021 המארגנים כבר לא היו כה בני מזל ונאלצו לערוך אותו באופן וירטואלי, מה שהגביר את הציפייה לשיבה לנורמליות בפארק סיטי יוטה השנה, עם ההקרנות, הפאנלים, המסיבות וחשוב מכול - שוק הסרטים עם הבידינג, המו"מ והעסקאות הגדולות. ואז הגיע גל האומיקרון ואיתו ההחלטה הבלתי נמנעת לבטל את הפעילויות בשטח ולחזור למרחב האינטרנטי המוגן מהנגיף, אך לא מפיראטיות. לצעד זה היו השלכות לא פשוטות על הפסטיבל ואורחיו, ולא פחות חשוב - על היוצרים, המפיקים והמפיצים. ואם לא די בכך, בעיצומו של האירוע הגיעו החדשות הרעות מוול סטריט - המניות של נטפליקס קרסו, התפתחות לא מבטיחה כשמדובר באחת החברות הבודדות שעדיין משקיעה בתוכן של קולנוענים עצמאיים.
7 צפייה בגלריה
אפל רכשה את סרטו תמורת 15 מיליון דולר. רייף (משמאל) וג'ונסון מתוך Cha Cha Real Smooth
(צילום: Sundance Institute)
באקלים הנוכחי של עסקי הקולנוע, בין אם בגרסה העצמאית של החוף המזרחי או זו המסחרית של הוליווד, האולפנים והמפיצים הוותיקים מעדיפים לא לצאת להרפתקאות. כל שנותר לבמאים ולמפיקים כדי לקטוף את פרי עמלם הוא להציע את סרטיהם למכירה לחברות הסטרימינג, היחידות שמוכנות לפתוח את פנקס הצ'קים ולצאת לשופינג בפארק סיטי. אלא שהשנה, היקף העסקאות בשוק הווירטואלי של סאנדנס דעך ביחס ישר לזה של שוק המניות. שני סרטים שבכל זאת יוצאים מהפסטיבל עם מנה נאה של מזומנים הם Cha Cha Real Smooth של הבמאי-תסריטאי-שחקן קופר רייף, שנרכש ב-15 מיליון דולר על ידי אפל, ו"בהצלחה לך, לאו גרנדה" של הבמאית האוסטרלית סופי הייד בכיכובה של אמה תומפסון, שנקנה במשותף על ידי הולו וסרצ'לייט עבור 7.5 מיליון דולר. המשותף לשני הסרטים: דרמות רומנטיות שעוסקות במערכת יחסים בין אישה מבוגרת לגבר צעיר ורגיש.
7 צפייה בגלריה
מערכת יחסים בין אישה בת 62 לג'יגולו עדין. מתוך "בהצלחה לך, לאו גרנדה"
(צילום: Searchlight Pictures)
רייף, בן 25 בסך הכול, זכה לפני שנתיים בפסטיבל SXSW עם בכורת הבימוי הרומנטית הזעירה שלו, Shithouse. עם תקציב גבוה יותר וכוכבת בסדר גודל של דקוטה ג'ונסון (וגם אודיה רש הישראלית), הוא יצא למסע היצירה של Cha Cha Real Smooth והצליח לשמור על אותה רגישות כנה וצנועה כקולנוען וכשחקן. הפעם הוא מגלם בחור יהודי שעובד כמפעיל במסיבות בר/בת מצווה, ובהזדמנות חגיגית זו נקשר לאמא של אחת הילדות. הסרט המתוק הזה מצליח לבטא תחושה של גבריות שברירית ומבולבלת אל מול אישה מבוגרת יותר ומבולבלת לא פחות. במקרה של "בהצלחה לך, לאו גרנדה", אמה תומפסון בת ה-62 מגלמת אישה מבוגרת, מתוסכלת וביישנית שפונה לשירותי הליווי של ג'יגולו נעים הליכות ועדין. השניים חולקים מספר מפגשים בחדר מלון, שבו הם מדברים, מדברים ומדברים במשך חצי שעה. הדרמה הבורגנית הפטפטנית הזאת משנה כיוון בדקות האחרונות בסצנת סקס גרפית של השניים, בעירום מלא.
עוד מפסטיבל סאנדנס:
באופן כללי, סוגיית היחסים בהפרש גילים ומורכבותם עמדה במרכז לא מעט סרטים במהלך הפסטיבל. כך גם Living של אוליבר הרמנוס, שמצא לעצמו מפיץ ראוי בדמות סוני פיקצ'רס קלאסיק (בתמורה לסכום לא ידוע). העיבוד דובר האנגלית והמסוגנן ליצירת המופת "איקירו" של אקירה קורוסאווה מלווה גבר זקן בלונדון שאחרי מלחמת העולם השנייה. לאורך חייו נסמך גיבור הסרט על מעמדו בחברה, אך משהוא מגלה כי הוא חולה במחלה סופנית, הוא מחפש נחמה וחדוות חיים בחיקה של עובדת לשעבר. הצד המכוער של יחסים שכאלה מוצג מנקודת המבט של גיבורות צעירות במפגשים עם גברים מבוגרים ב"מקל מחודד" של לינה דנהאם, סרט שהושמץ בשל הבלגן התסריטאי שמאחוריו, וכך גם בסרט "עצי דקל וקווי מתח" גלוי הלב של ג'יימי דאק (הסרט הטוב ביותר בסאנדנס השנה, לטעמי). עם זאת, עד כה שני הסרטים הללו נותרו מיותמים ללא עסקת רכישה ראויה. לפחות לא כרגע, כשהשוק הקריר נמצא בנקודת הרתיחה שלו, הצוננת.
אמריקה נגד העולם
הורדת הפרופיל של נטפליקס בזירת העסקאות של סאנדנס פגעה בכולם ובעיקר בנשים יוצרות, שהפסטיבל מנסה לקדם באופן מוצהר, הן איכותית והן כמותית. לאחרונה כתבתי על נתק בין הפסטיבל והתעשייה שהתגייסה לקידום קולנועניות, לבין האופן שבו הקהל הרחב מתייחס לסוגיית המגדר, שבאה לידי ביטוי במרבית הסרטים. בעוד שהנתונים מבתי הקולנוע העידו על התעלמות, חברות הסטרימינג דווקא קידמו יצירות של נשים. היו מי שהתנגדו לטענותיי, בצדק וגם שלא. לפחות מבחינת המפיצים, אלו שמשקיעים כספים בהנגשת סרטים וסדרות להמונים, דומה כי התחייה הנשית הגדולה עדיין לא פה. לא בגלל שהבמאיות פחות מוכשרות ומיומנות מהבמאים, אלא כיוון שבחירת התכנים שלהן לא בהכרח מתואמת עם העדפות הצופים והצופות - כך לפחות על פי הערכות אנשי הרכש.
דברים עוד ישתנו, אבל בשלב מאוחר זה של השוק, השיא מאחורינו והתחרות היא על השאריות במחירי רצפה. נכון לעכשיו, למרות אפליה מתקנת בסאנדנס ושפע מבורך של נשים יוצרות, מתוך 17 סרטים עלילתיים שנרכשו להפצה עד כה רק שבעה נעשו על ידי במאיות - ארבעה מהם עוסקים בחוויית הנשיות דרך ז'אנר האימה, שווה לציין (ועוד על כך בהמשך). בגזרת הדוקו המצב שונה ומאוזן יותר, אולם בחירות הנושאים בפרויקטים התיעודיים מגוונת יותר. שרה דוסה, למשל, משחזרת בסרט המפעים "אש האהבה" סיפור אהבה לוהט בין זוג חוקרי הרי געש על רקע לבה רותחת. נשיונל ג'יאוגרפיק זכתה באוצר התיעודי הזה, ונטפליקס לעומתה הצטיידה בסרטים של הבמאית רורי קנדי על מחדלי חברת בואינג ושל מרגרט בראון על ספינת עבדים שהתגלתה במצולות.
מגמה נוספת שהורגשה מאוד היא חדירת הקולנוע הבינלאומי העצמאי לשוק האמריקני. מתוך 21 הסרטים העלילתיים בסאנדנס שיופצו בארצות הברית, תשעה אינם מתוצרת מקומית. זו מנה מכובדת מאוד. מדוע השיוך הלאומי משנה פה? משום שהוא מורה גם על שיוך תרבותי, ובמיוחד בסאנדנס הוא מדגיש את ההבדל בין התעוזה של הקולנוע הבינלאומי מול הריסון המנומס שנכפה בארצות הברית על הבמאים וגם הבמאיות. זה בולט במיוחד כשהם מביאים למסך דמויות של נשים - חזקות, חלשות, נואשות או מיניות. מילא הגבולות המדיניים, קווי המתאר של התוכנית האמריקנית וזו הבינלאומית בסאנדנס סימנו בבירור עד כמה עגום המצב של הקולנוע האמריקני הפחדני, הטהרני והמטוהר.
7 צפייה בגלריה
סיפור אהבה לוהט בין זוג חוקרי הרי געש על רקע לבה רותחת. מתוך "אש האהבה"
(צילום: Sundance Institute)
אמה תומפסון ודריל מקורמק מופיעים כאמור בעירום מלא לא מתנצל ב"בהצלחה לך, לאו גרנדה" של הייד, אודרי דיוואן הצרפתייה מגוללת ב"האירוע" המשובח חוויה אינטימית חודרנית וטורדת מנוחה של אישה צעירה בהריון לא רצוי, ואילו ב"האדם הגרוע ביותר בעולם" של יואכים טרייר הנורבגי (הסרט הטוב ב-2021 לטעמי) סיפור ההתבגרות המסחרר של הגיבורה (רנטה ריינסווה המעולה) פורץ כל מגבלות של תקינות פוליטית. מלחמת המינים שמנהל גוראן סטילבסקי ב"לא תהיי לבד" עוברת דרך תאוות מין ובשר של מכשפה בכפר במקדוניה. סרטים אלו שנרכשו להפצה לפני סאנדנס או במהלכו מבטאים לא רק את התשוקה של האמריקנים לקולנוע אחר בוטה ונועז מעבר לים, אלא גם את המיאוס שרבים מהם חשים כלפי היצירה המקומית המסוגרת, שעוברת תהליך סטריליזציה, ושמפחדת מעצמה במיוחד בסוגיות שנויות במחלוקת.
מה המין של הסרט שלך?
מי שמציעה הסבר מהותי, וגם פתרונות אפשריים, לפערים בין ההיצע הגדל של סרטי במאיות לביקוש הצנוע היא נינה מנקס, שב"שטופי מוח: מין-מצלמה-כוח" היא עומדת על יחסי הכוח בהוליווד דרך ניתוח של קטעים מיצירות מופת אייקוניות. ההרצאה המצולמת של היוצרת החתרנית ממוצא ישראלי פורשת בפני הצופים תיאוריות אקדמיות של מגדר בקולנוע, תוך מתן דוגמאות להחפצה של הגוף הנשי על המסך הגדול. הטענה המזוקקת היא שלאורך השנים הבמאים ניכסו לעצמם את אמצעי הביטוי הקולנועיים והתענגו עליהם תוך ביטול חוויית הצפייה הנשית. כך, לטענת מנקס, הודרה הזווית של מחצית מאוכלוסיית העולם, שעליה נכפתה נקודת המבט הגברית. התסריט, הצילום, העריכה ועוד - כל האלמנטים מתיישרים בקו אחד עם איברי הראייה והרבייה הזכריים, וכך גם מבחינת ההפצה שמעדיפה אותם על פני סרטים שנעשים ממבט נשי מורכב. השאלה היא אם הבעיה היא ביוצר, בצופה, או בכלל ביצירה עצמה.
7 צפייה בגלריה
לאורך השנים הקולנוע כפה עלינו נקודת מבט גברית, ובוטלה חוויית הצפייה הנשית. נינה מנקס
(צילום: פסטיבל סאנדנס)
יש פה החמצה. סרטים מצוינים של נשים על נשים לא מצאו עדיין מי שיפיץ אותם לקהל הרחב. "עצי דקל וקווי מתח" הוא סרט מורכב ולא פשוט לצפייה על נערה תמימה ובודדה שמתפתה ללכת מרצונה בעקבות גבר נכלולי שמציע לה דרך מילוט מחייה העגמומיים. מנגד, "תתקשרי לג'יין" נוגע בסוגייה הקשה של הפלות, אך עושה זאת באופן נגיש ומלא השראה. הבמאית פיליס נאג' שבה לשנות ה-60 בשיקגו ולשירות ההפלות המחתרתי, שייסדו נשים מקומיות עבור נשים במצוקה. אליזבת בנקס מגלמת אחת כזו שהפכה מלקוחה לפעילה, שאחרי שנאלצה לסיים הריון לא רצוי שסיכן את חייה, היא חוברת לקבוצת הג'יינז, בהובלת סיגורני וויבר, הנאבקת בחוקים שחוקקו גברים שמרנים בשם הכנסייה. על אף שמדובר בדרמה תקופתית מושקעת ומענגת (בניגוד למתווה מנקס), היא חודרת לרחם ומשם לראש ולנשמה.
במקביל ל"תתקשרי לג'יין" (שהישראלית לי ברודה היא בין מפיקותיו), הוקרן בסאנדנס הדוקו "הג'יינז" של תיה לסין, דוקו שכמעט ומשלים את העיבוד הדרמטי, בתוספת מעטפת של חומרי ארכיון משנות ה-60 וה-70. סרט זה כמו גם Riotsville USA המהפנט מבטא נוסטלגיה לעת בה רוח המהפכנות שרתה על הציבור האמריקני. סאנדנס ממצב עצמו כאירוע אקטיביזם תרבותי שמקדם התנגדות לעוולות ואפליות על רקע מגדרי, אתני ובמיוחד השנה - גם סביבתי. עם זאת, "כשתסיים לשנות את העולם" שביים ג'סי אייזנברג כעיבוד לתסכית שכתב, דווקא מטיל ספק ביצר המהפכנות. ג'וליאן מור מגלמת מנהלת של מעון לנשים מוכות, ופין וודהארד הוא בנה שמכלה זמנו כמשפיען רשת. ההתנגשות שלהם בין האישי לפוליטי מותירה אותם ואותנו עם הרהורים על אותנטיות המניעים האידיאולוגיים והשבר הפרטי שהם מחוללים לפעמים.
בין אמא לאימה
ייתכן שהפער שבין אידיאולוגיה לפרגמטיות, בין ההכרח לשנות את העולם לבין הרצון ליהנות ממנו, ובין תשוקת היצירה לצורך להתפרנס ממנה - הוא זה שדחף לא מעט מהסרטים העלילתיים בתוכנית סאנדנס למחוזות הקולנוע הז'אנרי, אולי בהשראת ג'ורדן פיל שסרטו "תברח" הוקרן בבכורה בסאנדנס לפני חמש שנים. רבים כאלה שולבו בתוכנית המרכזית, מחוץ לגטו הרגיל שמקדישים הפסטיבלים הגדולים לסרטי מדע בדיוני ואימה. חמישה סרטים מתוך התחרות האמריקנית היו כאלה. "אליס" של קריסטין ור לינדן מלווה שפחה שנמלטת מבעל המטע בג'ורג'יה ומשוגרת בזמן ל-1973 הישר לתנועת המחאה של השחורים בארצות הברית. ב"נני" של הבמאית ניקיאטו ג'וסו, שהתכבדה בפרס הגדול לסרט העלילתי האמריקני הטוב ביותר, הגיבורה האפריקנית מועסקת על ידי הורים לבנים במנהטן, ומוצאת עצמה במצור, תקועה בינם לבין טראומה אישית ושדים שרודפים אותה מהמולדת.
7 צפייה בגלריה
התכבדה בפרס הגדול לסרט העלילתי האמריקני הטוב ביותר. ניקיאטו ז'וסו
(צילום: Sundance Institute)
"מאסטר" של מארימה דיאלו מבטא את הצביעות של מערכת ההשכלה הגבוהה בארצות הברית דרך סיפורה של מרצה שחורה שמגלה שהפרגון, שלו היא זוכה באוניברסיטה היוקרתית אשר בה היא מועסקת, נובע מצרכים של תדמית וייצוג, בעוד שבתוך הקמפוס שורה רוח רעה ואלימה של גזענות (בין השאר יש בסרט גם דמות של סטודנטית יהודייה לא חכמה במיוחד עם אזכורים לחוויותיה בתגלית ובחב"ד). ב-Watcher של קלואי איקונו, מייקה מונרו מגלמת אישה צעירה שמגיעה לרומניה בעקבות בעלה ומוצאת עצמה לבד בעיר זרה. בו זמנית היא מרגישה שהיא אף פעם לא לבד, לכודה במבטו של גבר שמתבונן בה כל הזמן - מחווה ברורה להיצ'קוק, ומימוש של תיאוריית המבט הגברי של מנקס. ריילי סטרנס הוא גבר, אך מקדיש את דרמת המדע בדיוני שלו Dual לגיבורה (קארן גילן) והכפילה שלה, אותה אדרת בשינוי גברת - כל אחת באה עם המטען שלה כשהן נאבקות על זכות הקיום בעולם.
שיתופי פעולה במאי-כוכבת מוצלחים בלטו בשלושה מותחנים בתוכנית הבכורות הנוצצת: רבקה הול מלהיבה בהופעתה ב-Resurrection של אנדרו סימנס כאם שהיא קונטרול-פריק לבתה בחיי היומיום, ומתפרקת כשגבר מעברה שב לתודעתה. ת'נדי ניוטון מופנמת אך קשוחה ב-God's Country של ג'וליאן היגינס כשוטרת לשעבר שעובדת כמרצה במונטנה ויוצאת למלחמת חורמה בציידים מקומיים. ג'ון פאטון פורד הצטייד באוברי פלאזה החיננית כשחקנית ראשית ומפיקה של סרטו הראשון "אמילי העבריינית", שבו היא מגלמת אישה בחובות שנסחפת למיזם הונאות כרטיסי אשראי ומסתבכת אישית ומקצועית עם פושע אדיב ממוצא ערבי בשם יוסף (תיאו רוסי). את בן דודו הנבזי חליל מגלם השחקן הישראלי יהונתן אביגדורי - ליהוק מוצלח, אך כזה שעלול להתקבל בטענות ל-Arabface על משקל פרשת ה-Jewface שפרצה לאחרונה בעקבות ליהוקה של הלן מירן כגולדה מאיר.
עוד נקודה ישראלית יש במותחן זוועה נשי נוסף: Fresh של מימי קייב, אשר יופץ על ידי פוקוס פיצ'רס ועשוי אף להצליח בקופות בהמשך. במרכזו צעירה חביבה שנואשה מדייטים, אך מפגש מקרי עם רופא מקסים סוחף אותה לרומן סוער שהופך לסיוט מתמשך המגדיר מחדש את תאוות הבשר שחלקו. שמה של הגיבורה הוא נועה, והתסריטאית לורן קאהן מספרת שעיצבה אותה בהשראת חברה מישראל. זוהי ממש גאווה ציונית אם תרצו, והיא מצטרפת ליצירה היחידה מתוצרת הארץ שהגיעה השנה לסאנדנס, הדוקו היוצא מן הכלל והמטלטל של אלון שוורץ "טנטורה" העוסק בטבח שהתרחש בכפר טנטורה ב-1948 - עוד ביטוי להלך הרוח האקטיביסטי של סאנדנס, כמו בסרטים רבים אחרים, תיעודיים ועלילתיים, שנועדו להזכיר לכולנו כמה עוולות יש בעולם ועד כמה אנחנו נמנעים מלדבר עליהן.
