1. הנה מתחיל הקיץ, ותושבי הצפון עוד לא שבו לביתם. אני פוגש אותם במגוריהם הזמניים. במלונות. בבתיהם הארעיים. אני רואה אדם שפונה מביתו ויצא למילואים. אשתו צריכה להסתדר לבד בחדר מלון קטן עם שני ילדיהם. היא גם דואגת כל כך. אני פוגש אישה בחודש תשיעי. היא צריכה ללדת ולגדל ילד ראשון כשהמטבח שלה הוא חדר אוכל במלון והסלון הוא לובי. אני רואה תלמידי כיתה י"ב מקיבוץ דפנה שמסיימים תיכון, מעלים את הצגת הסיום בלובי, ושרים שם שיר אירוני על החיים בבית מלון.
מגיע להם יותר.
וחבר שחוזר עם היחידה מאחד מיישובי הצפון הריקים, מספר על עיי חורבות. אתה נכנס ליישוב שפרח, והנה הוא ריק מאדם. רוח אין בו. הגינות שהיו מטופחות צמחו פרא, בתים פגועים וכבישים שהופגזו. הגנים סגורים, המכולת נעולה, יש כמה זוגות אופניים שהושלכו בכיכר. היו שם חיים והייתה שם שמחה ואיננה עוד.
טורים קודמים של חנוך דאום:
וזה קורה גם בדרום: הנה מתחיל הקיץ, ועוטף עזה עודו על חורבותיו. כפר עזה ובארי הפכו למעין אתרי הנצחה. בוקר אחד לפני חצי שנה התהפך עולמם ואין באמת יעד לחזרה.
הקיץ מתחיל, אבל חייהם נעצרו. הם מתעוררים כל בוקר ל־7 באוקטובר.
לא רוצים לפספס אף טור? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
2. הנה מתחיל הקיץ, והקרע הפנימי חזר לחיינו. ראינו כמה זה נורא, ראינו כמה זה מסוכן. וראינו גם, למען השם, שאנחנו מסוגלים אחרת. הרי עזבנו הכל ברגע אחד ב־7 באוקטובר כדי להגן על ילדינו מפני האויב שלא באמת הבחין בין מי שבעד עילת הסבירות ומי שנגד, אויב שמכנה גם את תושבי שדרות "מתנחלים", אויב שנהג בנשינו כמנהג דאעש. קשה להחזיק את זה, אבל חשוב בכל זאת לזכור: יש בנות צעירות שנאנסו במיטותיהן כמה פעמים, ואז נרצחו. כך הסתיימו חייהן, ברשע המוחלט. ובהתחלה זה הימם אותנו כל כך, שהנחנו לכל בצד. הבנו שהגזמנו. שצריך לעצור עם המריבה הפנימית כדי להגן על עצמנו מפני הנאצים מעזה. אבל החודשים חלפו ובקצוות אנחנו חוזרים להתפורר. חוזרים לשיח הרקוב. לשנאה.
יש דרך לנהל מחלוקת, ואנחנו צריכים לדבוק בה. כי אם לא נהיה ביחד, לא נהיה.
3. הנה מתחיל הקיץ, ונועה ארגמני חזרה מעזה במבצע מדהים. בחודשים האחרונים בכל פעם שרציתי לומר “החטופים”, ניסיתי לבחור שם אחד שיהיה לי מול העיניים, והייתי בוחר בנועה. כי כמו רבים, גם עבורי היא הייתה סמל. והנה, היא פה. אבל רבים אחרים עוד אי שם. יש משהו שצריך להכיר בו: המלחמה הזו החלה במכת פתיחה איומה שחטפנו, בהישג אדיר של חמאס. המשמעות היא שאנחנו מוגבלים ביכולת שלנו להילחם כעת. אנחנו רוצים להשמיד, להרוג ולאבד, אבל יש לנו אנשים שם שהופקרו, והאויב משתמש בהם בזדוניות נגדנו. ואחרי מעל חצי שנה אנחנו כבר מבינים כמה קשה ונדיר להביא את האנשים שלנו במבצע צבאי, כמה מורכב ומסוכן זה . יש הצלחות, והן מרוממות נפש ומרגשות כל כך. אבל יש עוד רבים כל כך שמוחזקים במנהרות אפלות בעזה. לא רואים אור יום. לא ננוח ולא נשקוט עד שישובו בשלום.
4. הנה מתחיל הקיץ, וחיילינו עדיין נופלים, בחורים צעירים, שרק החלה שירת חייהם, חוזרים מעזה בארונות. פניהם היפות מתפרסמות, משפט או שניים מהלוויה משודרים בחדשות, ואנחנו ממשיכים הלאה. אבל לא המשפחות, שעולמן כפי שהכירו אותו נגדע באכזריות וחייהן שהיו טובים הופכים לחיי צער וכאב. ולא החברים. והאחים. ובנות הזוג, והילדים היתומים.
מאות רבות של חיילים נפלו והלב כואב. וכעבור חודשי לחימה כה רבים, מזדחלת השאלה מה התוכנית. לאן זה הולך, למה אנחנו נכנסים שוב למקומות שבהם היינו? מדוע חמאס עדיין שולט בסיוע ההומניטרי שנכנס לרצועה, איך עוד לא שמנו את ידינו על סינוואר ודף?
ורבים מהישראלים בחשש שמא יש דברים שצריכים להיעשות אבל ראש הממשלה מתמהמה מלעשותם בגלל חישובים פוליטיים. והחשש הזה, גם אם אינו נכון, מקשה מאוד על הלב והופך את המחיר הקשה מנשוא גם לבלתי נסבל.
ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה.
פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים.
5. הנה מתחיל הקיץ, והחרדים עדיין לא מתגייסים. לא באים בהמוניהם וצובאים על לשכות הגיוס מיוזמתם כדי לבקש להצטרף להגנה על הארץ. מעל עשרת אלפים ישראלים חזרו פצועים מעזה ומהצפון, מאות משפחות שכולות איבדו את בניהן במלחמה, ישראל מותקפת על ידי שישה ארגוני טרור שונים, יש ישראלים שמ־7 באוקטובר במילואים ברציפות, ויש לוחמים בסדיר שהאריכו להם את השירות - אבל במגזר החרדי דממה. שגרה. הדבר הזה, שהיה צריך לקרות, ההבנה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, הרגע הזה שבו אמורה הייתה להתעורר יוזמה חרדית עצמאית של צעירים במגזר, שקמים בהמוניהם וקובעים לרבותיהם שבשעה שבני גילם נלחמים הם לא מוכנים להמשיך לחיות ככה - זה לא קרה. ילדינו הולכים להילחם במלחמה עקובה מדם והם בשלהם.
בשבוע שעבר פורסמה תמונה מרתיחה של מאות חרדים בני ישיבה יושבים בפארק וצופים במשחק מליגת האלופות. בני גילם שועטים בסמטאות רפיח, מגינים על ציר פילדלפי. ואתה רואה המוני צעירים, שלוש פלוגות פוטנציאליות, יושבים בערב נעים, ואפילו לא מעלים בדעתם שהאירוע הזה חסר טעם, מעליב ולא מתאים בעת הזו. כמה ניתוק. וכמה מאכזב הניתוק הזה.
הלוואי וזה היה אחרת. שבת שלום.
