כשקווינטה ברונסון שמעה שהקומדיה החמודה שיצרה עבור ABC עודדה אנשים לעבוד בהוראה, היא הייתה בהלם. "אבוט אלמנטרי" ("בית הספר היסודי אבוט") היא סיטקום שמתעד בסגנון מוקומנטרי את ההתרחשויות בבית ספר יסודי ציבורי, והיא מסורתית וטובת לב ביחס לקומדיות המורכבות של עידן הסטרימינג. אבל כמו במקרה של רוב המורים בבתי ספר ציבוריים, החיים של סגל ההוראה באבוט - הם לא בדיוק דבש. "התקשיתי להאמין כשאנשים אמרו לי שהם הלכו להוראה בגלל התוכנית", היא מודה בריאיון ל-ynet. "אם להיות כנים, עם הכסף שהם מרוויחים והתנאים הקשים שהם מתמודדים איתם, זה לא מובן מאליו. אבל יש אנשים שאוהבים ללמד ואם זה מה שאתה אוהב ומה שהלב אומר לך לעשות, זה מהמקצועות ששום דבר לא יפריד בינך לבינו. אני יודעת שזה שוחק, אני מכירה אנשים שהיו מורים והיום הם כבר לא, אבל לרצות להיות מחנך זה משהו שבלב".
וברונסון מכירה את הנושא מקרוב. כבת לאמא שעבדה עשרות שנים כמורה בבית ספר ציבורי היא מתמצאת בחומר ומגיעה מוכנה למבחן. "אבוט אלמנטרי" (שעונתה השנייה עלתה בתחילת החודש בארץ בדיסני+) מבוססת על מורשת הקרב של אימה של ברונסון בימיה כמחנכת, מה שאולי מסביר חלק מההצלחה שלה. הגיבורים שלה, תרתי משמע, הם מורים בבית ספר יסודי עני בפנסילבניה: המורה הצעירה והאמביציוזית, ג'נין (שמגלמת ברונסון עצמה); ברברה, המורה הוותיקה שכבר לא מצפה לדבר מהמערכת (שריל לי ראלף הנפלאה); המורה המחליף, גרגורי (טיילר ג'יימס וויליאמס), שהוא וג'נין מפלרטטים; מליסה, המורה הקומבינטורית (ליסה אן וולטר) והדובדבן, המנהלת אווה קולמן, הבלתי כשירה בעליל לתפקיד (ג'אנל ג'יימס). העונה הראשונה הפציעה כאי של נדיבות ואנושיות בעיצומה של הקורונה וגרפה את כל הקופה - הקהל והמבקרים, כולל שבע מועמדויות לאמי ושלוש זכיות. העונה השנייה בעיצומה ועונה שלישית כבר על האש.
למרות שהנושא של בתי ספר ציבוריים בעלי תקציב זעום הוא רגיש ואפילו פוליטי, ברונסון מתרחקת מהצהרות שיחייבו אותה בנקיטת עמדה. לדבריה, היא בסך הכול רצתה ליצור קומדיה שיהיה בה לב, כפי שהעידה בריאיון ל"ניו יורק טיימס". "אנחנו לא מדברים על העובדה שאנחנו שחורים. היו המון סיטקומים טובים לאחרונה על זה, אבל הדור שלי התחיל להתעייף מהגזע כנקודת המוקד היחידה. הרבה מהסדרות על אנשים 'צבעוניים' היו על הצבע ולא על הסיפורים של האנשים, אז 'אבוט' היא שונה מהבחינה הזאת".
בית הספר היסודי אבוט 2- טריילר
(צילום: באדיבות דיסני+)
בריאיון כעת היא מחדדת את כוונתה: "בחרתי בבית ספר ציבורי כי רציתי לייצר קומדיה וחשבתי שהעולם הזה הוא כר פורה לסיפורים קומיים. לא בהכרח רציתי להגיד משהו מסוים לגבי מורים, כן רציתי להראות מורים עם חיים מלאים, משהו שלא רואים בדרך כלל בסדרות בית ספר. רציתי להראות מקרוב במה זה כרוך להיות מורה, ברור שתוך כדי זה אי אפשר שלא לדבר על מחסור בציוד, על עבודה במשכורות נמוכות, בעיות עם תלמידים, זה פשוט שם. כל מה שהייתי צריכה זה להראות את זה".
קיבלת משוב מקהילת המורים בנוגע לייצוג שלהם בסדרה?
"כן, קיבלנו כל כך הרבה פידבקים חיוביים ממורים ואנשים שעובדים במערכת החינוך. זה תמיד נהדר כשאנשים ניגשים אליי ברחוב ומספרים שהם מורים או שאחד מבני המשפחה שלהם מורה, ושאנחנו קולעים בול", היא צוחקת, "המטרה שלנו היא לא בהכרח לקלוע או להביא ייצוג ריאליסטי, אני חושבת שלנסות להיות מדויקת במאה אחוז לפי המציאות זאת מלכודת. זאת לא המטרה שלנו. למעשה כשהתוכנית התחילה היו גם מחנכים שהוטרדו ממנה. אנשים שלא אהבו, למשל, את הדמות של אווה, שחשבו שהיא מודל גרוע של אנשי ניהול במערכת החינוך. אבל התשובה שלי לזה היא שלא ניסיתי לייצר מודל, היא דמות וזה מה שזה".
למה לדעתך הוראה היא מקצוע כל כך לא מתוגמל ברחבי העולם, אפילו, ואולי בפרט, במדינות עולם ראשון?
"חשבתי על זה הרבה והגעתי לשתי מסקנות, שהן לא בהכרח הסיבות האמיתיות. בתור התחלה אלו משרות שמעסיקות בעיקר נשים, והיה קל יותר להתעלם מעבודה של נשים ולתייג אותה כלא מספיק קשה או חשובה. הסיבה השנייה היא שלפעמים העבודות הכי חשובות הן אלה שהכי קל להתעלם מהן, כי אין זוהר בעבודת הוראה. זאת כביכול הרחבה של עקרת בית, בסך הכול צריך לשמור על כמה ילדים בכיתה ולחנך אותם, 'מה כבר כל כך קשה בזה?'".
4 צפייה בגלריה
"במגפה כולם התחרפנו כשפתאום הם היו צריכים ללמד את הילדים שלהם, ועכשיו תדמיינו מורה אחד עושה את זה עם 30". מתוך "בית הספר היסודי אבוט"
(צילום: דיסני+)
"פעם עברתי לדירה חדשה, דירה נהדרת" היא מספרת. "נכנסנו אליה אני ובעלי, ובעלת הדירה קנתה הכול אבל פתאום התברר שאין מכונת כביסה. זאת הייתה דוגמה מושלמת למשהו שכל הזמן התעלמתי ממנו והוא פשוט היה שם, וכשאין אותו כולם מתחילים להתרוצץ. אותו דבר קרה עם הוראה במהלך המגפה. כולם התחרפנו כשפתאום הם היו צריכים ללמד את הילדים שלהם, ועכשיו תדמיינו מורה אחד עושה את זה עם 30 מהילדים שלכם. זה מטורף. אני חושבת שמורים בארה"ב גם היו רוצים לשבות, אבל הם אוהבים את העבודה ברמה שהם לא היו רוצים להשאיר את התלמידים בלי השכלה לתקופה ארוכה".
"הרגשתי שאם הסדרה הזאת לא תעלה, אז אין לי מושג מה אני עושה פה"
ברונסון צמחה מהרשתות החברתיות. היא העלתה סטוריז קומיים באינסטגרם שלה, עבדה כמפיקת סרטונים בבאז פיד, מכרה לחברה שתי סדרות רשת שבהן גם כיכבה ומשם המשיכה למשחק בסדרות "איי זומבי" ו"מצחיקה בשחור". אבל למרות שעלתה מהרשת היא חתרה אל הסיטקום המסורתי והטוב, שמשודר ברשת מסחרית ומעדיף את התחושה הטובה על פני הסגידה התקופתית לקרינג'. "הרבה סדרות הפכו לחוויית צפיה מלחיצה", היא קבעה בריאיון ל"ניו יורק טיימס", "ואני חושבת שהרבה אנשים נהנים לקבל משהו קליל וניואנסי. נמאס לאנשים לראות את הטוויטר שלהם חוזר אליהם דרך הטלוויזיה. לאנשים שעובדים ב'אבוט' אין זמן לשבת ולנהל ויכוח רהוט, הם צריכים לשמור על הילדים האלה בחיים וללמד אותם".
עוד במדור טלוויזיה:
ואכן ברונסון קיבלה את הסיטקום הקלאסי והקליל שהיא ייחלה לו, שאפילו הפלטפורמה שבה הוא משודר בארצות הברית, ABC, מאלצת אותו לעמוד במגבלות שכבר כמעט ולא רואים. "פרק אורך רק 22 דקות, עם הפסקות פרסומות ומבנה עלילתי שמתאים לזה", היא מסבירה. " זה שונה לגמרי מסיטקום בכבלים כי המטרה היא לפנות לקהל רחב יותר, ואתה עובד עם מגבלות - כלומר יכול להראות סקס או לקלל עד גבול מסוים. אני מאוד אוהבת את פורמט ה-22 דקות, יש בזה משהו מאוד מנחם, קצר ומתוק".
הצופים היום יותר ציניים מפעם. ציפית להצלחה הזאת כשצילמת את הפיילוט?
"הייתה לי תחושה. הרגשתי שהסדרה הזו מיוחדת. באותה תקופה פיתחתי עוד שתי סדרות במקביל שלא עלו, אבל ידעתי ש'אבוט' היא סדרה טובה, שאם נביא אותה לשידור היא תצליח. הרגשתי שאם הסדרה הזאת לא תעלה אז אין לי מושג מה אני עושה פה בעצם. סביר להניח שהייתי מתגברת על זה ומנסה שוב אבל פשוט ידעתי שזה טוב".
לעונה השנייה יהיו 22 פרקים לעומת 13 בעונה הראשונה, מה האתגרים בעונה ארוכה?
"בהתחלה זה הרתיע אותי, כי הבנתי שאנחנו חייבים להרחיב את היריעה. היה לי רעיון איך רציתי שהקשת העלילתית תתרחב, למשל שינוי בשיטה של בית הספר או הדמוית של ג'נין וגרגורי, כאינדבידואלים או כצמד. ואז הפסקתי לפחד כי זה פינה מקום לפרקים נוספים שלא צריך להניח עליהם המון משקל. אחד הפרקים האהובים עליי בעונה הוא פרק שנקרא Egg Drop. בחדר הכותבים צוחקים עליי כי כרגע זה הפרק שאני הכי נרגשת לגביו, אני טענתי שהוא יצירת מופת לוהטת והם אמרו שאני צריכה להירגע.
4 צפייה בגלריה
"הפרקים האהובים עליי הם כאלה שאין להם שום משקל או השפעה על שאר הסדרה. אלה רק הדמויות שלך בתצוגה הכי טובה ומטופשת שלהן". קווינטה ברונסון
(צילום: צילום: Chris Pizzello, AP)
"היה עוד פרק על תרגיל שריפה, שהתרגשתי מאוד לגביו והכותבים היו כאילו 'מה לא בסדר איתך?' ואני אמרתי 'מה? כבאיות אש הן נהדרות! אפשר לדבר עליהן שעות ונראה לי שזה מה שנעשה', ויצא פרק שלם על כבאית. אלה הפרקים שאני הכי אוהבת בסדרות האהובות עליי, כאלה שאין להם שום משקל או השפעה על שאר הסדרה. אלה רק הדמויות שלך בתצוגה הכי טובה ומטופשת שלהן, וזה כיף גם לצופה כי הוא מרגיש שהוא באמת מכיר את הדמויות ויכול ליהנות איתן. כמו עם החברים שלך בחיים האמיתיים. זה לא תמיד טרגדיה וחומרים כבדים, לפעמים אתם פשוט אוכלים ביחד בראנץ', וזה מה שנחמד בעונות עם 22 פרקים".
הייתה קומדיה ספציפית שקיבלת ממנה השראה לדמותה של ג'נין?
"לא בהכרח. אני בהחלט חושבת שיש בה הרבה מלסלי מ'מחלקת גנים ונוף', אבל אני לא יכולה לומר שבהכרח חשבתי על זה בזמן הכתיבה. ג'נין די נשאבה לקדמת הבמה להיות הדמות הראשית של התוכנית. במקור היא הייתה סביב ברברה, אבל בשלבי פיתוח מתקדמים יותר הבנו שהיא צריכה לעבור דרך העיניים של ג'נין. ברברה פחות מזמינה למצלמה. אחת התכונות העיקריות שהדגשנו אצל ג'נין הייתה הרוח האופטימית הזו, של ורד שצמח בבטון. ככה ראינו אותה. העצב החשוף שלה יוצר דמות נהדרת, במיוחד כי היא אישה וכי היא אישה שחורה.
"היא כן תוצר של השראה שקיבלתי מהרבה אנשים שהכרתי בחיים האמיתיים. אני חושבת שבכל אחד מאיתנו יש ג'נין, למרות שחלק גדול אולי לא היה רוצה שהיא תתקיים. כשאתה עושה משהו נדוש או מביך, וחושב 'אוקי, אף אחד לא ראה את זה, אלוהים, איך פישלתי, למה אמרתי את הדבר הזה? אני הרי כזה מגניב, ולא נדוש'. זו ממש ג'נין, ובעיניי זה מרגש. ואני שמה לב שהצופים לפעמים מאוד ביקורתיים כלפיה, אבל הם גם מאוד מגוננים עליה".
התבטאת בעבר בנוגע לחרדה החברתית שלך, איך את משלבת את זה עם העבודה בתעשיית הבידור, שמערבת הרבה מצלמות, ראיונות ותשומת לב?
"אני לוקחת את זה בפחות כבדות. החרדה החברתית האמיתית שלי מגיעה מהרשתות החברתיות, ואני בת מזל שאני יכולה פשוט להוריד את האפליקציות האלה מהטלפון שלי, או לפחות לא לפתוח אותן ולא להתמודד איתן. האמת היא שזה מאוד קשה להסיר אותן לגמרי, זה לא באמת אפשרי. מחקתי את טוויטר ואחרי שבועיים הייתי צריכה להחזיר. זה מבאס אבל ככה זה. אז אני מנסה להתרחק מהרשתות כמה שיותר וזה מאוד עוזר לי. אני הופכת את הבועה שלי למאוד קטנה. מבצעת את העבודה שלי ומורידה את הראש. הולכת למקומות מסוימים, לא הולכת למקומות אחרים, אני יכולה להרשות לעצמי. משלמים לי כסף כדי שאני אוכל להתבודד".
