אפשר להתווכח על הערכים שמייצגת גיבורת "האדם הגרוע בעולם" (The Worst Person in the World), סרטו של הבמאי הנורבגי, יואכים טרייר. מצד אחד, היא הייצוג של נשיות צעירה החוגגת את חירותה בתנועה מתמדת בין תחומי לימוד, גברים, ואפילו בתוך עולם שקפא לרגע – בדיוק בסדר הזה. מצד שני, יש בה משהו מאוד בלתי נסבל באופן שמזכיר את הדמויות הנשיות השקועות בחיפוש העצמי שלהן, ושהדימוי המובהק שלהן הוא "אנני הול" בסרטו של וודי אלן מ-1977.
"האדם הגרוע בעולם" - טריילר
אכן, כאשר צופים בסרט המהנה-מאוד הזה, קשה שלא להיזכר בסרטים ששימשו לו, מן הסתם, מקור השראה. אפשר בהחלט לדמיין את הזוג נואה באומבך-גרטה גרוויג חתום על הגרסה האמריקאית שלו שתקרא, נניח, "פרנסס הא". כן, היה כמובן סרט כזה, ב-2012, ואז גם תהיתי אם הייתי מוכן לבלות ערב עם הגיבורה שלו וחבריה. נדמה לי שלא. מכל מקום, אוסלו מעולם לא נדמתה לניו יורק כמו בסרט הזה, וכמו דמותה של פרנסס בסרט ההוא – הגיבורה שלו, כמעט בת 30, היא מופת של אי יציבות וסירוב להתבגר.
ביקורות סרטים נוספות:
גיבורת "האדם הגרוע בעולם" היא יולי (רנטה רינסב), סטודנטית מצטיינת לרפואה ומייצגת נאמנה של דור ה-Z. בפרולוג של הסרט מדווחת מספרת אנונימית שאת אי הנוחות הקיומית שלה היא מתעלת, בדיוק כמו בני דורה, אל עולם הממשקים והפלזמה. כיוון שרפואה לא באמת מעניינת אותה, היא עוברת ללמוד פסיכולוגיה, לכאורה משום שלפתע היא מגלה את המשיכה לנפש ולנשמה. היא עוזבת את החבר שלה, מנהלת רומן קצר עם מרצה, ואז חווה התגלות – צילום הוא מה שבאמת מושך אותה. "העיקר שתעשי את זה ברצינות", אומרת לה אמה בטון של מי שכבר עתה יודעת ששום דבר לא יצא מזה. בינתיים, יולי עובדת בחנות ספרים.
היא פוגשת באמן קומיקס (אנדרס דנילסן לי), מבוגר ממנה בלמעלה מעשור, ועוברת לגור בדירתו. לא ברור כמה זמן עובר, אבל סוגיות הנוגעות לעתיד הקשר ביניהם, ילדים למשל, מתחילות לעלות, מה שלא לגמרי מוצא חן עבור מי שחיה אך ורק בהווה. בעיצומו של אירוע לכבוד הקומיקסאי, יולי בורחת ומתפלחת למסיבת חתונה של זרים. שם היא פוגשת גבר אחר (הרברט נורדרום) ומבלה איתו את שארית הלילה תוך בחינת הגבולות של בגידה בבן הזוג. האם זהו מי שבחברתו היא תמצא את עתידה? יש בסרט רגע מקסים, מאוחר יותר, שבו הכול קופא על מקומו, והשניים מבלים יחד את היממה כולה, כאילו הם יחידים בעולם. זהו גם הרגע שבו נדמה כי יולי סופסוף חווה משהו אמיתי, בוגר, מוצאת את הכיוון בחייה. רגע המשלב בהירות ושליטה יחד עם אסקפיזם של אגדה רומנטית.
"האדם הגרוע בעולם" אינו מציע משהו שטרם ראינו, בעיקר בסרטים אמריקאים על בני דור ה-Z. למעשה, ראינו דוגמתו גם בארץ, בצמד סרטיה של הדס בן ארויה, "אנשים שהם לא אני" (2016) ו"מישהו יאהב מישהו" (2021). אבל ההנאה המרובה שהסרט הזה מספק אינה נובעת ממקוריותו. אין בו כזו. זוהי הנאה שמקורה בידיעה שכבר פגשת בדמויות כמו יולי פעמים רבות, אבל בפעם הזאת דמותה כתובה ומשוחקת כה טוב, עד שנדמה כאילו אתה פוגש בה לראשונה. אכן, רנטה רינסב היא שחקנית מצוינת, היא אף זכתה על הופעתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן אשתקד, וטרייר עוקב אחר התמורות בחייה בפרק זמן של כארבע שנים בדייקנות שגורמת לנו לחוש כלפיה רגשות סותרים. בכל זאת, היא האדם הגרוע בעולם. אבל האם לא כולם חשים כך בשלב מכריע של חייהם?
טרייר הוא הבולט שבבמאי הקולנוע בארצו. בישראל זכה רק סרט אחד שלו, "השקט שבפנים" אותו צילם בארצות הברית ב-2015, להקרנה בבתי הקולנוע. היה זה סרט חלש למדיי, וחבל שסרטיו הטובים ממנו בהרבה, "אוסלו, 31 באוגוסט" מ-2011 ו"תלמה" מ-2017 לא הוצגו במסגרת מסחרית. סרטו הנוכחי הוא הפרק החותם את מה שטרייר מכנה "הטרילוגיה של אוסלו", העוסקת בחייהם של צעירים המחפשים בעיר את עתידם, אבל אין צורך בהיכרות עם השניים שקדמו לו ("שכתוב" מ-2005, שהוא גם סרטו הראשון, ו"אוסלו, 31 באוגוסט"), שגם בהם מופיע בתפקיד מרכזי אנדרס דנילסן לי, או אפילו לדעת שטרילוגיה כזו בכלל קיימת כדי להבינו וליהנות ממנו. הסרט אף זיכה את טרייר ושותפו הקבוע לכתיבה, אסקיל ווגט, במועמדות לאוסקר עבור התסריט המקורי המצטיין, וכן היה מועמד לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר.
"האדם הגרוע בעולם" מחולק ל-12 פרקים, פרולוג ואפילוג. קשה שלא להיזכר ב"לחיות את חייה" המכונן של ז'אן לוק גודאר מ-1962, שגם הוא בנוי מ-12 אפיזודות בבואו לתאר את דמותה של מוכרת תקליטים צעירה (אנה קרינה) החולמת להיות שחקנית קולנוע ומתדרדרת לזנות. שני הסרטים משרטטים דיוקנאות נשיים באופן שנדמה אייקוני לתקופתם. שניהם מייצרים אפקט של ניכור חברתי שחוות הגיבורות שלהם, שאף הוא מייצג את רוח הזמן. בכלל, נראה שסרטו של טרייר מנסה לעסוק באמצעות דמותה של ג'ולי באפיון התקופה הנוכחית.
רגע מייצג כזה מופיע באפיזודה שבה יולי צופה בראיון טלוויזיוני עם בן-זוגה לשעבר, אמן הקומיקס, שהתפרסם בזכות דמות מצוירת של חתול הולל ופרוע מינית נוסח פריץ החתול של רוברט קראמב. עתה הוא מותקף על-ידי המרואיינת שמולו שמסרבת לזהות, כמוהו, את ההומור הטמון ביחס של יצירותיו לנשים ואת הקשר של זה לחופש הביטוי. זו אפיזודה שתכליתה להציג את רוח הזמן, ויולי צופה בדיון בריכוז כאילו מבינה שהיא עצמה היא רוח התקופה. היא אולי האדם הגרוע בעולם, אבל הסרט עליה, כאמור, מהנה מאוד לצפייה.
