החברה הכי טובה שלי התגרשה.
אחרי 12 שנות נישואין - חלקן מאושרות יותר, חלקן מאושרות פחות, חלקן לא מאושרות בכלל – הם הגיעו להחלטה משותפת שאין יותר מה להציל או שהם לא מעוניינים להציל את מה שכבר נשאר.
ליוויתי אותה לאורך כל התהליך ונדהמתי לגלות שמעבר לכאבי הלב ולכאבי הבירוקרטיה, היא נאלצה להתמודד גם עם לא מעט כאבי ראש מצד הסביבה.
החברות שלה.
הדודות שלה.
החברות של הדודות שלה.
הירקן שלה שזרק לה: "אפילו המלפפונים עצובים בגללך".
וכמובן ההורים שלה, שאיך להגיד את זה בעדינות, לא עפו על הרעיון שהילדה שלהם מתגרשת.
בהתחלה הם ירו לעברה באקדח קפצונים:
החל מ"לא חבל לזרוק 12 שנה לפח?!".
ועד ל"הכל אפשר לתקן אם רק רוצים" (באמת?!)
כשראו שזה לא עוזר, הם עברו לתותחים הכבדים:
טקטיקת ההפחדה של - "איך תסתדרי לבד?".
וכמובן איך אפשר בלי - "אתם עושים נזק בלתי הפיך לילדים" (לא, כי לחיות עם הורים שמסתובבים בבית כמו שני זרים זה דווקא בריא לילדים).
כן, פרידה היא אמנם עניין פרטי...
אבל איכשהו, כשאתה חווה אותה, אתה מרגיש שאתה עומד מול כיתת יורים ומחויב לתת דין וחשבון - להסביר, לנמק, לפרט ולספק הוכחות לכל דורש.
איזה בולשיט, הרי רק בני הזוג עצמם יודעים מה קורה ביניהם באמת אחרי שהדלת נסגרת.
אז שנייה לפני הרבנות, החברה ההיא הסתכלה לי בלבן של העיניים ופלטה:
"אני מרגישה שאני מאכזבת את כולם.
אולי אנחנו צריכים להישאר ביחד ולהמשיך לנסות.
אולי לא נלחמנו עד הסוף.
איך בכלל יודעים מתי זה עד הסוף?".
הופה, שאלת השאלות.
אז איך באמת יודעים?
איך לעזאזל יודעים מתי נלחמת מספיק והגיע הזמן לשחרר ולהמשיך הלאה, ומתי עוד יש על מה להילחם ובשביל מה להישאר?
אין לי מושג, בחיי.
אז עשיתי איתה תרגיל שעשיתי לעצמי כששקלתי - להישאר או לעזוב.
תרגיל "ניקוי פחדים" אני קורא לו, והוא עזר לי להבין אם אני נשאר בזוגיות שלי מתוך פחד או מתוך רצון אותנטי.
"תעצמי עיניים. תדמייני אתכם נפרדים. עכשיו תנטרלי ותרוקני את כל הפחדים החיצוניים שמתלווים לפרידה – כל עניין החשבונות. הדירה. מה יגידו החברות. מה יגידו ההורים. איך תסתדרי לבד. האם תישארי רווקה בודדה חובבת חתולים עד סוף חייך. והילדים, אלוהים, מה יהיה עם הילדים?
קחי הכל-הכל, תכניסי לארגז דמיוני ותעלי לבוידעם. נגיד שכל זה פתור. שכל החששות הלא רלוונטיים האלה יפוגו, ושהכל יהיה בסדר. אפילו בסדר גמור. האם את עדיין רוצה להישאר במערכת היחסים הזאת או שאת מעדיפה לעזוב?
היא פקחה אליי זוג עיניים נחושות, וענתה לי: "אני רוצה לעזוב".
ועדיין, גם אחרי התשובה הברורה והנחרצת שלה – היה לה קשה.
תחושת הכישלון שמהדהדת בנו אחרי פרידה היא כמעט בלתי נמנעת.
אני זוכר את עצמי, אחרי מערכת יחסים של שש שנים, מסתובב בעולם ומרגיש שאני אפס מאופס.
שנכשלתי.
שנכשלנו.
וואלה, לא הצלחנו להחזיק את זה.
לא ניצחנו את הסטטיסטיקה.
הפכנו להיות כל מה שנשבענו שלא נהיה.
מתי הוקל לי?
כשהצלחתי לשנות את הזווית של המצלמה או את הסמנטיקה, והרשיתי לעצמי להתבונן על הדברים טיפה אחרת:
לא, זה לא כשלון – אם כבר זה ניצחון.
לא, לא חבל – חבל זה לשרוף את כל החיים על אומללות.
לא, זה לא לפרק את החבילה – זה לבנות חבילה חדשה.
יש נטייה כזאת לחשוב שהדור שלנו ויתר על אהבה.
שהוא לא מוכן להילחם על מערכות יחסים.
שהוא בז או מזלזל או פשוט לא מאמין יותר בקונספט הזה של לחיות עם בנאדם אחד כל החיים.
שאנחנו דור של מפונקים שבורחים כשנהיה קצת קשה.
אבל הפוך גוטה, הפוך.
אולי, רק אולי, הדור שלנו דווקא לא ויתר על אהבה.
אולי הוא פשוט לא מוכן להישאר במקום שבו כבר אין אהבה.
אולי הדור שלנו הבין משהו מההתבוננות על ההורים שלו ועל הבחירות שלהם.
אולי הוא מסרב בכל תוקף לחזור על הדפוסים שלהם.
מסרב להישאר ביחד בכל מחיר.
מסרב להקריב את האושר שלו.
לא נבהל מלהיות בתנועה, מלהמשיך לחפש, מלהעז לשחרר.
ובכלל, אם שני אנשים החליטו לעשות את הצעד הקשה, המרסק, האמיץ הזה ולשלם את המחיר היקר שהוא גובה – אני נותן להם את הקרדיט שהם מיצו את כל האפשרויות ושהם יודעים הכי טוב (אפילו יותר טוב מההורים שלהם) – מה טוב בשבילם.
הדבר האחרון שהם צריכים זה הרמת גבה, האשמה בקלות-דעת או מבט שיפוטי.
ולגבי החברה ההיא שלי, לפי מה שהיא מספרת –
בגדול, היא מאושרת.
הילדים שלה מאושרים.
גם ההורים שלה די מאושרים.
אפילו המלפפונים... אפילו המלפפונים של הירקן כבר לא עצובים בגללה.
