לכוכב הקולנוע והטלוויזיה הגרמני לארס איידינגר תמיר-הקומה ועתיר-הנוכחות יש נטייה להתערטל בסרטים שלו. ניכר שהוא חש בנוח עם גופו ואין לו שום בעיה להשיל את בגדיו ולהתרוצץ עירום לחלוטין על המסך. ברשת אפשר למצוא תמונה שלו, שצולמה לפני כמה שנים, בה הוא עירום כולו ורק נחש פיתון מכסה את איבריו המוצנעים.
"גם אם לא מבקשים ממנו להתפשט עבור תפקיד, לארס דורש לעשות זאת, כחלק מהחוזה שלו", סיננה ברשעות עיתונאית גרמנייה כשתחקרתי אותה על איידינגר. קולגה אחרת ידעה לספר: "הייתי פעם במסיבה שבה לארס תיקלט והיה דחוף לו להוריד את המכנסיים ולחשוף את הישבן שלו".
על השטיחים האדומים, לעומת זאת, השחקן האירופאי הכי מוערך ומבוקש כעת אוהב לעטות חליפות רחבות, נשפכות, רפויות, שכאילו מסתירות את גופו. גם בפתיחת פסטיבל הקולנוע של ברלין ה-75, בחודש שעבר, איידינגר פסע מתהדר בחליפה שחורה מעוצבת ורחבה, כשהשרוולים הארוכים והשמוטים של הז'אקט הסתירו את כפות הידיים.
כשנפגשנו אחרי הפתיחה תהיתי על הסתירה המעניינת הזאת, בין תחושת הנינוחות וחיבת ההתערטלות על המסך - לבין התחושה שהוא מסתיר את הגוף שלו בחליפות לא מחטבות ולא צמודות. איידינגר לא אהב את השאלה, וזאת בלשון המעטה.
"הייתי אומר שזה חוסר הבנה במובן מסוים", הוא מתריס ומתקומם. "אבל זה בסדר, זה מתאר תופעה אנושית - והתופעה היא שכשאנשים מדברים על העירום שאני מציג, הם מדברים על עצמם. זה לא נשמע אמין כשאני אומר את זה, למשל, בתגובה לביקורות רעות - כי אז זה תמיד נשמע כאילו אתה לא מסוגל לקבל את הביקורת. כשמישהו שונא אותי, למשל, הייתי אומר שזה קשור מאוד לשנאה עצמית - אבל אז זה נשמע כאילו אני מתגונן.
"אני חושב שקל יותר להסביר אם אני לוקח דוגמה חיובית דווקא. יש סרט דוקומנטרי שעשה ריינר הולצמר עליי ועל שיטת העבודה שלי, שמו Lars Eidinger: To Be Or Not To Be, ויש שם חלק שבו איזבל הופר וז'ולייט בינוש מדברות עליי. הן אומרות דברים מאוד חיוביים ונחמדים. אבל אם תצפה בסרט אני מבטיח לך שתבחין הן בעצם מדברות על עצמן. זו תופעה אנושית. זה אספקט נרקיסיסטי ששולט בעולם, ששולט באיך שאנחנו חושבים, אבל אני לא רואה בזה משהו רע. זה משהו חשוב".
"אנחנו חיים בזמנים של נרקיסיזם"
בכלל, איידינגר - שיחגוג בשנה הבאה 50 - הוא דעתן שלא נרתע להביע את עמדותיו, להרגיז ולקומם, או להסתיר את מה שהוא חושב על המראיינים והמראיינות שלו. לא מפתיע אם כך שהוא מסומן כשנוי במחלוקת וכמי שלא כדאי להתעסק איתו. במקרה שלי, למרות התקרית עם שאלת העירום, איידינגר היה חביב ואדיב.
ולאיידינגר היו דווקא מספיק סיבות להיות עצבני וכעוס בעת פגישתנו: הריאיון נערך מייד אחרי פרסום הביקורות ששחטו את סרטו החדש "האור", שפתח את פסטיבל ברלין. "אם לומר בכנות אז היום בבוקר קראתי שאנשים כותבים על העירום שלי, אבל לי לא אכפת: זה כל כך יהיר, כל כך חסר תוכן. אני אפילו לא רוצה להתעסק בזה. ורק כדי לסבר את האוזן, שתדע שזה לא היה הרעיון שלי להתפשט ב'האור'. הייתי אומר שזה אף פעם לא הרעיון שלי - זה תמיד מגיע מתוך הסיטואציה בה אני נמצא, ובמקרה הזה הסצנות האלה כבר הופיעו בתסריט. ככה טום טייקוור, הבמאי והתסריטאי של 'האור', נוהג להסתובב כשהוא בבית".
איידינגר ממשיך ומסביר: "הסיבה האחרונה לזה שתהיה סצנה כזו היא זה שאני אוהב להיות עירום אל מול המצלמה. להפך. כמו שאמרת, אופן הלבוש שלי היום הוא תחפושתי - כי אני לא רוצה להגיע לכאן בבגדים האישיים שלי. אני לא כאן כאדם פרטי. אני אמנם כאן פיזית, אבל אני לא כאן במובן האישי של המילה. אני האדם הפרטי שאני כשאני לבד, כשאני בבית עם המשפחה שלי. למה שאגיע לכאן בבגדים האישיים שלי? זה אינטימי מדי".
"האור", שאותו ביים כאמור חברו טייקוור("ראן לולה ראן", "ענן אטלס"), עוסק במשפחה ברלינאית בורגנית ליברלית ולא-מתפקדת – ההורים הנרקיסיסטים עסוקים בקריירה שלהם, הבן והבת המתבגרים שקועים בעולם שלהם. הם כל כך מרוכזים בעצמם, שהם לא שמים לב שעוזרת הבית שלהם מתה ושרועה על הרצפה. ואז פליטה סורית שמחליפה את המנוחה מתפרצת לחיי המשפחה, מטלטלת ומשנה את הווייתם ומביאה את האור.
"זהו סרט אוניברסלי, שהכותרת הראשית שלו היא: אנחנו, העשירים המיוחסים, הם הבעיה. אנחנו הסיבה שהעולם על סף", אומר איידינגר בהתייחס לדור ההורים בסרט. "אנחנו חיים בזמנים של נרקיסיזם. התקופה שלנו נשלטים על ידי אנשים - האנשים החזקים ביותר בעולם הזה - שברור שיש להם הפרעת אישיות נרקיסיסטית".
6 צפייה בגלריה
רגע, לארס, על מי בדיוק אתה מדבר? בוא נהיה ספציפיים. דונלד טראמפ
(צילום: Jeff J Mitchell/Getty Images)
בכלל לאיידינגר שמשתדל להימנע מטיסות בגלל רצונו לשמור על כדור הארץ, יש השגות על טראמפ וכנופייתו, בלי לנקוב בשמם. "בשבוע שעבר האדם הכי חזק בעולם אמר: 'בואו נחזור לפלסטיק'. אלה דברים שצריך לחבר כדי להבין את מה שקורה. זה גרוטסקי במובן מסוים, אבל לדעתי כולנו ככה: כולנו בוגדים בעצמנו, באידיאלים של עצמנו, בכל יום, שוב ושוב. אני כבר לא טס כבר בכמות שטסתי לפני חמש שנים. זה השתנה לגמרי. אין לי מכונית למשל ואני משתמש בתחבורה ציבורית. אני פשוט השתניתי במובן שפיתחתי מודעות חדשה, וזה מה שאני מאוד אוהב בכל תנועת ה'ווק', שהיא עוסקת במודעות. הייתי אומר שהמטרה היא לא שיהיו חוקים מסוימים שעליך לעקוב אחריהם, אלא יותר העובדה שאתה מפתח מודעות ואז אתה יכול להחליט איפה אתה רואה את עצמך ביחס לקונפליקטים האלה".
אידינגר מדגיש ששינוי פוליטי וחברתי חייב להתחיל מבפנים. "נרקיסיסט לא מסוגל לאהוב את עצמו כי הוא לא מסוגל לזהות את עצמו, אז הוא להיות זר לעצמו. זוהי האמירה המרכזית של הסרט הזה: אם נצליח להיות אמיצים מספיק כדי להראות מי אנחנו ולאפשר לאחרים לזהות את עצמם, אז בעצם נוכל לשנות את העולם. אני חושב שהחברה שלנו כל כך רעילה, יש כל כך הרבה שנאה, כל כך הרבה מורת-רוח, וזו הסיבה שאני רוצה להיאבק בדבר הזה. וזה טרגי עוד יותר אם אתה מנסה לזרוע אהבה בעולם ושונאים אותך בגינה".
מבחינת איידנגר למרות ש"האור" הוא סרט אוניברסלי, הוא גם אישי מאוד - הדמות של איידינגר מסתמכת למעשה על זאת של הבמאי עצמו. "לטום היה האומץ להציג בעצם את עצמו במצב פגום", משבח איידינגר.
אתה זוכר את הפעם הראשונה שאתה וטום נפגשתם?
"כן, זה היה בבית קפה בברלין, בסוף שנות ה-90. האם הוא השתנה מאז? אולי הוא השתנה בזה שככל שהוא מתבגר כך, הוא פתוח יותר להטיל בעצמו ספק ולהציג את עצמו גם בכישלונו - במקומות שכולנו נכשלים בכל יום. אני מאוד נהנה לבלות איתו ולהקשיב לו בראיונות ומסיבות עיתונאים, בדיוק בגלל שהוא עוד מתקשה, בגלל שעדיין אין לו תשובות לכל השאלות. זה משהו שלדעתי הפך לחלק מהאמנות שלו. לא מדובר במישהו שמנסה להסביר לנו על העולם - כי גם הוא לא יודע את התשובות - אבל הוא שואל שאלות והוא גורם גם לנו לחלוק את קו המחשבה הזה".
טייקוור ואיידינגר ייזכרו תמיד בזכות סדרת הטלוויזיה "בבילון ברלין" (העונה הראשונה הפציעה ב-2022) האיכותית, עטורת-הפרסים והביקורות המחמיאות. גם בקרב הקאסט המזהיר של הסדרה איידינגר בלט וגילם בכישרון את אלפרד ניסן - יורש פתטי ותלותי של מפעלי הפלדה המשפחתיים, שעליית הנאציזם ורוחות המלחמה באירופה מצילות אותו ואת משפחתו מקריסה כלכלית. איידינגר מגלם בגאוניות את המהלך הנפשי של ניסן, מצעיר חסר עמוד-שדרה מוסרי לנצלן מצטיין של קשרי הון-שלטון. הצעיר המבולבל מצליח לנווט בכאוס החברתי-מדיני של סוף שנות ה-20 וראשית שנות ה-30 בגרמניה, וחוזה את המלחמה ההולכת ובאה ואת הרווח האדיר שצפוי למי שיבחר בצד ה"נכון" של המפה הפוליטית.
בשנה הקרובה תעלה העונה החמישית והאחרונה של "בבילון ברלין", שתתרחש ב-1933. וזה לא הכל: במהלך השנה הקרובה איידינגר יהיה מאוד נוכח, כולל Jay Kelly, סרטו החדש של הבמאי נואה באומבך (שאיתו איידינגר כבר עשה את "רעש לבן") – פרויקט מסקרן תוצרת נטפליקס, שעל פרטיו שורר איפול וחשאיות. בסרט הזה מככבים ג'ורג קלוני, גרטה גרוויג (רעיית הבמאי), אדם סנדלר, לורה דרן ועוד רבים וטובות. "אגב, הופעתי לאחרונה בתפקיד קטן בסרט של במאים ישראליים – מיכל ברזיס ועודד בן נון, שמסתמך על סרטם הקצר 'איה' שהיה מועמד לאוסקר", מוסיף איידינגר.
ובינתיים, עד שכל הסרטים החדשים שלו יגיעו אלינו, אפשר להתרשם מהכישרון הרב של השחקן בסרט "יצירה אחרונה" של הבמאי מתיאס גלסנר, שזכה בשנה שעברה בפרס דוב הכסף בפסטיבל ברלין האחרון בזכות התסריט שלו.
בסרט, שזמין עכשיו ב-VOD של HOT ,yes וסלקום TV, איידינגר מגלם מנצח השוקד על יצירה חדשה שאותה הוא עומד להציג בפילהרמונית של ברלין. כשההורים המקשישים שלו, שרגילים לחיות בבועה משלהם, מתחילים לאבד את עצמאותם, המנצח מתחיל להבין ששום דבר לא נמשך לנצח. וכך, בני המשפחה, כולל אחותו המרוחקת, יצטרכו ללמוד להכיר אחד את השני מחדש - ואולי אף להתמודד לראשונה עם כל הדברים שמהם ניסו לברוח.
לדעתך כל המשפחות בימינו לא מתפקדות?
"כן, אני לא חושב שיש משפחה מתפקדת. כלומר, מה שהופך אותנו לבני אדם זה חוסר התפקוד. יש ציטוט יפה של אנדי וורהול שאמר: 'אני רוצה להיות מכונה', שמשחק קצת על הדימוי הזה. כולם חולמים להיות מושלמים, על תפקוד - אבל זה לא אנחנו. אנחנו חייבים לקבל את זה שאנחנו דמויות אמביוולנטיות, והייתי אומר שבעיה אחת של תקופתנו היא שיש לנו את הנטייה לחשוב בקיצוניות, במונחים של טוב-רע, צודק-עוול, שחור-לבן. החשיבה הדיכוטומית הזו מובילה לזה שקשה לנו, כחברה, להשתפר ובאמת להשתנות. אם נקבל את זה שאין נכון או לא נכון, אין טוב או רע, זה יסייע לנו לשפר את עצמנו. בכנות, אני לא מאמין בקטגוריות האלה".
ב"יצירה אחרונה", איידינגר מגלם כאמור מנצח. ובכלל, למוזיקה יש משמעות חשובה בחייו. רעייתו ואם בתו היא זמרת אופרה. כמו כן, הרבה לפני שהתחיל להיות שחקן הוא עבד כדי.ג'יי - ב-1998 הוציא אלבום בסגנון הטריפ-הופ. בעבודתו כתקליטן יצא לו מוניטין של חשיפת הישבן, במחווה שלדבריו קיבל מסצנת הפאנק, ש"נועדה פחות כעלבון ויותר כביטוי של חופש, אנרכיה ורעננות".
כיום הוא עדיין מתקלט במסיבות ובמועדונים, אבל כבר לא מציג את אחוריו לראווה. "אני לא מנגן שירים מסוימים, למשל I Will Survive או את It's Raining Men, רק כי אנשים אוהבים אותם. אני מנגן את מה שאני אוהב. כשאני מתקלט אני תמיד משתדל לשמור על קשר עם הקהל, או עם הרחבה, וזה גם למה אני אוהב להיות די.ג'יי. אני אף פעם לא מכין סט מראש. אני לוקח מהאווירה והסיטואציה ובוחר מוזיקה לפי זה".
בניגוד לשחקנים גרמנים אחדים, לאיידנגר, שנולד בברלין, אין בעיה לגלם תפקידים של נאצים. הוא עשה זאת לאחרונה במיני-סדרה של נטפליקס "כל האור שאיננו רואים", על נערה עיוורת וחייל גרמני שדרכיהם מצטלבות בצרפת, בתקופת הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה. איידינגר גילם קצין אס.אס. ואילו ב"שיעורים בפרסית" השואב השראה מסיפור אמיתי, איידינגר הופיע שוב בתפקיד קצין נאצי - בכיר במחנה ריכוז שחולם אחרי המלחמה לעבור לטהרן ולפתוח מסעדה המגישה אוכל גרמני. הקצין מבקש מאחד האסירים (בנו של רב מאנטוורפן), שמתעקש שהוא פרסי ולא יהודי, ללמד אותו פרסית. האסיר כמובן לא יודע פרסית והוא ממציא שפה, אותה הוא מלמד את הנאצי, וזה כלל לא מודע שמדובר בשפה מומצאת.
"כמובן שכאדם גרמני השואה היא נושא שאני לעיתים קרובות נאלץ להתמודד איתו", אומר איידינגר. "תמיד חשבתי שזה מוזר מאוד שכגרמנים אולי לא נרצה להתמודד עם הסיפור הזה של השואה. כשהייתי קטן אנשים היו אומרים לי שאין לזה כבר קשר אלינו, שאנחנו דור חדש. תמיד אמרנו לעצמנו שאנחנו לא אשמים. אבל מעבר לעובדה שאני מבין כמה הסיפור הזה קרוב אליי וכמה הוא כן נוגע לי, אבא שלי נולד במהלך המלחמה וסבא שלי לחם במלחמה - והוא גידל את אבא שלי, שבתורו גידל אותי. זה מה שהופך את הקשר לישיר מבחינתי, למיידי.
live
מתוך "שיעורים בפרסית"
"כגרמני אני עדיין חווה טראומה גדולה מהאירוע הזה, ולכן זה אינטרס שלי לעבד את הטראומה הזו - כך שאני תמיד שמח אם יש לי את ההזדמנות לעשות את זה בסרט. בטח כשזה בצורה מורכבת שמאפשרת לי להבחין איך ביכולתי להגיב, או איך ביכולתי להתמודד עם דברים מסוימים. ובאשר לתחושת האשמה, אנחנו מבינים כמה מהר - מיום ליום - אנחנו עלולים לעטות אותה עלינו שוב. הדבר האחרון שביכולתנו לומר היום הוא: 'לא הייתי חלק מזה. זה לא נוגע אליי'".
נפגשנו בימי הבחירות בגרמניה, על רקע ההתחזקות של הימין הקיצוני. ואיידינגר בהחלט חושש. "היום אנחנו רואים כמה מהר שבה ועולה הסכנה שאולי ההיסטוריה כן תחזור על עצמה". ואולי כדי לא לראות את זה קורה, איידינגר לא נמצא ברשתות החברתיות. "בימינו יש לנו נטייה להתמודד עם קונטקסט ותכנים מורכבים או קונפליקטים דרך פוסטים וציוצים - ובלתי-אפשרי לספק תשובה כזו קצרה לשאלות מורכבות".
הוא גם לא טורח לעשות הכנות לקראת התפקידים שלו. "אני לא מאמין בהכנות. אני חושב שלהתכונן זה משהו אקדמי, משהו שמגיע מתוך החינוך שאנחנו מקבלים או מתוך המערכת שאומרת שאתה חייב להיות המנצח, במקום הראשון. זו אמביציה שאני לא חולק וזה לא תהליך היצירה מבחינתי. אני לומד את השורות שלי וזהו. אבל אני משתדל להיות פתוח כמה שרק אפשר. אני חושב ששם מתחילה היצירתיות. אני מאמין גדול באלתור. לפעמים אתה עובד עם שחקנים או שחקניות שהכינו מראש את התפקיד ואתה מבין שהם מתחילים להיאבק בך, בדיוק בגלל שהם רוצים לדחוף את הרעיון שלהם".
6 צפייה בגלריה
בתמונה: ההפך מג'רמי סטרונג. רק עם ז'אקט בלתי. לארס איידינגר
(צילום: Andreas Rentz/Getty Images)
הקריירה המרשימה של איידינגר כוללת הופעות בהפקות הוליוודית (למשל "דמבו" של טים ברטון) ושיתוף-פעולה עם הבמאי הצרפתי אוליבייה אסייאס (הסרטים "העננים של סילס מריה" ו"קניינית אישית", כמו גם הסדרה "אירמה ופ"). ועדיין הוא שמח לחזור לבמה כאחד משחקני התיאטרון היותר נחשבים ונערצים. הוא אפילו הגיע לתל-אביב עם הפקה של "הדה גאבלר". "בזמן הביקור, הבמאי שלנו, תומאס אוסטרמייר, צפה ב'המלט' בתל אביב. אחרי ההצגה הוא ניגש אליי ואמר: 'עכשיו אני יודע איך אני רוצה לעשות את המלט שלנו'. אז ההשראה ל'המלט' הייתה מתל אביב".
בניו-יורק טיימס תיארו אותך בתור "השחקן השייקספירי הטוב ביותר שאף אחד מעולם לא שמע עליו".
"זה מצחיק. תיאור משעשע. אשתי מתארת אותי כ'כוכב ברמה עולמית. בברלין'".
