כשמגיעים לכיכר החטופים בתל אביב, הדבר הראשון שרואים הוא אמנות. זו אמנות אורגנית. אף אחד לא הוציא קול קורא, נתן הוראה או ביקש. אמנים פשוט קמו ועשו. האמנות ברחבה מציפה את כל הרגשות. שולחן ארוך ערוך, מספר הכיסאות כמספר החטופים, ממתינים לשובם. איורים נוגעים ללב שמביעים את הכמיהה של כולנו לראות אותם בחזרה בבית. הכיכר הזו היא ההוכחה לנחיצות של אמנות, לכך שהיא עוזרת לנו להביע את הכעס, הכאב והצער שלנו, ובהמשך הדרך, בתקווה, גם תעזור לנו להחלים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
איך תיראה התרבות הישראלית ביום שאחרי המלחמה והאסון? איך יגיבו היוצרים המקומיים לזוועות שהתרחשו? איך ייראה הפלייליסט שלנו, ובאילו תוכניות נצפה? קשה לדמיין עדיין, אבל עצם פעולת הדמיון והמחשבה על העתיד עוזרת לנו לדמיין מציאות שבה אנחנו לא במצב מלחמה תמידי. מציאות של "אחרי", ולא של סיוט מתמשך שאין לו סוף. למרות שקשה עדיין לצפות את ההשלכות, אפשר לתאר שלקיצוצים העצומים בתרבות יהיו השלכות קשות - קיצוץ של 8% בתקציב משרד התרבות, בנוסף ל-25 מיליון שמקוצצים מספריות ישראל, אולי אחד המקומות הבטוחים והמשמחים ביותר עבורנו בכל זמן, לא רק בעת לחימה.
לאחר שרובנו היינו צמודים לחדשות במשך שלושת החודשים האחרונים, המסך הקטן מגיב ברגרסיה נוסטלגית. "שום, פלפל ושמן זית" חזרה, וכך גם "זהו זה" וכמובן "ארץ נהדרת". בנוסף לתכנים מהעבר, תכנים חדשים נמצאים בחדרי העריכה ממש ברגעים אלו. למשל, עונה חדשה של "חתונה ממבט ראשון". מני אבירם, מנכ"ל קסטינה תקשורת ומגיש פודקאסט הטלוויזיה "הוקלט כסדרה", מסביר שמדובר בחזרה לשגרה: "לוחות השידורים יחזרו לשגרת שידורים, ולתוכן שהיה אמור לעלות לפני המלחמה בכל הערוצים, אם זה ריאליטי, דוקו-ריאליטי ודרמות. דברים שהיו אמורים להיות משודרים ישודרו".
אלינור סלע שיוצרת סרט עלילתי על השריונריות במלחמה: "האסון הזה היסטורי, יוצא דופן בכל ממד. מבחינת האכזריות, ההפקרה. למה שאני אתנהג בכלים רגילים? אולי גם אני צריכה ליצור בכלים יוצאי דופן ולא לחכות לפרספקטיבה?"
אבירם עומד בין השאר מאחורי סרטו של דן פאר, "נובה", שמציג סרטונים שצולמו בטבח בפסטיבל הטראנס נובה ב-7 באוקטובר. הסרט הציב בפני מפיקיו דילמות רבות. "האם אנשים ירצו לראות את הדבר הזה, כשהם חשופים לזה כל היום?" תוהה אבירם. "הם רצו ורוצים לראות את זה. אנחנו עדיין חיים את זה. 'נובה' ענה על הצורך לראות את הסיפור המלא, מההתחלה ועד הסוף".
למרות הצלחתו, והיותו לפי yes הסרט התיעודי הנצפה ביותר שלהם, "נובה" נדחה על ידי גופי שידור ברחבי העולם. למרות שקל לנו לראות כיצד הסרט הזה יעניין את הצופים של HBO או אפל TV פלוס, הם מסרבים. "אף גוף שידור בארצות הברית ובאירופה לא הסכים לשדר", מספר אבירם. "זה בסוף פוליטי וכלכלי. אפל לא יכולה להרגיז מוסלמים קוני אייפונים בעולם, וזו רק דוגמה אחת".
9 צפייה בגלריה
מכוניות מפויחות בפסטיבל ''נובה''. הרשתות הזרות מסרבות להקרין סרט על הטבח
(צילום: יובל חן )
השחקנית והכותבת אלינור סלע מכירה היטב את השלכות היחס הצונן כלפי ישראל מהעולם. הסרט "שבע ברכות", שאותו כתבה עם ריימונד אמסלם ושביימה איילת מנחמי, זכה בעשרה פרסי אופיר ולהצלחה מסחרית. למרות זאת, פרסי האוסקר הפנו עורף, והסרט לא נכנס לרשימה המקוצרת בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר.
"חווויתי על בשרי עם 'שבע ברכות' כמה זה קשה כשהעולם לא רוצה אותך", היא מספרת. "עוד לפני המלחמה היו פסטיבלים שאמרו לנו שאין לנו טעם להגיש, כי לא יקבלו סרט ישראלי. לעולם לא אדע כמה המצב פה השפיע על ההצבעה באוסקר. היה לנו קמפיין מאוד מוצלח. שמעתי על חברי אקדמיה שאמרו שיחרימו את הסרט הישראלי, אבל גם על חברי אקדמיה יהודים שתמכו בנו. ברור שבתקופה אחרת, סרט כזה היה מגיע לפסטיבלים ולמפיצים בחו"ל".
עם זאת, סלע לא מוכנה להטיל את האחריות רק על האנטישמיות: "אי אפשר לבכות שלא רוצים אותנו, ואז בעצמנו לא לתמוך בקולנוע ישראלי. כל סרט וסדרה שיוצאת כאן זה נס. אנחנו לא מתקצבים תרבות כך שאפשר לייצג את המדינה כמו באיטליה או באנגליה. אי אפשר להאשים רק אחרים".
בימים אלו סלע עובדת יחד עם מנחמי על סרט עלילתי בנושא לוחמות השריון (הטנקיסטיות) שלחמו ב-7 באוקטובר וחיסלו עשרות מחבלים. הצילומים עתידים להתחיל בסתיו הקרוב. "בהתחלה הייתה לי אשמה, כשהחדשות גרמו לי לחשוב כל הזמן 'וואו, זה סרט מטורף!'", היא מודה. "כשהכריזו על הפקת 'הטנקיסטיות', היה לי קשה לומר שזה בהשראת סיפור אמיתי. מה זאת אומרת סיפור? זה החיים שלנו! זו טרגדיה. אבל האסון הזה היסטורי, יוצא דופן בכל ממד. מבחינת האכזריות, ההפקרה. למה שאני אתנהג בכלים רגילים? אולי גם אני צריכה ליצור בכלים יוצאי דופן ולא לחכות לפרספקטיבה?"
בו בזמן, מדגישה סלע, אסור לשקוע בתוך סיפור אחד בלבד, זה של 7 באוקטובר. "אוי ואבוי לנו אם זה הדבר היחיד שיהיה פה. איילת ואני יוצרות עכשיו גם סדרה שהתחלנו לפני המלחמה, שאין לה קשר למלחמה. יש חשיבות לכך שיהיו יצירות שאינן קשורות באופן ישיר לשבעה באוקטובר. זה חשוב כי אנחנו רוצים לחיות. אנחנו לא רק טרגדיה, אנחנו עולם ומלואו. יש לנו אחריות להראות את כל הפנים של ישראל".
סלע גילתה בעצמה עד כמה אנחנו זקוקים לייצוג חיובי, בזמן ההקרנות ברחבי הארץ עם "שבע ברכות". באחת מהן, היא מספרת, פגשה באם שכולה שאיבדה את בנה שלושה שבועות קודם לכן בעזה. "לא הבנתי מאיפה היא מצאה את הכוחות להגיע לקולנוע", נזכרת סלע. "היא אמרה לי: 'אני רוצה להגיד לך תודה על סרט שהזכיר לי לחיות, ואיזה חיים אני רוצה לחיות'. וזה המקום שלנו, כיוצרים, והוא עכשיו יותר גדול וחשוב, לא רק להזכיר אנושיות, אלא לספר את הזוועה".
"הטנקיסטיות" הוא רק תגובה אחת לאירועי הטבח הנוראי בשבעה באוקטובר. איך הקולנוע הישראלי ככלל יתמודד הן עם האסון, והן עם המלחמה המתמשכת ונזקיה? אפשר ללמוד על כך מההתמודדות של הקולנוע האמריקאי עם אסון מגדלי התאומים, שהתבטאה בהתכתבות קיצונית וגרפית עם המציאות.
"הקולנוע האמריקאי יצר פורנו עינויים", מסביר ארז דבורה מהחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. "סרטי אימה כמו 'המסור' (2004) ו'הוסטל' (2005) הציגו באופן מוקצן את הפגיעה בגוף האנושי, ותחושה של אין-אונים ומלכודת שבה נמצאות הדמויות. הם לכדו באופן מעניין גם את התחושה העצמית של אין-האונות האמריקאית. באופן אירוני, הם הדהדו דימויים של חיילים אמריקאים שעינו אסירים בגואנטנמו ובאבו-גריב".
למרות שפע סיפורי הזוועה מהשבעה באוקטובר, דבורה לא צופה גל של סרטי אימה בנושא. "מתהוות יותר הפקות אינדי דלות תקציב של אימה בשנים האחרונות, אבל כמכשיר של התמודדות קולקטיבית? אני סקפטי", הוא מסביר. "נניח והתקציב לא היה בעיה. מי ירצה לראות את הזוועות מוצגות בקולנוע? איזה תפקיד של עיבוד חיובי והתמודדות עם הטראומה יהיה לזה?"
הפרויקטים שכבר נמצאים בקנה הם כמו ההיפך המוחלט מסרטים שנועדו להבהיל אותנו. מדובר בפורטרטים אנושיים של נשים חזקות, שבהם "סיפורים על קבוצות של חיילות והתושייה והגבורה שלהן", מסביר דבורה. בנוסף לפרויקט על הטנקיסטיות ישנו גם פרויקט על החיילות המשרתות כתצפיתניות, בבימויה של טליה לביא ("אפס ביחסי אנוש"). "בפרויקטים אלו אפשר למצוא באסון זווית פמיניסטית, ובה תעצומות נפש וגבורה, אמת שהמנגנונים הגבריים מסמסו", מפרש דבורה.
סרטי הבורקס הוותיקים היו בזמנו מודל מתאים, שדבורה רואה כ"אמצעי לנקודת חיבור פוזיטיבית בין קבוצות בעם, בגלל הקרע העדתי, שכבר מתחיל להיות ממונף פוליטית והולך וגובר". ז'אנר הקומדיה המקומי זכה להצלחה בין שנות ה-70 לשנות ה-80, עם סרטים כמו "חגיגה בסנוקר" ו"צ'ארלי וחצי". סרטי הבורקס הצליחו מפני ש"הציעו פנטזיות אסקפיסטיות של איחוד עדתי", מסביר דבורה. "אם יש מקום לקולנוע מסחרי פופולרי שיהיה לו אפקט חיובי, זה כזה שהמסר שלו ביכולת שלנו להתקיים אחד עם השני למרות ההבדלים. קולנוע שיציע פיוס בתוכנו".
כל זאת בתנאי שיהיה מימון לפרויקטים חדשים. "קולנוע דורש הרבה משאבים", מזכיר דבורה. "אנחנו עומדים בפני רעידת אדמה מבחינת עצם היכולת ליצור סרטים. זה משרת אג'נדה פוליטית תרבותית מובהקת, לקטוע את הרגליים לתרבות החילונית. במשך שנים רבות, בלחץ המתמשך של ממשלות ימין, קולנוענים וקרנות נזהרים. לכן, האפשרות שקולנוע ישראלי דרמטי, לא תיעודי, יעז להסתכל על הסיטואציה באופן ביקורתי היא בלתי אפשרית. גם מבחינת היכולת של הקהל לקבל את זה".
9 צפייה בגלריה
''סרטי בורקס הציעו פנטזיות אסקפיסטיות של איחוד עדתי''
(צילום: באדיבות יונייטד קינג, yes דוקו)
היוצר הדוקומנטרי ברק הימן ("החבר דב") מסכים עם דבורה: "הרוח הכללית שנושבת במדינת ישראל היא מאוד אלימה כלפי ערבים ושמאלנים. גופי השידור חושבים לעצמם - 'למה שנפיק סרטים וסדרות שהולכים נגד מה שהציבור רוצה לראות?'. אני אומר את זה בכאב ובתקווה שאני טועה. אני חושש ששדה הפעולה שלי כיוצר מצטמצם, ומקבלי ההחלטות יהיו הרבה יותר פחדנים".
מה לדעתך אפשר לעשות? הרי לא תפסיק ליצור.
"אני לא אפסיק ליצור לעולם, אבל אצטרך למצוא דרכים חדשות ויצירתיות ליצור. המשאבים הכלכליים הולכים ומתמעטים. היוצרים עצמם ברוב המקרים לא יכולים ליצור יצירות משמעותיות, עם הפקה נאותה, בלי כסף. ללא תמיכה של קרן קולנוע ישראלית וגוף שידור ישראלי, אין לך סיכוי כמעט להגיע לתוצאה גבוהה. הכסף מחו"ל יגיע פחות, כי אנחנו מוקצים בצדק".
מחוץ לבתי הקולנוע, ברחובות, המרחב הציבורי הפך לכזה שמציג את פניה השונות של המציאות הישראלית שאחרי השבעה באוקטובר. הפוסטרים של החטופים שיצרו ניצן מינץ ו-dede, יחד עם טל הובר, הפכו למפורסמים ברחבי העולם. לצידם גרפיטי שמנציח את גיבורי המלחמה, לצד אלו שאיבדנו. יעל שפירא, היסטוריונית של אמנות שמרצה על אמנות לאחר המלחמה, מסבירה שאמנות הרחוב תמיד משפיעה יותר על השיח הציבורי. "אמנות שמתקיימת בשטח יודעת יותר להשפיע על השטח מכזו שתלויה בגלריה. זו אמת שהסטריט-ארט נושאת איתה".
פרויקט הפוסטרים של החטופים הפך לאחד המכשירים האפקטיביים ביותר כדי להביע את הדרישה לחזרתם. "כל ישראל מכירה את פרויקט הפוסטרים", מספרת שפירא. "הייתה לפרויקט הזה המון תהודה והוא הפך לגלובלי. זו תנועה ענקית של עשרות אלפי מתנדבות ומתנדבים. היו שלטי חוצות, ובהמשך גם קרטוני חלב ענקיים, כשבמקום "נעדרים" (missing) כתוב "חטופים" (kidnapped). גם האירוע של תלישת הפוסטרים הוא משמעותי. זה חלק מעבודת האמנות, שהאמנים עצמם לא יכלו לצפות".
אמנות הרחוב בישראל מגיבה גם בהנצחה של פורטרטים של גיבורי המלחמה, מרחל מאופקים ועד ליאיר גולן. הדמויות שלהם, שהפכו לסוג של גיבורי-על, מעטרות קירות ענק ברחבי הארץ. זו תגובה שמזכירה לנו את תנועת Black Lives Matter האמריקאית, שבה גיבורי המחאה הונצחו על בנייני ענק.
"אכן ראינו את זה קורה ביחס לתנועת Black Lives Matter בארצות הברית, אבל אם תשווי את התקציבים שיש להם לישראל, אין לתאר את הפער", מסבירה שרי גולן, אוצרת המוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן. "זאת בעוד התרבות הוויזואלית שאנחנו גדלים עליה בישראל היא אנדרטאות".
גולן גדלה ביישוב אורים בדרום הארץ, וכמי שמגיעה משם, מצביעה על הבעייתיות שבמסגור 7.10 כאירוע מכונן ויחידני. "זה יוצר פרויקטים שהם 'גטו', רק של מפונים, או פרויקטים שמגיבים לאירוע ללא פרספקטיבה רחבה יותר", מסבירה גולן. "האמנים והאמניות שחיו בדרום עוסקים כבר שנים רבות במציאות קשה. הרבה מוסדות תרבות רוצים לראות רק עבודות שמגיבות לאירועי 7 באוקטובר, וזה מוחק את כל מה שהם עברו לפני כן. זו הייתה הזנחה מתמשכת, שהיא גם פוליטית וגם תרבותית. כמרכז, יש לנו תפקיד לשקף גם את הפריפריה".
החשש, מסבירה גולן, הוא שמדובר ב"טרנד", לדבריה, שעלול לחלוף ככל שיעבור הזמן. "עכשיו מתקשרים אליי ומבקשים שמות של אמנים מהעוטף, לפני כן לאף אחד לא היה אכפת מהם", היא אומרת בצער. "הכוונות טובות, אבל בפועל מה יקרה עוד שנה? צריך לא רק לסמן 'וי' אלא להבין שיש לנו תפקיד של עומק. אם שליש מהמדינה עקורים ופליטים בארצם, ההשלכות הן לא רק רגע אחד. זה לא טרנד: אי אפשר להציג רק מה שקורה הרגע ולא לחשוב הלאה ולעומק".
גולן מדגישה כמה חשוב שנתמודד באמצעות האמנות עם הטראומה, ולא נתעלם או נכחיש. "אבא שלי הלום קרב מיום כיפור", היא מספרת, "אני יודעת על בשרי עד כמה הדבר היה מוכחש. בו בזמן, אנחנו רואים שרק לאחרונה, לכבוד 50 שנה למלחמת יום כיפור, אמנים מדברים על מה שקרה אז. אם באותו הזמן היה תהליך עיבוד חברתי קולקטיבי, היה לנו הרבה יותר קל להתמודד כציבור רחב. אבל במקום שהמדינה תבין את החשיבות, היא מקצצת בתרבות. כדי שנוכל להתמודד עם הטראומה אנחנו צריכים תרבות. ליצירה יש אפקט מרפא, ויכולת לקיים סביבה דיאלוג, שאין באמצעים אחרים. המרחב של התרבות יכול להיות מרחב מרפא".
בניגוד לעולם הויזואלי, עולם הספרות מגיב באיטיות, אם בכלל. יובל שמעוני, עורך "הספרייה לעם" בהוצאת עם עובד, לא צופה רומנים בנושא בקרוב. "לוקח הרבה זמן לעכל אירועים בסדר גודל כזה, לא כל שכן לכתוב על זה", הוא מרחיב. "על כל מלחמות ישראל נכתבו רק ספרים אחדים, כי היה קשה ליוצרים להתמודד איתן. קשה לי להאמין שיהיה מבול בנושא הזה. ספרות פרוזה לוקח הרבה מאוד זמן לכתוב. לוקח זמן למאורעות להתעכל, ועוד יותר זמן להפוך אותם לדבר ספרות. אז אם יקרה משהו, זה ייקח לא מעט זמן".
האם לדעתך אפשר לצפות להרבה נרטיבים של עדויות של חטופים?
"זה לא בהכרח מעשה ספרות אלא יומן אוטוביוגרפי. כדי שזה יהיה ספרות דרוש עוד משהו".
בעוד בעולם הספרות מדובר בתהליכים ארוכים, עולם המוזיקה הגיב מיד. העורך המוזיקלי סער גמזו (גלגלצ) מסביר שהמוזיקאים בישראלים נמצאים במנטליות "מגויסת" גם כך. "יש פרוטוקול חד-משמעי לגבי מה שאמנים עושים: הם לא אמורים להעביר ביקורת", מסביר גמזו. "זה מתחבר לתפקיד של התרבות. בפן האסקפיסטי והבידורי, הצד הפופולרי והנגיש ביותר של האמנות, ההשלכה היא שבשעת מלחמה האמנות צריכה לשמור על מדורת השבט, לא להביע עמדת נגד. לאמנים בסדר גודל הזה יש תפיסה של הדימוי הציבורי, ומה הם צריכים לספק. אנחנו צריכים לאפשר להם יותר מרחב. לא רק להחזיק את הציפייה מהם לדברר את הסנטימנט הלאומי, אלא להקשיב להם".
האם אפשר לצפות לעוד שירים מיליטנטיים ואגרסיביים כמו "חרבו דרבו"? גמזו לא חושב כך. “נס וסטילה הם אנומליה. מוצגת שם עמדה מיליטנטית, כמעט פקודה לפתוח באש. 'אחת, שתיים, שגר'. אבל הטון הכללי לא כזה. מאוד ברור שהלב של כולנו בחזית, אבל אנחנו לא פה כדי לשיר שירי צבא. בסך הכול, הפופ הישראלי הוא מאוד ממלכתי. הטון שלו לא מתלהם. אמנים חושבים שמצפים מהם להביא הרגשה של 'ביחדנס', להתחבר לסנטימנט הציבורי הדומיננטי, וכיום הוא החזרת החטופים. אף אחד לא חושב שני צעדים מעבר לזה. החיים מחזיקים מצב מורכב יותר. גם בעולם האמנות והמילה, קשה לתת ביטוי מורכב למה שקרה".
