ז'אנר סרטי האסונות מתבסס על אסונות אדירי מימדים אך, באופן יחסי, מוגבלים. רעידות אדמה, צונאמי, הרי געש או אסונות של טכנולוגיה אנושית (מטוסים מתרסקים, הטיטניק וכו') הם, בסופו של דבר, פגיעות נקודתיות. בתוך הז'אנר ישנו גם התת-ז'אנר האפוקליפטי העוסק באפשרות החורבן של כלל המין האנושי. מטבעם, לא מעט מסרטים אלו מכילים מימד דתי מפורש או מובלע. החורבן כמבול התנכ"י בעידן המודרני, עונש על ריבוא חטאיו של המין האנושי, ובה בעת גם הזדמנות לתחייה מוסרית מחודשת.
אל תסתכלו למעלה – טריילר
הסאטירה האפוקליפטית של נטפליקס "אל תסתכלו למעלה" (Don't Look Up) מתקיימת בעולם נטול חרון אף או חסד אלוהי. סכנת החורבן של אסטרואיד גדל מימדים השועט לעבר כדור הארץ אינה באשמת המין האנושי, אבל הטיפשות של מנהיגי העולם (המזוהה עם ההנהגה האמריקאית) מהווה את החטא האמיתי שעשוי להביא לחורבן של כולנו. כמו הבדיחה המפורסמת המצוטטת בתחילת הסרט "אני רוצה למות בשקט בשנתי כמו סבא שלי, ולא בעודי צורח באימה כמו הנוסעים שהיו איתו".
סרטים אפוקליפטיים מסתפקים בדרך כלל בהשמדה בהיקף שמאפשר סוג של תקומה. גם כאשר מדובר בהתנגשויות עם עצמים שמקורם בחלל ושלא אמור להיות בהן סיכוי להישרדות. שני הסרטים הראשונים שעולים לראש נעשו ב-1998: "פגיעה קטלנית" של מימי לדר, ו"ארמגדון" של מייקל ביי. שניהם מהדהדים את חרדות החורבן לקראת סוף המילניום, והם אכן מתענגים על מראות הרס והשמדה המונית. חרף דימויים אלו הם מנחמים את הצופים בשילוב המוצג בין טכנולוגיה אמריקנית ואקט הקרבה הרואי ככזה שיציל את מרבית האנושות.
6 צפייה בגלריה
הסרט חותר לאמירה נוקבת, לא בטוח שהוא מצליח במטרתו. מתוך "אל תסתכלו למעלה"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
לדימויים אלו יש שורשים עמוקים בקולנוע. האסטרונום והסופר הצרפתי קאמי פלמריון כתב ב-1893 את ספר המד"ב האפוקליפטי La Fin du Monde ("סוף העולם"), שבו כוכב שביט פוגע בכדור הארץ. הספר היה מקור השראה לשני סרטים מוקדמים הנושאים את שמו: סרט דני משנת 1913 (הבמאי היה אוגוסט בלום), והסרט המופרע (והמקוצץ קשות באורכו) של המגלומן הצרפתי אבל גאנס. בשניהם מודגש אספקט הגאולה המוסרית-דתית של שארית הפליטה, אבל רק במאי כמו גאנס יכול היה לעבור בהרף עין מאורגיה של החברה הגבוהה באחרית הימים, למסע התעוררות דתי הפורץ לתוך המרחב בו נמצאים המתהוללים.
ומה לגבי האפשרות שלא תיתכן גאולה? זו כבר בחירה נדירה וקיצונית בהרבה. בסאטירה האפוקליפטית הנפלאה של סטנלי קובריק "ד"ר סטריינגלאב" (1964) ההיגיון הטכנולוגי המעוות של עידן הפצצה הגרעינית חובר לטיפשות האנושית ומוביל לקץ המין האנושי. ב"מלנכוליה" (2011) לארס פון טרייר יצר את גילום הקיצוני ביותר של דיכאון, בסרט המתחיל ומסתיים בחורבנו של כדור הארץ בהתנגשות עם הכוכב הקרוי "מלנכוליה". לא אסגיר את הסוף של "אל תסתכלו למעלה" אבל הוא בהחלט סרט החותר לאמירה נוקבת ומטלטלת, גם אם קיים ספק עד כמה הוא מצליח במטרתו.
זהו פרויקט סאטירי-פוליטי שלישי של הבמאי-תסריטאי אדם מקיי. הוא החל את הקריירה שלו כבמאי קומדיות ושותף קבוע של וויל פארל ("והרי החדשות", "לילות טלדגה: הבלדה על ריקי בובי"). הוא שינה פאזה ב"מכונת הכסף" (2015), שבו בחן ניתח ולעג לדמויות שהפסידו והרוויחו במשבר הסאבפריים שטלטל את העולם ב-2008. "סגן הנשיא" (2018) עסק בדמותו האפלה של דיק צ'ייני, שתמרן את מדיניות החוץ והפנים של הנשיא ג'ורג בוש.
בשני הסרטים מקיי הרבה להשתמש בטריקים רפלקסיביים למטרות קומיות – כותרות תגובה למתרחש, הסברים הניתנים מצד סלבריטאים או משחקים עם המבנה הנרטיבי. הוא מיקם עצמו כמי שהצליח לפצח את הנוסחה לסאטירה פוליטית מצליחה בקולנוע. רשימת השחקנים יוצאת הדופן שהתייצבה לסרטו האחרון מדגימה היטב את התפיסה הרווחת בתעשייה בדבר "חשיבותם" של סרטים אלו. מצד שני, נדמה כי ההכרה העצמית בדבר חשיבות הסרט, היא אחת מחולשותיו המהותיות.
קייט דיביאסקי (ג'ניפר לורנס), דוקטורנטית לאסטרונומיה מקולג' במישיגן, מאתרת במשמרת לילה שגרתית את האסטרואיד המתקרב. עם שתי טבעות באף, שיער צבוע באדום וחיבה לוו-טאנג קלאן, היא הנון-קונפורמיסטית שאמורה לספק לצופים את עמדת הביקורת המשתאה נוכח האיוולת של הדמויות האחרות. האסטרונום ד"ר מינקי (ליאונרדו דיקפריו), המנחה של דיביאסקי, הוא הראשון המבצע את חישוב הנתונים המוכיח כי יעדו הסופי של האסטרואיד הוא כדור הארץ. תוך זמן קצר להפליא נוצר קשר עם ד"ר קלייטון אוגלתורפ (רוב מורגן) שעומד בראש "המשרד לתיאום הגנה פלנטרית". שלוש הדמויות משלימות את הצד של העובדות שממשמעותן לא ניתן לחמוק. גם אם בהמשך הסרט ד"ר מינקי קצת יסטה מדרך הישר – בגלל חזותו המצודדת הוא יהפוך לכוכב תקשורת – בסופו של דבר כל המדענים נמצאים בצד הנכון.
כמו במשבר האקלים (המושא הסמוי של הסאטירה בסרט) הקונצנזוס המדעי הוא חד משמעי. החורבן הוא בלתי נמנע אם המין האנושי לא יתלכד ויבצע פעולות דרסטיות, אבל כאלו שהן בגדר האפשר. מכאן מתחילה הסחרחורת של אינטרסים וחולשות במערכות החורגות מהמדע. התקשורת השטחית מגולמת בדמותם של צמד מגישים של תוכנית בוקר מצליחה (קייט בלאנשט וטיילר פרי), המעדיפים אייטמים רכילותיים ודיווח רדוד מאשר התמודדות רצינית עם העובדות. הם פועלים בתוך עולם של רשתות חברתיות שבו הפרידה של כוכבת הפופ הצעירה ריילי בונה (אריאנה גרנדה) מכוכב המוזיקה די.ג'יי צ'לו (סקוט מסקודי) מעניינת יותר מאפשרות הקץ של המין האנושי. אנו חיים בעולם המזכיר גרסת הווה לדיסטופיית הטמטום שהוצגה ב-2006 ב"אידיוקרטיה" ("חכם על אידיוטים").
אנשי צבא מוצגים כקריקטורות של מאצ'ואיזם אווילי ותחמנות קרימינלית תמוהה. המערכת הכלכלית נשלטת ע"י דמותו האספרגרית של סר פיטר אישרוול (מארק ריילנס), בעל קונגלומרט טכנולוגיה המעוצב כקומבינציה של מיליארדרים נוסח סר ריצ'ארד ברנסון, ג'ף בזוס ואילון מאסק. לאישרווד יש אפשרות לממן אנשי מדע בכירים שיעמדו מאחורי הרעיון שפגיעת האסטרואיד יכולה להפוך לבוננזה כלכלית בשווי טריליארדים.
בנקודת הכשל העליונה נמצאת הנשיאה ג'ני אורליאן (מריל סטריפ), אשר חרף השינוי המגדרי היא קריקטורה המושתתת במהותה על טראמפ. לצידה, בתפקיד ראש הצוות בבית הלבן, בנה האידיוט וגס הרוח ג'ייסון (ג'ונה היל). מטרות פופוליסטיות קצרות ראי, ושיעבוד מרצון לכוחו הכלכלי של אישרוול, אינם בסיס להנהגה שתוכל להתמודד עם המשבר. המדענים שמחשבתם וליבם במקום הנכון עתידים לגלות עד כמה קשה לעשות את הפעולות האפשריות גם כאשר גורל האנושות עומד מנגד.
הדבר המאתגר ביותר את "אל תסתכלו למעלה" הוא המציאות שבשנים האחרונות התעלתה על כל סאטירה פרועה. שנות ה"פייק ניוז" של טראמפ והאיוולת הבלתי פוסקת שלו, שנות המניפולציות ברשתות החברתיות, משבר האקלים, שזכה לפוליטיזציה של הימין האנטי מדעי, והוויראליות הקונספירטיבית של הקורונה. כל אלו הוכיחו שהמציאות פרועה מכל דמיון סאטירי.
המורכבות של כל אלו ויחסי הגומלין ביניהם גדולה על הסרט בכמה מידות (בוודאי כשמדובר בקטסטרופה בסדר גודל גלובלי). דווקא בגלל האופי הפרוע שלה, סאטירה מדויקת צריכה להיבנות בדייקנות של שעון שווייצרי והתסריט של מקיי מתקשה להדק את הברגים של סיטואציה אבסורדית עד אחריתה הבלתי נמנעת. בנוסף, וזו כמובן נקודה קריטית, נדמה שהסרט יותר משוכנע בהיותו מצחיק מאשר מצליח להיות כזה בפועל.
