שבע שנים חלפו מאז שלירז חממי ארזה מזוודה, והלכה אחרי הלב שלה – במאי תיאטרון אנגלי בשם בן ניילור - ללונדון. בזמן הזה היא ניסתה לעשות את הבלתי אפשרי: לחיות במבטא בריטי אבל לתחזק קריירת משחק בישראל. היו תקופות יותר טובות, פחות טובות, אבל רק בשנה האחרונה - כשפרצה סוף־סוף בזכות התפקיד המעולה שלה ב־'מנאייכ' - היא הירהרה ברצינות באפשרות לחזור הביתה. "השנים שאני כאן היו מורכבות, אבל השנה האחרונה הייתה הארדקור. הקורונה עשתה לי הרבה בלגן בראש. סף ההכלה של להיות שלושתנו לבד, בלי הפוגות קלות, ולהגיע לארץ רק לצילומים, בתוך סגר. בלי חיסון, עם המון פחדים וחוסר וודאות. זה היה קשוח".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מתברר שכולנו סובלים מלונג קוביד.
"דקה לפני הקורונה קנינו בית. כשהתחיל כל הבלגן, השיפוצניק שלנו נתקע בדרום-אפריקה, בלי יכולת לחזור. התחלנו לשלם משכנתה על בית שעוד לא מוכן, שכירות על הדירה הקטנה שאנחנו חיים בה, ואין לנו כסף למטפלת. דברים שתוכננו לי מקצועית בוטלו. רק כשהתחלנו לשפץ, הבנתי עד כמה הכל היה יכול להידרדר למקום איום ונורא. התחלתי ללמד משחק בזום. בן שמר על העבודה שלו בתיאטרון. הפסדנו לא מעט כסף, אבל הצלחנו להחזיק את הראש מעל המים. ברמה האישית, זה ש'מנאייכ' יצאה באותו זמן היה מבחינתי דבר גדול. גילו אותי. קיבלתי תודעה ציבורית כולל הסטמפה. תמיד עבדתי. בתעשייה הכירו אותי ואהבו. אבל התפקיד ב'מנאייכ' הביא משהו שחיכיתי לו הרבה שנים".
יש את השלב ששחקן – עסוק ככל שיהיה - מבין שאולי זה גם לא יקרה. הרגשת ככה עד אז או שהאמנת שתהיה פריצה?
"מישהו כתב על הדמות שלי שם, טל, שהיא כינור שני לאיזי (שמגלם שלום אסייג). וזה נכון. זו לא דמות שהיא תפקיד ראשי וגם לא ידעתי כמה הסדרה תצליח. עד אותו רגע חשבתי שאני 'איש הכמעט'. כשיש לך ילדה ואת צריכה לפרנס אותה, אז חוסר הוודאות שמתלווה למקצוע כבר מתחיל להגיע במספרים. אם אני לא עושה כמות מסוימת של ימי צילום בשנה לא יהיה לי כסף לשלם לחוג בלט לבת שלי. בדברים האלה זה מה שקבע. ברמת ההכרה, יש איזשהו שלב בחיים, כשאת כבר מעריכה את עצמך מספיק, כשאת לא מפקפקת ביכולת שלך, שאת אומרת בפירוש: מגיע לי, ועכשיו יהיה נחמד שגם העולם יצטרף".
העולם אכן הצטרף. השנה הזאת הייתה השנה שחממי הפכה מ"מאיפה השחקנית הזאת מוכרת לי" לשחקנית שמועמדת לפרס האקדמיה על תפקידה כסגן ניצב טל בן הרוש ב"מנאייכ". תפקיד גונב הצגה, שחממי סחטה ממנו את המיטב. אחרי שנים של כמעט, ליד, עוד מעט, חממי לוקחת תנופה חזקה בדרך למעלה. בדצמבר עלתה ב-HOT העונה החדשה של "מלכות" (שמשודרת בימי חמישי בשעה 20:15 ב־ HOT3, ב־HOT VOD וב־Next TV), שבה חממי משחקת את נילי פרנסיס, אשתו הקנאית של רוי מילר. דמות מרושעת, מטורללת, אבל אהובה מאוד. לפני שבועיים, אחרי חודשיים וחצי אינטנסיביים של צילומים ובדיקות אנטיגן לעונה השנייה של 'מנאייכ', חזרה הביתה ללונדון אל הבעל והילדה ושבה לכאן לעוד שבוע השלמות – אחרי שהבמאי ואחת השחקניות נמצאו מאומתים. לא קל נפשית, היא אומרת, המרחק, וגם לא תמיד משתלם כלכלית, בטח בתקופת קורונה, אבל חממי לא שוקלת אפילו לקטר. "מגיל 27 הטייפקאסט שלי הוא נשים קשות יום, סוהרות, שוטרות, כל הטאף קוקי'ז, הייתי נכנסת לאודישנים עם לסת רועדת, כשנדרש ממני לשחק את החספוס של החיים, ולא הייתי מוכנה לזה נפשית".
והציפייה לא מייצרת מרירות?
"הנפילות של הכמעטים הן קשות. כשאת מגיעה לקו הגמר, האודישן האחרון, את כבר חצי נאחזת בזה. את מדמיינת את זה, ואז זה נלקח ממך. הנפילה הזאת היא מאוד קשה. את האודישן ל'מנאייכ' עשיתי אחרי שאריה נולדה. שלחתי אודישן מצולם וכשהגעתי לביקור, עשיתי אודישן יחד עם שלום אסייג מול הבמאי והמלהקת. רציתי מאוד את התפקיד. הייתי מוכנה לשרוף את העולם בשבילו. בסוף, הבמאי אלון זינגמן, שאל: אם זה יקרה - איך תעשי את זה מבחינת המרחק והילדה? היה לי את הביטחון להסתכל לו בעיניים ולהגיד: זה יקרה. ידעתי שאני אהפוך את העולם בשביל זה, בלי להוריד סנטימטר מהחופש ומאיכות החיים של אריה. לזייף דבר כזה לפני זה לא משהו שהייתי מסוגלת".
כשעברתי ללונדון אף סוכנות גדולה לא הייתה מוכנה לייצג אותי. בסוף מצאתי סוכנות קטנה ונשלחתי להרבה פרסומות. כשהייתי נכנסת לאודישן, הדבר הראשון שהיו שואלים אותי זה אם אני מוכנה ללבוש חיג'אב. הפסקתי את זה כי הרגשתי שזה מרוקן אותי מאנרגיה. האמנתי שאגיע ללונדון ואמצא סוכנות והם יגידו לי, 'חיכינו לך'. היום אני לא יודעת אם זה יקרה. ואם לא, זו תהיה טרגדיה נוראית בשבילי"
היא נולדה לפני 37 שנים בנתניה בשכונת אזורים, עשתה סיבוב בצוות בידור במלון באילת והתחילה ללמוד בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. כדי לממן את הלימודים בירמנה וניקתה דירות. אחת מהן של יורם לוינשטיין עצמו. לקח לה זמן, היא נזכרת, להרגיש בנוח בתוך המסגרת הלימודית. "דיברו מסביבי על שייקספיר. אני מעולם לא ראיתי הצגה של שייקספיר. או מדברים במילים לועזיות שאני לא מכירה, אלה הדברים שגורמים לך להרגיש טיפה מאחור. יש לך שתי אפשרויות. או שאתה שואל או שאתה מתבייש והולך אחורה. בהתחלה לקחתי אחורה".
זה מייצר דימוי עצמי נמוך?
"לא, אבל כן הרבה חוסר ודאות. גם לי וגם למורים שלי לקח זמן להתקרב. גל זייד שיצר את 'מלכות' היה המורה שלי. בשנה ב' הוא הסתכל עליי בחצר, ואמר: חממי, את מנתניה, נכון? אמרתי, כן. את מכירה את המשפחות פשע בנתניה? ישר אמרתי, אם אתה כותב סדרה על משפחת פשע אני רוצה לשחק את רויטל סוויד (חברת כנסת לשעבר ועורכת הדין שייצגה את בני משפחת הפשע אבוטבול). סביר מאוד להניח שאם גל לא היה מלמד אותי לא הייתי מקבלת את התפקיד הזה".
אמרת בעבר שבתור אישה מזרחית היית צריכה להוכיח את עצמך יותר. זה מתחיל ברגע שאת נכנסת לאודישן כ"חממי"?
"זה לאו דווקא שם המשפחה. זה מתחיל נטו בצבע שלי. עד לפני עשר שנים, אם היו קוראים לדמות נטלי שגב, סביר להניח שאף אחד לא היה קורא לי בכלל. הטייפקאסט התחיל מתפקידים של בחורה מזרחית בלי שם. שוטרת. לא הכי משכילה. קשת יום. לאט-לאט זה השתנה. היום, בתיאור דמות, אתה רואה נשים חזקות. מורכבות. לא סטריאוטיפ של אישה שמדברת בעברית לא תקנית. השינוי הזה קרה גם בזכות הריאליטי והרשתות החברתיות. אנשים שלא היו מוכנים להשקיע בהם, באו וכתבו דברים והעלו לרשת. היום דמויות מזרחיות מדברות בעברית תקינה. ואם היא משובשת, יש לזה סיבה. זה לא מתוך לעג. לשמחתי התחלתי לשחק בתקופה שראיתי בה את השינוי תוך כדי תנועה. לא חוויתי את הקיפוח הזה כמו שחוויתי אותו כטינאייג'רית".
באיזה אופן?
"גדלתי בדרום נתניה. נסעתי בהסעות משותפות, ואתה פתאום מתחיל להתערבב עם שכבות סוציו-אקונומיות שונות מהעיר. ואז קל לראות את הפערים האלה. למי יש זיוף של נייק. למי יש ואנס מקוריות. עבדתי שעות על גבי שעות בבייביסיטר כדי לקנות ואנס מקוריות. התביישתי ללכת עם החיקוי של נייק שההורים שלי יכלו לקנות לי. דווקא מה שהיה יותר מורכב עבורי היה הנסיעות באוטובוס, כשמישהי שהיא סוג של חברה שלך, שגרה במרכז העיר, פתאום מתפלאת: מה, את גרה ב'אזורים'? את מה זה לא נראית. אלה הדברים הקטנים שאת מתרגלת לשמוע. לוקח הרבה זמן להבין שזה לא בסדר. וזה לא משהו שמגיע בהכרח מאשכנזים".
התביישת?
"רק כשעברתי לתל־אביב הבנתי את גודל הפער שחייתי בו. רק אז הבנתי שלא היו לי מספיק ספרים בבית. שספרים זה מותרות לאנשים שאין. אלה דברים שלא היו בלקסיקון של מי שעובד בשתי עבודות כדי לשלם חשבונות. זה לא שהיינו עניים וחיטטנו בפחים, אבל ההורים שלי לא סיימו 12 שנות לימוד, ויש משהו בסטיגמה על מזרחים, שאמנם לא נכונה במאה אחוז אבל נכונה. בבית שעסוקים בו יום וליל בלשלם חשבונות, אתה לא יכול לספוג תרבות. וכשאתה מגיע לבית ספר למשחק ואתה צריך להשלים פער, אז גם אם אתה משלים את הפער הזה, ברגע שלא ספגת את זה מילדות, זה אחרת. זה לא טבוע בך באותה צורה".
מתי בבגרות זה פגש אותך?
"כשעברתי ללונדון פתאום נחת עליי שאני הולכת להיות אמא שלי. שעם כל המאמצים בעולם, המבטא שלי לא הולך להיעלם לחלוטין, שאני לא אתפס לעולם כמקומית והנה אני הולכת לעבור את מה שאמא שלי עברה. וזה לא קרה. אף אחד לא חיקה אותי, לעג לי או תיקן אותי מבלי שביקשתי. זו הבנה גדולה שבאה עם אשמה וזה גורם לך להבין שבסוף הכל טמון בחינוך שלנו".
אחד התפקידים הראשונים שלה בתיאטרון, ג'סיקה ב"סוחר מוונציה", הביא איתו גם הדרן רומנטי. ב-2012 חממי נסעה עם ההצגה לפסטיבל שנערך בתיאטרון גלוב שבלונדון. בן ניילור, במאי בריטי-יהודי שישב בקהל התאהב בה כבר מהרפליקה הראשונה. הם החליפו כמה מילים אחרי ההצגה ולמחרת אזר אומץ והזמין אותה לצאת. מאז לא נפרדו, ולפני שבע שנים, אחרי ששלף טבעת, עברה לחיות איתו בלונדון. זה קרה רגע אחרי שקיבלה תפקיד מרכזי ב"מדרשה" לצד יהודה לוי והייתה בטוחה שהיא עומדת לבסס קריירה בינלאומית. "האמנתי שאני אגיע ללונדון ואני אמצא סוכנות והם יגידו לי, 'בואי, את בדיוק אינדירה וארמה הצעירה. חיכינו לך'. היום אני כבר לא יודעת אם זה יקרה. ואם זה לא יקרה, זו תהיה טרגדיה נוראית בשבילי".
טרגדיה? עד כדי כך?
"רילוקיישן זה דבר אכזרי - בעיקר כשאת עוברת לא כי את רוצה אלא כי החיים מביאים אותך לשם. כשעברתי ללונדון אף סוכנות גדולה לא הייתה מוכנה לייצג אותי. בסוף מצאתי סוכנות קטנה שמתרכזת בשחקנים מכל העולם ונשלחתי להרבה פרסומות. לא ידעתי שכל שני וחמישי יש אודישנים. נכנסים חמישה אנשים לחדר. כל אחד בתורו אומר את המשפט, והביתה. אני כבר לא עושה את זה, אבל בשנים שעוד הלכתי, כשהייתי נכנסת לאודישן, הדבר הראשון שהיו שואלים אותי זה אם אני מוכנה ללבוש חיג'אב. הרבה פרסומות עם חיג'אב. הפסקתי את זה כי הרגשתי שזה מרוקן אותי מאנרגיה. את האנרגיה האמיתית אני רוצה להשקיע בעברית".
מה שיעור הרילוקיישן הכי אפקטיבי שלמדת בלונדון?
"כשרק עברתי הנה ודיברתי בטלפון עם חברה סלולרית שהסתבכו עם בקשה שלי. אני בטלפון כבר כמעט שעה, מעבירים אותי בין נציגים כי לא הצלחתי להבין לאן אני צריכה להגיע, אני לא מבינה את המבטא שלהם, הם לא מבינים אותי והם כולם בלופ של התנצלות שלא מגיע לשום מקום ואני כבר מתחילה להתעצבן, הטון שלי עולה ואני מתחילה לגמגם צעקות באנגלית, עולות לי דמעות ואז הנציג מודיע לי שאם אני לא אפסיק לצעוק הוא ייאלץ לנתק. כמובן שזה רק מחמם אותי. בו־זמנית בן מגיע מחדר השינה ומסמן לי לא להעז לצעוק ולקלל אותם, ואז אני יורה לאוויר what the fuck. והבחור על הקו, בשיא הרוגע, תוך כדי בכי תמרורים שלי, מודיע לי שהוא מנתק את השיחה. זה הבהיר לי מאוד מהר שזהו. את לא בישראל".
פורסם לראשונה: 07:08, 11.02.22
