פתאום קם אדם. "הדרכים הלא ידועות" (Sur les Chemins noirs) מביא את סיפורו של אדם כזה, שמתחיל ללכת. זהו סילבן טסון, סופר צרפתי, שעל פי המדווח הוא גם הרפתקן שנסע באיסלנד באופני הרים, סייר במערות בורנאו, חצה את הרי ההימלאיה ברגל ורכב לאורכו של מרכז אסיה על סוס. הסרט, בבימויו של דני אימבר, אינו מתמקד במסעותיו האקזוטיים של גיבורו, אלא מנסה לשרטט את דיוקנו ברגע של משבר המוביל לגאולה: בעקבות תאונה שעבר באוגוסט 2014, תאונה שכמעט עלתה לו בחייו, טסון מחליט לצאת למסע נוסף, לחצות את צרפת ברגל, על אף פציעתו. את סיפור המסע הזה בן 1,300 ק"מ, שאליו יצא לגמרי לבדו, הוא תיעד בספר אוטוביוגרפי שעל שמו קרוי גם הסרט.
"הדרכים הלא ידועות" - טריילר
(קרדיט: באדיבות קולנוע חדש)
קשה לספר סיפור כזה בקולנוע באופן שישמור על עניין. אחרי הכל, רוב הזמן הגיבור נמצא שם לבדו, באותן דרכים סמויות, תוך שהוא מהגג בינו לבין עצמו על האופן שבו צרפת והחברה המודרנית שינו את פניהן. צלקת גדולה על עינו השמאלית, סימני ניתוח בעמוד השדרה וצליעה ניכרת הם שרידי התאונה שעבר וכמעט הותירה אותו נכה לצמיתות, אחרי שנפל מחלון גבוה בבית מלון בעודו שתוי. בסרט מגלם ז'אן דוז'רדן את פייר, בן דמותו של טסון, שיוצא למסע חוצה צרפת - ואחת ההנאות שהסרט מספק היא הצפייה בו נע בתוך הנוף, לרוב ללא דיבור כלל. אדם, תנועה, נוף – זה כל הסיפור.
"אם אשלים את המסע שלי, אזכה בגאולה", פייר אומר בקריינות בתחילת הסרט. צריך להתרגל לעובדה שחלק לא מבוטל מהסרט מלווה בקריינות, ושחלק מהקריינות הזו כולל משפטים שכמו נלקחו מסדנאות לגילוי עצמי (הכי אהבתי איזה משפט על החילזון שלא נסוג אף פעם). את הרהוריו והגיגיו פייר כותב בפנקס. בסרט הזה אין טלפונים ניידים, התנועה נעשית באמצעות מפה - ויש בזה משהו שכובש אותך בהדרגה. מתי בפעם האחרונה ראינו מישהו יושב, חושב וכותב – בפנקס?! וכל זה כשהוא מביט נכחו אל הנוף. זה מיושן מאוד, ובכל זאת.
קשה, כאמור, לספר סיפור כזה בקולנוע, ועל כן נדרש אימבר לאינספור פלאשבקים שמספקים את הרקע למסעו של פייר-סילבן. הפלאשבקים מספרים לנו את סיפורו של גבר הולל, כזה שמבכר לטפס על מרזבים ומעקות ולהיכנס דרך החלון מאשר להיתפס חלילה כאדם שגרתי שפשוט נוקש על הדלת. כאשר הוא מגיע במהלך מסעו למנזר – והסרט הזה הוא חובה לחובבי נופיה, דרכיה ושכיות החמדה של צרפת – העריכה חותכת בין הסצנות השקטות במנזר שבהן הוא זוכה לשלוות נפש ובין סצנות מהעבר שבהן הוא חוגג ושותה במסיבה עם אהובתו, אנה (ג'וזפין ג'אפי), שאותה פגש לראשונה כאשר הגיעה לאירוע שבו חתם על אחד מספריו.
במהלך הצפייה קשה שלא להיזכר בסרטו המופתי של דיוויד לינץ', "סיפור פשוט" (1999), שבו רוכב קשיש על גבי מכסחת דשא בדרכו הארוכה לפגוש באחיו המנוכר. התנועה הרגשית שתיאר לינץ' בסרטו, שאף הוא התבסס על סיפור אמיתי, נדמתה אותנטי יותר מאשר סיפור המוסר והלידה מחדש שמגולל אימבר. קודם כל, משום שתנועתו במרחב של אלווין סטרייט חשפה פיסת אמריקנה שורשית, מרגשת בפשטותה ובאותנטיות שלה, בעוד מסעו של פייר פשוט קופץ מאתר לאתר (הסרט צולם במקומות שבהם טסון אכן הילך, וכתוביות מבהירות לנו היכן הוא נמצא בכל פעם) ולא ממש מגלה משהו מעניין במיוחד על אודות צרפת או הנפש האנושית; אלא אם מסר נוסח "שכשאתה נופל – קום והמשך ללכת, לעולם אל תוותר", הוא כוס התה - או מנת הפואה גרה - שלכם.
בנוסף, הסרט מותיר את דמותו של פייר חד-מימדית מדי. הדמויות שהוא פוגש בדרכו – אלה כוללות את דודתו, בגילומה של השחקנית הוותיקה אנני דופרה – לא מספקות איזושהי פרספקטיבה מעניינת לגביו. לרוב המפגשים איתן רק מבהירים את מה שאנו ממילא יודעים בזכות הפלאשבקים, והדינמיקה עצמה אינה מגלה דבר על הדמויות שהוא פוגש. כל שאנו יודעים על פייר הוא שהמניע למסעו הוא הבטחה שהבטיח לעצמו, שאם ישרוד את פציעתו – יחצה את צרפת ברגל (ישנה גם סיבה נוספת, עמומה משהו). כך אנו נותרים עם דמות שכל משפט שני שלה בקריינות נשמע כמו משהו שכדאי שאנחנו, הצופים, נרשום בפנקס ונשנן כשיעור לחיים. לא שזה רע, זה פשוט מאוד דידקטי.
מצד שני, ישנו כאן ז'אן דוז'רדן, שחקן סימפטי מאוד, שהמסע במחיצתו בדרכים הלא ידועות של צרפת נדמה כמו הטיול שמעולם לא ידעתם שהפסדתם. רחוק ככל האפשר מהערים הגדולות ומכבישים. הנופים נפלאים, המחשבות חיוביות, והאנשים שהוא פוגש באמצע הדרך הם אנשים טובים מאוד. זהו סרט מהנה, בעיקר אם אתם חובבי תובנות כמו זו על החילזון ההוא. ויש הרבה כאלה.
