דונלד גלובר ידע שהציפיות לקראת העונה השלישית של "אטלנטה", הסדרה שלו ובכיכובו, מרקיעות שחקים. מתוך החרדה הזו הוא כתב ביום הראשון לעבודה מנטרה על הקיר: "עשה מה שאחרים אינם מסוגלים". זהו אומנם רף גבוה, אבל גלובר אינו סובל מפחד גבהים. הוא הרגיש שרק כך יוכל להצדיק את קיומו. אחרת בשביל מה בכלל לנסות? עכשיו, כש"אטלנטה" שבה למסך (ומשודרת ב-yes), הוא יכול להתאמן על ריקוד ניצחון קטן. הצפייה בשני הפרקים הראשונים של העונה החדשה מלמדת כי הוא אכן נותר עוף חריג ומחונן. בדיוק כפי שקיווה.
אטלנטה – עונה 3 – טריילר
מי שנכנס לחיינו לפני למעלה מעשור כטרוי, דמות תמימה וקלת דעת בסדרה "קומיוניטי", הפך בינתיים ליוצר טלוויזיה עטור פרסים, למוזיקאי מצליח שמדלג בין פסטיבלים ברחבי העולם ולשחקן בשוברי קופות הוליוודיים. בהתאם, השתחררו גם חרצובות לשונו. את העונות השלישית והרביעית של "אטלנטה" הוא הספיק להשוות ל"הסופרנוס", בלי להתנצל ובלי להסתייג. לדבריו, שתיהן מציגות משהו "מפחיד אבל אמיתי". זה נכון במידה מה, אבל ב"אטלנטה" יש משהו נוסף: התעקשותה להיות מוזרה עד העצם.
כל ניסיון לתאר את העלילה של "אטלנטה" יחתור תחת אופייה, כיוון שזו יצירה שסוד קסמה טמון בסגנון ובשפה. ובכל זאת, הסבר מזורז כדי לתת חצי מושג למי שפספס: ארן (גלובר) פרש מלימודיו האקדמיים והחליט להקדיש את כל מרצו והונו הדל כדי לרומם את הקריירה של פייפר בוי (בריאן טיירי הנרי), ראפר אופנתי וחמום מוח שהוא במקרה גם בן דודו. שתי הדמויות הנוספות ברביעייה (שלושה בנים ובת, המבנה הפרה-היסטורי של סדרות סיטקום) הן דריוס (לקית' סטנפילד), החבר המסטול, בואכה קונספירטור, וונסה (זאזי ביטס), אשת חינוך לשעבר ואם בתו של ארן. האם הם ביחד? האם הם פרודים? גלובר יסביר שאלה הן שאלות של בורגנים ולבנים.
אך כמו בכל יצירה סוריאליסטית, זוהי רק המסגרת, ובתחומה הכל יכול להתרחש. גלובר דיבר בעבר על רצונו ליצור "מעשייה שחורה". לא סתם הוא בחר את אטלנטה, בירת ג'ורג'יה, שבה הוא עצמו גדל. היא מצויה בעמקי הדרום של ארצות הברית (עם כל הקונוטציות הקשורות בכך, כולל לינצ'ים), אך גם הייתה המרכז של התנועה לזכויות האזרח בשנות ה-60 וה-70. מאז כבר הפכה לעיר מודרנית לכל דבר. ובכל זאת, ההיסטוריה העקובה מדם עוד מבעבעת מתחת לפני השטח ומאיימת להתפרץ בכל עת. אם לא במהומות ברחובות, אז בחלומות. לפעמים אלה פנטזיות, לרוב אלה סיוטים. "אטלנטה" היא מעשייה מודרנית שבה הציוויליזציה מפחידה יותר מהיער. אם יש מפלצת בתחתית האגם, כנראה שהיא מתעטפת בדגל הקונפדרציה.
קשה לקבוע היכן מתרחשים שני הפרקים הראשונים של העונה השלישית: בחלומותיו של נער בשם לוקריוס? בראשו של ארן? בחדר הכתיבה של דונלד גלובר, המגלם אותו? אולי העלילה כולה נפרשת בתוך ראשו של דייג אפרו-אמריקני צעיר על סירה מתנודדת בלילה שקט? אחר כך אנחנו ממריאים לאמסטרדם, עיר אפופת חיוכים מזויפים, טקסים סתומים והרבה עשן (כן, זה מה שאתם חושבים). על כל זה מתלבש סימן ההיכר של "אטלנטה": דילוג מתמיד בין סוגות - קומדיה, אימה, סאטירה, סיפור מסע, דרמה רומנטית, תיאטרון אבסורד, ואפילו, לרגעים, מדע בדיוני. ברגע שאתם מתחילים להרגיש בנוח, הנהג עובר להילוך אחורי, וחוזר חלילה. לא סתם גלובר מוצא השראה ביצירתו של דיוויד לינץ' (ונדמה שבשנים האחרונות, ג'ורדן פיל, היוצר של הסרט "תברח", עורך ניסויים דומים).
אטלנטה היא גם סדרה פוליטית, במובן שחומרי הגלם (סליחה, חומר הנפץ) שלה הם המתחים החברתיים של ימינו. ארבעת גיבורי הסדרה הם שחורים, אבל פתיחתה של העונה השלישית לא עוסקת רק בחייהם, אלא גם בתרבות שבה הם פועלים. בעיניו של גלובר זהו עדיין "העולם הלבן". באחד מקווי העלילה של הפרק הראשון, נער שחור נמסר לאומנה אצל זוג נשים לבנות צעירות, מאמצות סדרתיות של ילדים כמותו. הן מאלצות אותו לאכול חתיכת אבוקדו ועוף לא מטוגן ואך בקושי מתובל (בעודן מזכירות לו ש"יש רעבים באפריקה"), מציעות שישיר בזמן שהוא עובד בגינה ובהמשך תולות על כתפיו שלט בשוק האיכרים ההיפסטרי (עם הכיתוב ההיפי "חיבוקים חינם"). ההשוואה לעבדות ברורה. על מי הסדרה צוחקת כאן בעצם? על השמאל הפרוגרסיבי והבלתי מודע לעצמו? על האקטיביסטים השחורים בעידן הקפיטליזם המאוחר? כנראה שעל כולם. יותר מכל, היא זורקת דינמיט לתוך הר הגעש הרדום של הדימויים התרבותיים של אמריקה, ומאפשרת לו להתפרץ לכל עבר. לפעמים זה יותר מטריד ממצחיק.
"אטלנטה" היא מעבדת ניסויים והיוצרים שלה הם מדענים מצטיינים. בעולם הספרות משתמשים במילה "הזרה" - אמצעי אמנותי שמאפשר להציג דברים מוכרים באור שונה, כדי לגרום לנו לחשוב עליהם מחדש. במילותיו של חוקר הספרות ויקטור שקלובסקי: "אדם שגר ליד הים לא שומע את רחש הגלים". גלובר והצוות שלו נוקטים בכל האמצעים שברשותם כדי לגרום לנו לחשוב מחדש על הים שבליבו אנו שטים. נדמה שאנחנו מודעים גם ככה - הרי רק לפני שנה הסתערו כמה לאומנים על הקפיטול, וארצות הברית עברה טלטלה - אבל צריך להסתכל עמוק יותר, אומרת לנו "אטלנטה", וגם נותנת לנו את הכלים.
ולבסוף, זוהי סדרה שלרגע אינה משעממת. הכל ב"אטלנטה" מפתיע, כל הזמן. שום דיאלוג אינו צפוי, שום קלישאה לא שורדת יותר מכמה שניות בלי להתפוצץ מצחוק, כל העלילות יורות לעצמן ברגל. במילון של הסדרה הזו, קו עלילה הוא כזה שיוצא מנקודה אחת, ואז עושה לה "בו!" מאחור. "אטלנטה" מתחננת להעיר אותנו, אבל לעולם לא באופן דידקטי. אין לה אג'נדה חד משמעית והכלים שלה אינם קונבנציונליים. בלקסיקון שלה, בשביל להיות חשובה, היא מוכרחה להיות גם מופלאה. היא משקה אותנו כדי לדובב שפתי ישנים.
