"בתוך כל מישהו / את יכולה לשמוע איזה שיר" שרה אורית שחף ב"קח אותי" של היהודים. עד ההאזנה החוזרת לאלבום הביצועים הגדולים מעונת הבכורה של "כוכב נולד", לא ממש שמתי לב למשפט היפה הזה, שכתב תום פטרובר. אולי בגלל שהוא נבלע בתוך הדרמה הגדולה של השיר, הן בגרסתו המקורית והן בביצוע האלמותי של נינט טייב. אולי זה בגלל יותר מדי ערבי קריוקי שבו רק אמיצות (וממש קצת אמיצים) העזו להתמודד איתו.
אבל עכשיו, ממרחק של 20 שנה בדיוק מהתוכנית ששינתה את הטלוויזיה וגם את המוזיקה הישראלית, השורה הזאת זורחת בכמה מובנים. ראשית, כמובן, זוהי ההזדהות המוחלטת של נינט עם הטקסט, החיבור העמוק שלה עם הגיבורה החריגה, הלא מובנת, שחולמת על עצמאות אבל כבולה למציאות. בזמן אמת זה היה אחד המפגשים הראשונים והמסעירים עם הקול והכריזמה של נינט. בדיעבד אפשר להבין למה דווקא "קח אותי" ואיזה שירים היו קיימים בתוכה אז ורק חיכו להזדמנות.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
שנית, "בתוך כל מישהו / את יכולה לשמוע איזה שיר" הוא המהות שעולה מהביצועים של "כוכב נולד", ודאי בעונה הראשונה. לא רק שבמבט לאחור התוכנית נראית כמו טלוויזיה נאיבית ובוודאי רחוקה מאוד מהמכונה של ערוץ 2, קשת ו"טדי הפקות", למרות שכבר אז היא הייתה די משומנת ומן הסתם גם לא חפה מציניות; גם הגישה של המתמודדים והמתמודדות, דרך השירים שביצעו, היא שיקוף מרתק של רצון אותנטי להישמע, להתבלט ובעיקר להשתייך לזרם המרכזי של הציבור דרך המוזיקה הישראלית. למשל בוריס סולטנוב, שהרחיב את הלב עם "פתאום שלא באת" של שלמה ארצי, אבל גם הכניס לקאנון אנשים שהשם הפרטי שלהם הוא בוריס ושם משפחתם סולטנוב; או מעיין שקד, שהצדיעה לכל טקסי הזיכרון הבית-ספריים באשר הם עם המלודרמה של "הקיץ האחרון"; וכמובן שי גבסו ו"אש" של רמי קלינשטיין, עם ההברקה של "ניצנים, שירו איתי", כאילו הוא לא כוכב נולד אלא כוכב ותיק, שמספיק בטוח בעצמו כדי לתקשר ככה עם הקהל.
מנגד, התוכנית חילצה מהמשתתפים והמשתתפות סוג אחר של שיר פנימי: הרצון לשטוף את המסך באנרגיות של פופ, מהסוג שסוכני התרבות בזו לו אז. אומנם גיא שרפי לא זכה לקריירה של שירי מימון, אבל לא במקרה הביצוע שלו ל"זודיאק" הוא מהזכורים בתולדות הריאליטי. בדומה ל"נבראתי לך" בביצוע לירון לב מהעונה השנייה, בפורמט כמו "כוכב נולד" יש לאנרגיות הללו ערך בפני עצמן, במנותק מיתר חלקי החבילה הנדרשת של הפופ איידול.
לכן גם הביצוע ל"עטוף ברחמים" היה הרגע שבו ניתן לזהות, מה ישאיר את שירי מימון על הגלגל במשך שני עשורים: זה לא היה שירה בציבור, הקונספט שעליו התוכנית התבססה כשהייתה בחיתוליה, אלא הוריקן אינדיבידואלי, טווסי ומדויק, שאי אפשר היה להוריד ממנו את העיניים. מן הסתם, כנראה שזה היה חלק מההיגיון בהימור על "דון קיחוטה" כביצוע שאמור היה לתת לה את הניצחון. גם היום, זה עדיין בטופ-5 ההחלטות האומללות של גמרי הריאליטי המוזיקלי באשר הם.
לעומת זאת, לא נשאר דבר להגיד על "ים של דמעות", על הפאוזה המיתולוגית, על כל מה שקרה אחר כך. באוזניים נקיות, הוא לא מתקרב לעוצמות של "קח אותי", והאמת היא שהוא נופל גם מביצועים של אחרים ואחרות במהלך העונה (למשל "אין מדינה לאהבה" של שי רביזדה). למעשה, ארבע מתוך חמש הדקות (הרבה זמן במונחי 2003, נצח בריבוע במונחי 2023) נשמעות כמו חימום ווקאלי. אבל אז, כידוע, הגיעה הפאוזה. והצעקה א-קפלה. והצמרמורת בכל המדינה. ומשם זה כבר לא היה "כוכב נולד", אלא זמרת שהחליטה שאם "בתוך כל מישהו / את יכולה לשמוע איזה שיר", אז למה לעזאזל שזה לא יהיה השיר שלה.
