פסטיבל הקולנוע בטורונטו קיבל תשומת לב מיוחדת מצד הישראלים, אלו היושבים בציון ואלו השוהים בקנדה, בעקבות הקרנת הסרט התיעודי "תיקי ביבי" (The Bibi Files) שחושף חומרים מצולמים מחקירתו של בנימין נתניהו, ומציג אותו כחבר במועדון של מנהיגים מושחתים, תאבי-כוח וחפצי מלחמה כמו ולדימיר פוטין, ויקטור אורבן ודונלד טראמפ. עם זאת, מוצלח ככל שיהיה, הדוקו של אלכסיס בלום והמפיק אלכס גיבני לא עורר תשומת לב רבה מדי בקרב הקהל המקומי שפקד את הפסטיבל הגדול בעולם, שבו מוקרנים יותר מ-200 סרטים. בטורונטו יש הכל מהכל, מכל העולם. הפקות הוליוודיות שמכוונות לעונת הפרסים, זוועתונים מדממים לשעת לילה מאוחרת, ודרמות דלות-תקציב מאיזורי סכסוך עניים כמו בנגלדש, ונצואלה - וגם עזה.
רוחות הסכסוך במזרח התיכון הורגשו בטורונטו והקרנת "חמדה" של שמי זרחין - הסרט היחיד מתוצרת הארץ שנכלל בתוכנית בפסטיבל - הופרעה על ידי מפגינים פרו-פלסטינים. מנגד, לא פחות מארבעה סרטים שהזדהו כפלסטיניים שולבו בתוכנית. שניים מהם נוצרו מתוך דו-קיום: הדוקו המטלטל "אין ארץ אחרת" של באסל עדרה, יובל אברהם, חמדאן בלאל ורחל שור, והדרמה האנושית שובת-הלב של סקנדר קובטי ("עג'מי") שמתרחשת בחיפה, בהשתתפות שחקנים ערבים ויהודים. עם זאת, בכל מה שנוגע למשברים בינלאומיים, הייתה זו המלחמה באוקראינה שעוררה הדים רמים עם מחאה על החלטת ראשי הפסטיבל להזמין את הדוקו הרוסי "רוסים במלחמה" של אנסטסיה טרופימובה, המביא את הלחימה בשטח מנקודת מבטם של חיילי צבא רוסיה. הפגנות קולניות של פעילים אוקראינים נגד "נורמליזציה של רצח העם מצד רוסיה" הניעו את המארגנים לבטל את אחת ההקרנות "משיקולי ביטחון".
בהתחשב בפעילות הערה ברחובות המטרופולין הקנדי, אפשר לחשוב שהדרמה האמיתית התחוללה מחוץ לאולמות ההקרנה בניסיון למשוך תשומת לב תקשורתית על רקע פוליטי. אבל פסטיבל טורונטו הוא אירוע קולנוע משמעותי שנותן את האות לעונת הפרסים והמירוץ לאוסקר, וככזה הוא אירח על מסכיו כמה סרטים נהדרים שהסעירו את הצופים, ריגשו, מתחו והצחיקו אותם, והעמיקו את תפיסת עולמם. אחד מהם, "חיי צ'אק" (The Life of Chuck), הצליח להיות כל זה בו זמנית. העיבוד של הבמאי מייק פלאנגן לסיפור של סטיבן קינג התקבל בהתלהבות על ידי הקהל והמבקרים וזכה בפרס הגדול של טורונטו - הישג שמסמן אותו מיידית כמועמד מוביל לאוסקר. ובצדק. מדובר ביצירת מופת מפעימה, הסרט הטוב של 2024. לפחות על פי כותב שורות אלה.
פלאנגן בן ה-46, שידוע בעיקר כבמאי אימה ואף עיבד בעבר כמה מהמותחנים העל-טבעיים של קינג למסך, העניק ל"חיי צ'אק" מבנה של מעשיה דרמטית רגישה ונוגעת ללב, גדושה בתובנות הגותיות אקזיסטנציאלסטיות. לא להיבהל, אין מדובר ביומרת ארט-האוס פלצנית, אלא בקולנוע אינטלגנטי וקולח שמצליח לאחד בין הרציונלי לאמוציונלי בדרך מקורית ומבדרת. בלי לגלות יותר מדי, אפשר לספר שפלאנגן קושר בין סוף העולם כפי שכולנו מכירים אותו לעולם האישי של גבר בשם צ'רלס קראנץ, המוכר בין חבריו כצ'אק. בתחילת הסרט, אנו מבינים שהיקום קורס לעבר סופו. כל בני האדם עלי אדמות חוזים באימה בכדור הארץ הגווע, וגם בדמות של קראנץ האלמוני שצצה בכל מקום. בהמשך נפגוש בו באופן אישי בגילומו של טום הידלסטון, נדע יותר על חייו הבוגרים כרואה חשבון יהודי, ואף נתחבר לנעוריו כצעיר חובב מחול (ג'ייקוב טרמבלי) שאיבד את הוריו בנסיבות טרגיות וגדל בבית סבו (מארק האמיל) וסבתו (מיה סרה). כל אלה משתלבים היטב בחוויית חייו של צ'אק, ואולי גם בשלנו.
הסרטים שהרשימו
הראשון ברשימה הוא "עד שיצא עשן לבן" (Conclave) - אדוארד ברגר הגרמני זכה באוסקר הזר לפני שנתיים עם העיבוד העוצמתי שלו ל"במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמארק. הוא צפוי לשוב לטקס פרסי האקדמיה, ועשוי לצאת ממנו עם פרס הסרט הטוב ביותר על גרסתו דוברת האנגלית למותחן רב-המכר של רוברט האריס. הסיפור מתחולל בוותיקן אחרי מותו המפתיע של האפיפיור. הדיקאן לורנס (רייף פיינס המצוין) אמון על תהליך בחירת היורש מבין הקרדינלים המועמדים: השמרנים, הליברלים והמושחתים. הקולנוען שוב מפגין מיומנויות בימוי מבריקות שלא רק מניעות את העלילה הפתלתלה רוויית-המסתורין וההומור אל הסוף המפתיע, אלא גם עושים לנו היכרות עם הכנסיה הקתולית החשוכה כתצוגת האופנה המרהיבה ביותר.
"רועי צאן" (Shepherds) - סופי דראספ יצאה לצלם דרמה בצרפת בהשראת סיפורו של מתיאס לפבר, שכמו הבמאית עזב את קוויבק כדי להתחיל הרפתקה משנת-חיים כרועה צאן באלפים. הדרמה הענוגה הזאת מתחוללת במקביל בתוך נופי נפשו של הגיבור ובנוף ההררי המהמם סביבו. ובין לבין, יש כבשים. המון כבשים. וביחד הם הולכים כמו צאן לטבע, ומעניקים תנועה ויופי ליצירה הנפלאה המפתיעה הזאת שזכתה בפרס הסרט הקנדי הטוב ביותר בטורונטו.
ממסר (Relay) הוא מותחן מתוחכם של דיוויד מקנזי ("באש ובמים"), שמתכתב עם מותחני הפרנויה של שנות ה-70 ובמרכזם גבר מרוסק נפשית (ריז אחמד) שחי במחשכים של ניו יורק ומשם מנהל עסק לחילוץ חושפי-שחיתויות מציפורני תאגידים דורסניים. הוא בודד וחשדן, שומר מרחק מהזולת ולא בוטח באף אחד. הוא משגשג כמקצוען, אך נסדק כבן אנוש. כשמדענית תמימה ויפה (לילי ג'יימס) שוכרת את שירותיו, הוא שובר את כלליו הנוקשים וחותר לקרבה מעבר לממסר שירותי השיחות לחירשים שמשמש לצורך התקשורת ביניהם.
בדרמה הנשית האינטימית "נערת השעשועים האחרונה" (The Last Showgirl), ג'יה קופולה הולכת בדרכה של דודה סופיה. אלא שבמקום חוויות הנעורים החביבות על סופיה, ג'יה יוצאת להמחיש עבורנו משבר אמצע החיים של נשים מבוגרות. העלילה מלווה רקדנית בת 56 שנאלצת לפרוש מהבמה בלאס וגאס לאחר ירידת המופע שאליו נהגה להתייצב ערב אחר ערב בלבוש מינימלי, ומחפש נחמה באמהות. פמלה אנדרסון, שזכורה כסמל סקס מהניינטיז, מספקת הופעה אמיצה בתפקיד הראשי דרך צילומי תקריב שמגלים את הקמטים בפניה. לצדה ג'יימי לי קרטיס בת ה-65 המפגינה עוז חסר בושה כשהיא מתערטלת מול המצלמה של הבמאית, שעושה את סבא פרנסיס פורד גאה בסרט מרגש שמהדהד את הקולנוע האמריקנית העצמאי שהוא עצמו טיפח בשנות ה-70.
שמונה עשורים אחרי הוצאתו להורג באשמת בגידה באומה הנורבגית, דמותו של הפוליטיקאי וידקון קוויזלינג, משתף הפעולה עם הנאצים, קיבלה ביוגרפיה מהסוג שניפק אוליבר הירשביגל הגמני להיטלר ביצירת המופת "הנפילה" מ-2004. הבמאי הנורבגי אריק פופה משיג תוצאה דומה ומוצלחת בדרמה התקופתית "קוויזלינג: הימים האחרונים" (Quisling: The Final Days), שחותרת לחשוף תכונות אנושיות בנבל הפאשיסט, בעודו מתכונן למשפט ולגזר דינו. השחקן הוותיק גארד ב. איידסוולד מגלם את קוויזלינג, שאחראי לכליאתו ועינויו של אביו המנוח, ואנדרס דניאלסון לי מופיע ככומר פדר אולסן שמניע אותו להתוודות על פשעיו, וגם לתת מזור לתחושות האשם שלו עצמו על רקע גירוש יהודי המדינה.
ואלו שאכזבו
"סאטרדיי נייט", אחד הסרטים המדוברים ביותר לקראת עונת הפרסים, נמנה על המאכזבים. למעט כמה סצנות מצחיקות עד מצחיקות מאוד פה ושם, כמכלול, הוא לא מספק את הסחורה. העלילה משחזרת את החזרה הגנרלית המקדימה לשידור החי הראשון של SNL, והתוצאה היא קומדיה תזזיתית וקצבית אבל נטולת-נשמה. כל מה שיכול להתקלקל מתקלקל, ויוצר התוכנית לורן מייקלס (גבריאל לאבל) רואה את החזון שלו יורד לטמיון בתוך הכאוס שמתפתח באולפן בעוד ששותפיו הציניים מפגינים קור רוח מדהים. כלומר, אדישות מוחלטת. למעט ווילם דפו וג'יי.קי. סימונס הוותיקים, רוב חברי האנסמבל של הבמאי ג'ייסון רייטמן אלמונים ביחס לדמויות שהם מגלמים - בהם הקומיקאים ג'ורג' קרלין, ג'ון בלושי, צ'בי צ'ייס ודן אקרויד. חלקם אף עבדו בעבר עם אייבן רייטמן המנוח, אביו של הבמאי.
אנג'לינה ג'ולי הגיעה לטורונטו עם שלל שבחים שקיבלה על הופעתה כזמרת האופרה מריה קלאס בביוגרפיה "מריה" של פבלו לריין, שהוקרנה בבכורה בוונציה, אולם כבמאית היא כשלה במותחן הפשע "בלי דם" (Without Blood) - שנפתח ברצח מזעזע וממשיך בשיחה מתישה בין סלמה האייק לדמיאן בישיר. מרגיז עוד יותר הוא העיבוד היומרני לסיפורו של ווילהלם טל, הגיבור הלאומי של שווייץ שנודע כמי ששיגר חץ לעבר תפוח שהונח על ראשו של בנו. הקולנוען האירי ניק האם לקח את המעשייה והקשריה ההיסטוריים ובנה מהם סרט מלחמה מדמם שמתאמץ מאוד להיות "משחקי הכס", אך לא מצליח. עם ערכי הפקה בינוניים, דיאלוגים הלוקים בדרמטיות-יתר ושחקנים נטולי ניואנסים, "ווילהלם טל" הוא אכזבה אדירה.
עם זאת, האכזבה הגדולה ביותר היא מרון הווארד וסרטו החדש "עדן", שנכון לעכשיו אפילו לא יצא לאקרנים. יש לכך סיבה טובה. העלילה מבוססת על סיפור אמיתי מדהים שהתחיל ברופא גרמני שעזב את מולדתו ערב עליית הרייך השלישי כדי להתחיל חזון חדש לאנושות על אי בודד בגלפגוס, ונגמר בסדרת רציחות בתוך המושבה האוטופית שלו. עם צוות שחקנים נוצץ שכולל את ג'וד לואו, סידני סוויני, אנה דה-ארמס, ונסה קירבי ודניאל ברוהל, ובמאי מהולל שמוביל אותם, הדרמה התקופתית הזו הייתה מיועדת לאוסקר משלב ההפקה (הקטנה יותר ממה שהיא מנסה להיות). לפחות לואו יכול להתנחם בהופעה המצוינת שלו במותחן "המסדר" (The Order) שביים ג'סטין קורזל, המביאה למסך סיפור אמיתי של סוכן FBI שיוצא למלחמת חורמה בכנופיית עליונות לבנה חמושה ומסוכנת.
מוזיקאים כקולנוענים, כדמויות לגו - וכקופים
פסטיבל טורונטו הוא לא רק המקום לבדוק את הדופק של עונת הפרסים והמועמדים העיקריים שייקחו בה חלק כל הדרך אל האוסקר, אלא גם הזדמנות מצוינת לזהות טרנדים בתעשיית הקולנוע והעדפות היוצרים. אולי גם של הקהל. אחת המגמות הבולטות היא המשיכה של המפיקים לסיפורים מעולם הספורט, לרוב מהזירה, בדרך כלל עם גיבור שמצליח כנגד כל הסיכויים. כך במקרה של "בלתי עציר" (Unstoppable) של וויליאם גולדנברג, בהפקתה ובכיכובה של ג'ניפר לופז, שמגולל את קורות חייו של אנתוני רובלס (בגילומו של ג'ארל ג'רום) - מתאבק קטוע-רגל שיצא כמנצח מאליפות ליגת המכללות. "האש שבפנים" (The Fire Inside) הוא בכורת הבימוי של הצלמת זוכת אוסקר רייצ'ל מוריסון, שבעזרת התסריטאי בארי ג'נקינס מביאה למסך ביוגרפיה מרגשת של קלריסה שילדס - מי שהצליחה לחלץ את עצמה משכונת עוני בפלינט, מישיגן כדי לזכות בשתי מדליות זהב אולימפיות וליזום מהפכה בספורט הנשי. ראיין דסטיני מגלמת את שילדס, ובריאן טיירי הנרי את מאמנה ג'ייסון קרטצ'פילד. גם הדרמה העלילתית The Cut של שון אליס, בכיכובו של אורלנדו בלום, מתרחשת בזירת האגרוף.
עוד טרנד פופולרי במיוחד הוא זה של דרמות מדע בדיוני אישיות ואינטימיות שנסמכות על רעיונות מקוריים ותקציבים קטנים. "חיי צ'אק" הוא כזה ואליו הצטרפו סרטים שובבים ומעוררי-מחשבה כמו המחזמר הפוסט-אפוקליפטי "הסוף" (The End) של ג'ושוע אופנהיימר עם טילדה סווינטון ומייקל שאנון, The Assessment של פלור פורצ'ן בכיכובן של אליזבת אולסן ואליסיה ויקנדר, Can I Get a Witness? של אן מארי פלמינג הקנדית עם סנדרה או, "דניאלה לנצח" של נאצ'ו ויגולנדו, "קונכיה" (Shell) של מקס מינגלה, שמשתף פעולה עם חברתו מ"סיפורה של שפחה" אליזבת מוס, כמו גם עם קייט הדסון וקאיה גרבר, ו-Nightbitch של מריאל הלר בכיכובה של איימי אדמס, על אודות אמא במשבר אמצע החיים שבא לידי ביטוי בטרנפורמציה שלה לכלב.
אבל הטרנד המפתיע ביותר הוא זה הנוגע לביוגרפיות של כוכבי פופ עכשוויים כמו רובי וויליאמס. סיפורי חיים של מוזיקאים תמיד זוכים להצלחה בטורונטו, במיוחד כיצירות דוקו. כך למשל במקרה של סרט ההופעות החדש של ברוס ספרינגסטין "יומן מסע" (Road Diary). אולם להציג את קורות חייו של פארל וויליאמס בלגו? זה משהו שלא ראינו בעבר, אבל זה בדיוק מה שמורגן נוויל מציע בדוקו שלו Piece by Piece שבו וויליאמס, סנופ דוג, קנדריק למאר ואחרים נותנים את קולם לדמויות מלגו המייצגות אותם על המסך.
מוזר אף יותר הוא המיוזיקל Betten Man של מייקל גרייסי, המבוסס על חייו של רובי וויליאמס - שמופיע כשימפנזה. ממש כך. כילד לא יוצלח, כחבר האאוטסייד בלהקת הבנים טייק דאט ואחר כך ככוכב בינלאומי, וויליאמס מתואר כאן כקוף שר ומרקד. והוא עצמו ממש לא מתבייש בכך. למעשה, הוא רואה את עצמו ככזה, מסתבר. אנדרסון פאאק לקח על עצמו לחלוק מחייו הפרטיים בקומדיה המוזיקלית K-Pops! שאותה ביים, ובה הוא מככב לצד בנו סול ראשיד, כמתופף שאפתן אך כושל שממציא את עצמו מחדש בתחרות כישרונות בדרום קוריאה, שם הוא מגלה שיש לו בן. מוכשר לא פחות.
