אמש (ד') הוקרנו בתחרות הישראלית בפסטיבל הסרטים חיפה שני סרטים שבמרכזם נמצא דימוי אמביוולנטי של בית, כמרחב המציע מקום מפלט לדמויות הראשיות וכמקום הכולא אותן בתוכו.
הראשון הוא "ולריה מתחתנת", סרטה השני של מיכל ויניק ("ברש") שמגיע לתחרות לאחר שכבר הוקרן בפסטיבלים של ונציה וטורנטו, ולאחר זכייה לפני כחודש בפרס התסריט בתחרות האופיר. הסרט הקצר יחסית (76 דק') מתרחש במהלך יום אחד, וחלקו הארי גם במה שנדמה כ"זמן אמת".
במוקד הרגשי נמצאות שתי אחיות אוקראיניות - הראשונה כריסטינה (לנה פרייפלד) שחיה כבר 4 שנים בישראל לאחר שהתחתנה כ"כלה בהזמנה" עם גבר ישראלי (יעקב זדה דניאל) שעוסק בתיווך של כלות לגברים ישראלים נוספים. כריסטינה נמצאת במרחק של שנה מקבלת אזרחות ישראלית, ונראית כמי שאוהבת את חייה בישראל ואת הביטחון הכלכלי שהם מעניקים לה. היא מסופקת במידה סבירה מהקשר שיש לה עם הגבר שאיתו בחרה להתחתן, גם אם "אהבה" אינה הרגש שהוביל אותה לבחירה זו. אך אלו פני השטח, שילכו וייסדקו במהלך הסרט, כאשר אחותה הצעירה ממנה ולריה (דאשה טבורונוביץ) תגיע לישראל לשידוך שאותו תיווך בעלה של כריסטינה.
"ולריה מתחתנת" - טריילר
ולריה נאספת משדה התעופה לשכונה המרופטת בבת ים שבה גרה אחותה. היא עומדת לפגוש את הגבר שלו היא מיועדת (אברהם שלום לוי) שכל ההיכרות שלה איתו הסתכמה בשיחות ספורות דרך המחשב. השידוך המיועד מנסה להפגין בפני ולריה את עומק רגשותיו וכוונותיו, אך ניכר כי זהו גבר ילדותי מבחינה רגשית, שמתקשה להסוות את תחושתו כי הוא לקוח ששילם כסף רב בעבור מה שהוא מניח שמגיע לו. כריסטינה מנסה לשכך את חששותיה של אחותה, בעוד היא עצמה נתונה ללחץ, בהתחלה מעודן יחסית, מצד בעלה. ולריה צופה מהצד בחיים שיש לאחותה, למרות שהיא לא מבינה עברית, יש ניואנסים שמהם ניתן לחוש מהן המגבלות בחיי נישואים המבוססים על פערי כוח כה מובהקים.
בחלק הראשון של הסרט ולריה פאסיבית באופן יחסי, אך העמדה הרגשית שלה נוכחת כל הזמן. בחירות הצילום של גיא רז מעצבות את תחושת הבידוד שהיא חשה, גם אם הדברים לא נאמרים מילולית. אלו החלטות בימוי קריטיות המאפשרות לבסס את התפנית הדרמטית שתתרחש כאשר השידוך המתוכנן משתבש. ולריה נועלת את עצמה בחדר הרחצה ומסרבת לצאת עד שהבעל המיועד יעזוב. מה שהיה מרומז עד כה יצוף לפני השטח, בעודה מתמודדת עם הניסיון של אחותה לשכך את חששותיה, עם הלחץ ההולך וגובר של הבעל/מתווך ועם המחאות העלובות של השידוך המיועד.
ויניק מעצבת היטב, גם מבחינה דרמטית וגם בבחירות בימוי, את סיטואציית המצור. שתי השחקניות הראשיות, טבורונוביץ ופרייפלד, מעוררות אמפתיה מיידית באופיין ויחסיהן (ויופיין של שתי השחקניות בוודאי תורם לכך). נקודת החולשה היחסית היא בדמויות הגברים. ניתן לשער לאלו מקומות אפלים ומלודרמטיים ניתן היה לפתח את הסיטואציה, ולזכותה של ויניק ייאמר כי היא מתאפקת מלהגיע למקומות אלו. מה שיש הוא בהחלט מאתגר, גם אם אין כאן עיסוק ברוע גברי צרוף. הרגעים הלא נעימים מודגשים באמצעות הבחירה המובהקת בעמדה הרגשית של הדמויות הנשיות, אך השוני המנטלי בינן לבין הגברים מכיל לפרקים גם הומור. בשתי דמויות הגברים, אך בעיקר בדמותו של המשודך, יש מידה של סכמתיות. המפגש בין ארבעת הדמויות, הנחלקות לשתי קבוצות של זהות לאומית ומגדרית, כולל ממד נוסף וטעון של גבריות ישראלית-מזרחית בעמדת הכוח. נדמה כי זהו היבט שהיה ראוי למחשבה ולפיתוח נוספים.
4 צפייה בגלריה
דמויות שלא זוכות לרגעי שיא עם אימפקט רגשי מטלטל. מתוך "ילדים של אף אחד"
(צילום: אוהד קאב)
בשני עשורים של קריירה קולנועית הבמאי ארז תדמור יצר פילמוגרפיה מרשימה בהיקפה, בוודאי אם היא נבחנת ביחס לתפוקה המקובלת בקרב במאים בישראל. לפני פחות מחודש עלתה למסכים קומדיית השידוך הדתית "בחורים טובים", והנה כבר מוצג סרטו החדש "ילדים של אף אחד". נראה כי תדמור שואף לנוע בסרטיו בין הוויות שונות בתוך התרבות והחברה הישראליות, וזאת כערך העומד בפני עצמו. בנוסף הוא מנסה לאתר את נקודת התקיפה שתמקם את הסרטים במידת קרבה מספקת לקולנוע פופולארי, ולא להסתפק בבחינה ביקורתית לשוחרי הקולנוע האמנותי. כל זה ראוי להערכה, אבל המבחן, בסופו של דבר, הוא מה כל סרט מצליח להשיג.
עלילת "ילדים של אף אחד" מתרחשת במעון לילדים ונערים בסיכון בשכונת נווה צדק בתל אביב. זהו מפעל חייה של מרגלית (תיקי דיין) המתפקדת כאם, המורה והמחנכת בניסיונה להפוך את הילדים והנערים לאזרחים נורמטיביים. המעון פועל בבית המרוט שבו היא גרה מאז ומתמיד בדמי מפתח, כך שעצם קיומו של המעון תלוי באופן מוחלט בכך שזכויותיה יישמרו - כלומר בחייה. היא מנסה לגונן על המוסד מפני מה שעשוי לסכן אותו - בין אם מדובר בביקורת של עובדת סוציאלית (אורנלה בס) שוחרת טוב מאגף הרווחה העירוני, או חמדנותם של כרישי הנדל"ן הלוטשים עיניים לנכס הממוקם בלב שכונה מתחדשת ויוקרתית במיוחד.
הדמות הראשית בסרט היא של ג'קי (רועי אסף) שהיה אחד מהנערים שניצלו בזכות המעון. הוא הגיע אליו בגיל 14, וכעת, 23 שנים אחר כך הוא עדיין חלק בלי נפרד ממנו, כמי שאחראי על אחזקת המקום וכיד ימינה של מרגלית. בנסיבות המתפתחות בסוף המערכה הראשונה (שאותן לא אחשוף) ג'קי מוצא את עצמו בודד בחזית בניסיון לשמור על המעון מהכוחות המאיימים עליו. עד שלב זה בסרט כבר הומחש היטב האופי הלא מאוד בוגר ולעיתים חם המזג של ג'קי. הן באינטראקציות שלו עם הנערים במעון, והן אלו הקשורות לנציגי העולם שמחוץ למעון. כעת, בניסיונו להציל את המעון, הוא מבצע החלטות הרות גורל תוך הפגנת שיקול דעת לקוי ביותר.
ככל שמאבקו של ג'קי הופך לנואש יותר הוא נאלץ להסתיר יותר ויותר. ככל שהוא מתפתל בניסיונותיו, נדמה שעלילת הסרט עצמה מסתבכת במעמדים מאולצים ולא סבירים. הסרט הופך להשתקפות של מעשי הדמות הראשית, וכמוהו הוא מאבד את דרכו. ישנם ניסיונות לעצב את המאבק חסר הסיכוי של ג'קי בהקשר של ביקורת חברתית וממסדית ראויה, אך הדבר נעשה באופן מרושל ובדרך שאינה מאפשרת לה לצבור נפח דרמטי או סאטירי משמעותי. ישנה גם מידה רבה של חוסר עקביות עלילתית כאשר קשיים שאמורים להיות מהותיים (למשל, ביחס להמשך שגרת החיים הבסיסית ביותר במעון) זוכים לפתע להתעלמות כאילו הבעיה טופלה בדרך מתקבלת על הדעת - למרות שזה לא ברור כיצד הדבר אפשרי.
לא מעט מהסצנות כוללות שחקנים צעירים המגלמים את דיירי המעון, ושלושה מהם אף זוכים לקווים עלילתיים משניים שאמורים להתפתח במהלך הסרט. הילד הצעיר והחדש במעון שנזקק לחום מגונן של דמות הורית, הנער שעשוי להרוס את חייו באקט חמום מוח, וזה שמנסה חרף הרקע הבעייתי שלו להתגייס לצבא. כולם אמורים לזכות לרגעי שיא עם אימפקט רגשי מטלטל, אך בגלל חולשות התסריט המטרה אינה מושגת. הרבה כוונות טובות, אך חוסר המיקוד והאופי המאולץ של לא מעט מעמדים דרמטיים ב"הילדים של אף אחד" הם בעוכריו של הסרט.
