שולי משוחרר לא יוחזר! הצלחתו הפנומנלית של סרט שלישיית מה קשור שכבש בקיץ שעבר את המסכים המקומיים בין סגרי הקורונה ראויה בהחלט למחקר סוציולוגי-תרבותי. מה בדיוק היה בו, בסרט הלא-מאוד מצחיק הזה (גם אם פחות נורא מהרושם שיצרו כמה מהביקורות), שהצליח לעשות את מה שמוצרים קיציים אחרים רק ניסו? והאם ראוי להכתיר את "לשחרר את שולי" כסרט פולחן ישראלי - מעין "מבצע סבתא" או "גבעת חלפון" של המילניום הנוכחי?
לא סתם הוזכרו שלושת הסרטים הנ"ל בפסקה הפותחת את רשימת הביקורת המוקדשת לסרט הישראלי החדש, "עולה לראש". שכן הסרט, יצירה משותפת של חברי ערוץ הכיבוד הקומי-מוזיקלי - שקד פררה (רותם קפלינסקי), אסטמה דה-לוקו (עומר ריבק) ולידוי (דור מוסקל) – והבמאי דניאל אדר, מבקש להיות "שולי" של קיץ תשפ"ב. וכמו שני הסרטים האחרים שצוינו, גם יוצריו מסתמכים על המותג "קומדיה צה"לית" בבואם לעצב את מה שהם קיוו ומקווים שיהפוך לסרט פולחן. כזה שימשוך אליו צופים צעירים שיפקדו את בתי הקולנוע פעם ועוד פעם, ויחלקו עם הגיבורים שעל המסך שורות מכוננות. הימור שלי: זה לא עומד לקרות.
זה לא עומד לקרות, כי "עולה לראש" פשוט לא מצחיק; כי הוא לא יותר ממערכון של "ארץ נהדרת" שנמתח באופן מאולץ לסרט באורך מלא וכי הוא קומדיה צה"לית בטעם לוף. באחת הסצינות המוקדמות בסרט משוחזרים כמה מעמדים הלקוחים מקומדיות צבאיות כ"ספיחס", "גבעת חלפון", "מבצע סבתא" ו"אפס ביחסי אנוש". כאילו כדי להזכיר לנו שהסרט הוא חלק ממסורת קומית-מקומית מצליחה. אבל בשלב שבו אנחות מצוקה הופיעו במקום שבו הייתי צריך להשמיע קולות צחוק - הבנתי. "עולה לראש" הוא סרט של אנשים מיואשים. רק אנשים מיואשים יעשו קומדיה צה"לית שדומה כל כך למה שכבר ראינו והצחיק אותנו. רק אנשים מיואשים יאמינו שנוכחותם של כמה מחברי "ארץ נהדרת" - ערן זרחוביץ', עלמה זק ותום יער - תפיח חיים בבדיחות שנפחו זה מכבר את נשמתן. אנשים מיואשים יתחנפו לקהלם באופן הכי שמרני שיש. וכן, זה לגמרי לא מצחיק.
זה מתחיל כסאטירה על ההתלהמות והרדיפה של אותם אמנים המעזים לצייץ משהו נגד צה"ל. במדינה שהולכת ונהיית לאומנית - צבא ההגנה לישראל חוזר להיות הפרה הקדושה. אחד משלושת גיבורי הסרט אומר משהו שמתפרש כביקורת על צה"ל במסיבת סיום של תלמידי כיתה י"ב. האמירה הזו נעשית ויראלית ומסבכת אותו ואת חבריו, חברי הרכב פופ כלשהו. כדי להוכיח שהם בעצם פטריוטים ולא עוכרי ישראל מצויים - השלושה מתגייסים לצבא, ללהקת חיל יח"צ, שתכליתה לשפר את הדימוי הצה"לי. עד כאן זה סביר ואפילו לא רע. לרגע אפשר להכריז על שובה של הסאטירה אל הקולנוע הישראלי.
אבל מהר מאוד מתברר שלפנינו עוד אחת מאותן קומדיות, שבהן החברים הכי טובים יחוו משבר שיאיים על הקשר העמוק והאינפנטילי ביניהם - ויתגברו עליו. כדי להבין עד כמה כל העסק שמרני ובורגני להחריד, הנה התובנה המרכזית כפי שמנסחים אותה יוצרי הסרט בחומר העיתונות הנלווה: "שקד, אסטמה ולידוי הם תולדה של רוח התקופה הזו - הם גדלו לתוך סביבה שערכים וביטקוין זה דברים שיש לסחור בהם; אבל ערך אחד לא הושחת עד הסוף - החברות". וההצהרה הזו, שנדמית כאילו הועתקה משלט בריסטול שתלוי מעל הלוח בכיתה ז'3, מגיעה מחבורה שמאמינה באמת שההומור שלה אנרכיסטי.
זה לא שחברי שלישיית "מה קשור" הם האחים מרקס, אבל נדמה לי שבסרט "שלהם" הייתה יותר ביקורת מודעת על הישראליות מאשר בסרט הזה. מוזר, אגב, שבשני הסרטים מופיעות בדיחות על חשבון הנצרות. נראה את חברי ערוץ הכיבוד יורדים על היהדות כפי שחברי מונטי פייטון ירדו על ישו ב"בריאן כוכב עליון". זה בדיוק ההבדל בין הומור אמיץ ואנרכיסטי באמת ובין סרט ללא ביצים. אפילו כסרט שעוסק בשירות הצבאי של סלבס - אין כאן תחכום רב. "הסלבס מעלים את חנו של הצבא בעיני הנוער", נכתב בהודעה לעיתונות של הסרט, "ובתמורה הצבא נותן לסלבס 'תעודת יושר' למיינסטרים הישראלי". לו רק משהו מזה היה באמת בסרט, שיוצא הלוא מלב-ליבו של המיינסטרים הישראלי: שידורי קשת ו"ארץ נהדרת".
ישנם בסרט שירים קומיים לא מצחיקים; הופעות אורח של אורלי זילברשץ ועלמה זק כזוג אימהות לסביות, אף הן לא מאוד מצחיקות (כי אימהות לסביות, כמו הומואים, אתיופים, רוסים וחרדים הרי אמורות להיות מגוחכות, לא? רק כך יכול לב-לבו של ההומור המיינסטרימי לייצגן); בדיחות מהסוג שאינו מעלה חיוך ("כצאן לטבע", שר החינוך שרדונה); והפתעה אחת: רותם סלע בתפקיד קצינת חיל יח"צ, מפגינה נוכחות קומית לא רעה בכלל. "עולה לראש" יצחיק אולי את מכורי ערוץ היוטיוב של חברי ערוץ הכיבוד. זו דרך מעודנת להסביר מדוע יהיו מי שייהנו מהסרט מבלי להידרש למונחים מתחום הנוירולוגיה.