לנטליה נטשה סינדייבה אין אשליות בקשר לרוסיה. לכן, עם סגירת הערוץ המהפכני שבנתה במו ידיה, היא החליטה לקנות כרטיס טיסה לכיוון אחד, בלי כוונות לחזור בקרוב. היא משוטטת בין פסטיבל לפסטיבל באירופה, צופה בסרט "טנגו עם פוטין" שהופק עליה ועל הערוץ שלה "דוז'ד" - שכבר לא פעיל בעקבות האיומים שקיבלו אנשי הערוץ לאחר הפלישה לאוקראינה - ומבינה שחייה כלוחמת חופש אמיצה שלא מתכופפת בפני השלטון במוסקבה לא יחזרו להיות כמו שהיו. לפחות לא בעתיד הנראה לעין.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"השיטוט בין מדינות נותן לי הרגשה שהנה, החיים ממשיכים, למרות שזו אשליה", היא מסבירה בעצב בשיחת זום מבית קפה באירופה. "אני מאוד רוצה להימצא באשליה הזו לפחות לכמה רגעים ביום, אחרת מאוד מפחיד לחשוב על כך שהחיים שלי, ולא רק שלי כמובן, לא יהיו יותר כפי שהיו. הכל השתנה לנצח".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עם פרוץ המלחמה באוקראינה הקרמלין עשה הכל כדי לדכא את התסיסה וההתנגדות מבפנים, כשהשיטה ברורה: להשתיק את התקשורת העצמאית כדי למנוע ממנה להפיץ מסרים שלא מתיישבים עם הנרטיב של פוטין, ועל הדרך למנוע מהאזרחים הרוסים את האמת על המלחמה שהופכת לאכזרית מיום ליום, ועל המשבר הכלכלי החריף שרוסיה מתבוססת בתוכו.
פוטין הטיל הגבלות חסרות תקדים על פרסום חדשות וחופש הדיבור, כשהמובהקת שבהן היא החוק לפיו יוטל עונש של עד 15 שנות מאסר על כל מי שמפיץ "מידע כוזב" על הפלישה. מקורות רשמיים רוסיים אומרים שעיתונאים המבקרים את המלחמה, או אפילו מכנים אותה "מלחמה" או "פלישה", פוגעים באינטרס הלאומי והופכים ל"בוגדים". בית המשפט ברוסיה פסק שתאגיד מטא המפעיל את אינסטגרם ופייסבוק הוא "ארגון קיצוני" - סטטוס משפטי שמכניס אותו לרשימה אחת עם ארגוני הטרור דאעש והטליבאן. שתי הרשתות נחסמו לגלישה ברוסיה באופן מיידי.
וזה לא שלפני פרוץ המלחמה באוקראינה החיים היו טובים עבור עיתונאים עצמאים ברוסיה. אבל כעת, כשגרזן המאסר הארוך מתעופף מעל עיתונאי שרק יעז לשזור בידיעתו את המילה "מלחמה", ובעצם את המובן מאליו, העיתונות העצמאית הופכת למוקצית יותר מתמיד.
כצפוי, כלי תקשורת רוסיים עצמאיים נסגרו במהלך הימים האחרונים בזה אחר זה מחשש לרדיפות ועונשים, ביניהם העיתון "נוביה גזאטה" שנהג לסקר באופן ביקורתי את השלטון. גם הערוץ העצמאי היחיד ברוסיה שסינדייבה עומדת בראשו, או יותר נכון עמדה - "דוז'ד", נעלם. הערוץ שנאלץ להשהות את פעילותו סיקר באופן נרחב את המחאות ברוסיה ואת המלחמה באוקראינה שהתרחשה עוד ב-2014, אבל לפני יותר מחודש, ב-3 במרץ, הודיעה מנכ"לית הערוץ סינדייבה כי הצוות החליט להשהות זמנית את פעילותו - לא לפני שחבריו עזבו את האולפן במהדורה האחרונה בקריאות "די למלחמה".
ואולי יותר מכל דבר קודר אחר שקורה כרגע ברוסיה, ולא חסרים דברים כאלה, סגירת הערוץ הזה מסמלת יותר מכל את חזרתה לימים חשוכים וקומוניסטיים. "בזמן הקרוב אין עתיד ברוסיה", מודה סינדייבה. "אבל מתישהו זה ישתנה".
מתי?
"פוטין ילך באיזשהו שלב, כך או כך. אבל עד שזה יקרה שום דבר לא ישתנה. לא יקרה נס ובוקר אחד הוא יקום ויגיד לעצמו, 'שיט, נראה לי עשיתי טעות והובלתי את המדינה לכיוון הלא-נכון'".
כשסינדייבה (50), גרושה ואמא לאלכסנדר (13) שלומדת באוסטריה וללוקה (19) שעזב את רוסיה גם הוא, מדברת על חיים שלמים שלא יחזרו להיות כפי שהיו - היא לא מדברת רק על החיים האישיים שלה ועל התוכניות שלה להחיות את שידורי הערוץ. היא מדברת על עם שלם שהמלחמה באוקראינה העמיקה את הסדק שבו, עד שהפך לשבר. האם הוא ניתן לאיחוי? סינדייבה לא בטוחה בזה.
"גם אם עכשיו המלחמה תסתיים ויקרה נס שאף אחד מאיתנו לא מעז לומר אותו בקול רם - ובראשה של רוסיה יעמוד אדם אחר, עם שאיפות אחרות עבור המדינה - עדיין... רוסיה כל כך שבורה מבפנים. אנשים שבורים, כל אחד בתוך עצמו. ויש גם שבר בין האנשים, יש אי-הסכמות. ברור לכולם שהזמן יעבור ודברים יסתדרו, המלחמה תיגמר, בערוץ הממלכתי התמונה תשתנה והכל יהיה אחרת, אבל זה ייקח עוד הרבה זמן. ומעבר לכל זה, העם הרוסי יצטרך לקבל על עצמו אשמה קולקטיבית".
למה את מתכוונת?
"הגרמנים עשו את זה אחרי מלחמת העולם השנייה: הם קיבלו על עצמם אשמה קולקטיבית. זה סופר-חשוב ברמה הלאומית, לקבל את החטא הזה. הפולנים, למשל, לא עברו את התהליך הזה שהגרמנים עברו, וזה מאוד מזיק להם כעם. העם הרוסי עובר עכשיו טראומה ופילוג ומעבר לזה יש גם ערפל כבד, כי הרבה מאוד אזרחים לא מבינים בכלל מה קורה ולמה, איפה האמת. מתי מראים להם בטלוויזיה אמת? מתי זה שקר? החרדה הזו תלווה את אזרחי המדינה עוד זמן רב".
אבל באופן מוזר ואבסורדי, בזמן שהמדינה נחנקת תחת עול הסנקציות, נראה שהמלחמה דווקא מחזקת את מעמדו של פוטין בתוך רוסיה. על פי סקר חדש של מכון הסקרים הרוסי העצמאי "לבאדה", שיעורי התמיכה בפוטין בציבור הרוסי זינקו ל-83 אחוז בחודש מרץ, לעומת 71 אחוז בפברואר ו-69 אחוז בינואר. כלומר, 83 אחוז מהציבור הרוסי מאמין שפוטין מבצע את תפקידו היטב. מדובר באחוז התמיכה הגבוה ביותר בנשיא זה חמש שנים.
"פוליטיקאים מערביים לא ממש מבינים איך הכול ברוסיה בנוי", מסבירה סינדייבה את הנתונים המפתיעים. "המערב חושב שכשמטילים סנקציות על אוליגרכים הוא מטיל סנקציות על המעגל הקרוב של פוטין, אבל צריך להבין שרוב רובם של האוליגרכים הם ממש אבל ממש לא במעגל הקרוב של פוטין. הם מתראים אולי פעם בשלוש שנים ואין להם שום קשר או השפעה עליו. זה ממש לא אפקטיבי. האדם הרוסי הפשוט סובל מהסנקציות. ובנוסף, התעמולה שוטפת את המוח של האזרח הפשוט במשך שנים, גורמת לו לחשוב כמה מזעזע המערב ואיזה מדהים פוטין, אז ברור שאנשים בסיטואציה הזו מתאגדים סביבו. כשהחיים שלך הופכים קשים ופחות טובים, אתה מתאגד סביב השלטון.
"לכן הסנקציות האלה רק גרמו לכך שהחיים של האדם הפשוט הפכו למאוד קשים, אנשים הפכו לעניים יותר, ועכשיו המצב הוא פשוט קטסטרופה. זה לא נותן לאנשים מוטיבציה לצאת לרחוב. והם לא מאשימים את פוטין, הם מאשימים את המערב. האדם הרוסי חווה את כל הסנקציות האלה כעוד ניסיון של המערב לרמוס את רוסיה. וכשמכים בך מבחוץ, אתה מתקרב לשלטון".
השארת התחנה בחיים גבתה מסינדייבה מחירים אישיים כבדים מנשוא: בנישואיה שהתפרקו, בבריאותה שהידרדרה ובביטחונה האישי שהתרועע. לפני שהפכה לאחת הדמויות החשובות והנרדפות ברוסיה, סינדייבה אהבה לרקוד ריקודים סלוניים, לצאת לפרמיירות ולבלות עם אנשי הבוהמה במוסקבה שכינו אותה "מלכת המסיבות של העיר". היא עבדה בחברת אופנה איטלקית, אירגנה מופעים והתחתנה עם אלכסנדר וינוקורוב, שאיתו חייה המשיכו להיות עשירים וזוהרים.
יחד איתו היא הקימה ב-2008 ערוץ טלוויזיה עצמאי בשם “דוז'ד” (גשם, ברוסית). את ההשראה לשם היא קיבלה מהתחושה הנהדרת שמרגישים כשרוקדים יחפים בגשם. מטרת-העל שלה הייתה די בנאלית, אבל גם רחוקה מאוד מהכיוון אליו בחרה לחתור בהמשך: להפוך את העולם למקום טוב יותר באמצעות שידורי לייף-סטייל, ראיונות עם אנשי תרבות ועוד. הצבע שנבחר להיות מזוהה עם הערוץ היה ורוד.
"בהתחלה חשבתי שזה יהיה ערוץ תרבות, השכלה, לייף-סטייל וכדומה, אבל לפתע התחלתי לגלות יותר ויותר דברים. פתאום הבחנתי בדברים שבעבר פשוט לא הבחנתי בהם, ובאמת ובתמים לא ידעתי שזה קיים", היא מסבירה את הטרנספורמציה שעבר הערוץ יחד איתה - מכזה שמשדר תכנים קלילים לאמצעי תקשורת נטול מורא שלא מהסס לפתוח חזית עם השלטון.
כשבדצמבר 2011 התקיימו בחירות לרשות המחוקקת ברוסיה, הערוץ שלח עשרות עיתונאים מטעמו להירשם בתור חברי ועדת הבחירות, במקומות שונים מטעם מפלגות שונות, שחשפו איך בשלל קלפיות ברחבי מוסקבה מונחים בתוך מעטפות עשרה פתקים ויותר של מפלגת "רוסיה המאוחדת" בהנהגתו של פוטין. התחקיר הזה חשף את עומק הסיאוב ואת התוצאות הצפויות והבלתי ניתנות לשינוי של אותן בחירות, שהולידו גל מחאות נדיר ברוסיה נגד מה שנראה כמו זיוף מסיבי.
בזמן שערוצי התקשורת הממלכתית ברוסיה לא סיקרו את גל המחאות, "דוז'ד" היה שם כדי להביא את הקולות מהרחובות בשידור חי, מה שהביא בסופו של דבר לעלייה דרסטית בפופולריות של הערוץ. סינדייבה ועורכיה הבינו מיד את המשמעות של אותם שידורים גם עבור אנשים שלא מוצאים את האומץ או הכוחות לצאת להפגין.
אבל אז הגיע הטלפון הראשון מנציג לשכת הנשיא. "הוא צעק וצרח, 'מה אתם עושים? אתם סניף של מחלקת המדינה'. אמרתי לו, 'תדע לך שאני לא כפופה לך, זה לא כלי תקשורת ממלכתי, אנחנו עושים את מה שאנחנו רואים לנכון', ובתגובה הוא אמר לי משהו בסגנון, 'אז אני אשמיד אתכם'".
זה לא הרתיע את סינדייבה: כשכל הערוצים הממלכתיים ברוסיה שידרו בשידור ישיר את הכרזתו של ולדימיר פוטין לנשיאות, "דוז'ד" היה הערוץ היחיד שהמשיך לשדר את ההפגנות.
ב-2013 הערוץ ביסס את מעמדו בנוף התקשורתי הרוסי. כל המפרסמים רצו לשתף איתו פעולה, כינו אותו "כלי תקשורת מהעתיד". אבל בסוף ינואר 2014, ביום השנה ה-70 למצור על לנינגרד, פוטין כמעט הצליח להשמיד את "דוז'ד". זה קרה מיד אחרי שאתר האינטרנט של הערוץ הפנה שאלת סקר לגולשים: "האם היה ראוי למסור את העיר הנצורה לפולשים הגרמנים כדי להציל חיי אזרחים?" צעקה אדירה קמה: פוליטיקאים הצהירו שאלה דברי כפירה וגנרלים בדימוס דיברו על גיס חמישי. הסקר הוסר מהאתר תוך חצי שעה וראשי הערוץ מיהרו להתנצל, אבל חברות הכבלים, שחיברו את "דוז'ד" ל-18 מיליון בתי אב ברוסיה, הודיעו שהן מוותרות על שידוריו. בהמשך הצטרפה אליהן גם ספקית הלוויין הגדולה ברוסיה.
אף שראשי "דוז'ד" הציעו לחברות לשדר את תכניו, זה לא עזר. ברגע אחד, הערוץ הלוהט והפרובוקטיבי ביותר ברוסיה הפך זמין רק לכמה עשרות אלפי מנויים באינטרנט. "ראשי חברות הכבלים והלוויין התקשרו אלינו והתנצלו", אמר אז העורך הראשי של הערוץ מיכאל זיגאר, "הם הודו שפשוט לא הייתה להם ברירה. הם ספגו הרבה לחץ מלמעלה". לשאלה מי בדיוק רוצה שיירדו מהאוויר, הוא ענה, "בכירים בשלטון". אלא שרגע לפני שפוטין הצליח להשתיק את "דוז'ד", במרץ 2014 הצליח הערוץ לגייס במימון ציבורי כמיליון דולר - ונשאר בחיים.
עם הזמן, המשיך הערוץ לדווח על כל מה שהתחנות הרשמיות העדיפו להסתיר: מחאות נגד פוטין, אלימות קשה כלפי מפגינים ומתנגדי משטר ושחיתות. "דוז'ד" דיווח באומץ מצ'צ'ניה ומהמלחמה באוקראינה ב-2014 ונתן במה למנהיגי האופוזיציה בוריס נמצוב (לפני הירצחו ב-2015) ואלכסיי נבלני. הבמאית ורה קריצ'בסקיה, שעבדה לצד סינדייבה, ליוותה אותה ואת העיתונאים המסורים שלה במשך עשור, שבו סינדייבה עשתה הכל כדי לגרום לערוץ להמשיך להתקיים, למרות ההתנכלויות מהרשויות והקשיים הכלכליים.
לפעמים את חושבת עם עצמך "למה הייתי צריכה את כל זה בכלל, יכולתי להמשיך לחיות חיי בוהמה סוערים במוסקבה"?
"לא, זה היה בלתי אפשרי. הטרנספורמציה הזו לא התרחשה סתם ככה כי משהו בי השתנה וזהו. השינוי הזה התרחש גם בתוכי, גם עם האזרחים וגם עם המדינה. הכל קרה במקביל במשך שנים. מעולם לא הייתי אדם אדיש, תמיד חייתי בתוך החברה שלי, ולכן כל התהליכים - גם הפנימיים עם עצמי - קרו במקביל לסביבה. גם אם הייתי מחליטה לשדר תוכן על חתלתולים, עדיין בסוף היינו מגיעים לעסוק במה שבפועל עסקנו בו. איך היה אפשר אחרת? אמנים, שחקנים נפלאים שבכלל לא היו קשורים בשום אופן לפוליטיקה, מצאו את עצמם באותו מקום שאני מצאתי את עצמי בו".
אבל בכל מקרה תפסת פוזיציה מאוד בכירה: נושאת הדגל של התקשורת העצמאית החתרנית ברוסיה. את לא שחקנית שמדי פעם כותבת פוסט אנט-ממסדי בפייסבוק.
"שוב, זה היה כל כך אותנטי מבחינתי. כשהכול החל להיות יותר ויותר קיצוני ברוסיה, מבחינתי זה היה טבעי שזו הפוזיציה שאני תופסת. כמובן שהיו רגעים שבהם איבדתי את זה ושאלתי את עצמי: 'לעזאזל, למה אני חיה ככה? האם זה נכון לחיות ככה? עבור מה אני נאבקת?'"
באילו רגעים?
"חייבת להודות שזה לא היה ברגעים שבהם היינו לפני סגירה ואיימו שישמידו אותנו, לא בנקודות קיצון כאלה. זה קרה כשלא הבנתי לאן הערוץ צריך להתפתח ועמדנו במקום, והייתה תקופה מסוימת שבה כמות הצופים שלנו צנחה ממיליונים לקהל צופים שהסתכם ב-60 אלף. זה קרה לפני שנפתחנו ליוטיוב. אז שאלתי את עצמי, 'מי צריך את הערוץ הזה אם צופים בו רק כמה אלפים?' למרות שהמודל הזה החזיק אותנו בחיים ברמה הכלכלית.
"את חושבת שהעבודה שלך היא סופר-חשובה ושמישהו צריך אותה, אבל כשיש כל כך מעט צופים, האם זה באמת ככה? הייתי אבודה, חשבתי שהערוץ הוא שטות ושצריך לסגור אותו, לא כי מישהו לא נותן לי לעבוד אלא כי אף אחד לא צריך את זה. ורה בדיוק התחילה לצלם את הסרט בנקודה שבה היא הבינה שאני עוד עלולה לסגור את הערוץ (צוחקת)".
ובדיוק בנקודת הזמן הזו, למאבק המקצועי על שידורי הערוץ הצטרף מאבק פרטי ותובעני יותר, כשסינדייבה חלתה בסרטן. היא החליטה לקחת פסק זמן מהחיים הלחוצים במוסקבה, לטוס לאירופה, לטפל בעצמה ולהותיר את עתיד הערוץ בערפל. אבל דווקא במצב שבו הרבה אנשים מחליטים לחפש אחר משמעות אחרת בחייהם וזונחים את משימת חייהם הקודמת, המשמעות של נטליה במה שכבר בנתה רק התעצמה.
"חשבתי שהנה, זו תוצאה של השנים האחרונות", היא אומרת. "לא של הסטרס והחרדה, אלא של הרגעים שהטלתי ספק בערוץ, בסיבה לקיומו, כשהתחלתי לאכול את עצמי על השאלות ששאלתי את עצמי, אבל שוב, זו לגמרי התחושה שלי - שזה לא קשור לאקלים, לגנטיקה, לתזונה, אלא באמת לקשיים הפנימיים שלי.
"היה רגע שבו הפסיכולוגית שלי שאלה אותי אם אני רוצה להמשיך לעשות את מה שאני עושה, שאולי אפסיק עם זה, כי יש סימן (המחלה). הייתה לי מחשבה להקים אפילו מרכז תמיכה לאנשים שמתמודדים עם סרטן, שאולי זו המשמעות האמיתית שלי, אבל אחרי שהחלמתי לא רציתי יותר להתעסק בזה והיה לי ברור שאני חייבת להמשיך להריץ את הערוץ. לא תיארתי לעצמי שאני כזו חזקה, לא מתייאשת. כנראה שתמיד הייתי כזו, אבל הסיטואציות שבהן הייתי הראו לי מי אני באמת.
"כשחזרתי מהטיפולים באירופה הייתי מפוצצת באנרגיה, כאילו ברגע שהוציאו ממני את המחלה הזו, זהו, חזרתי לחיים ולאנרגיה שלי שאני עושה משהו חשוב שחייבים להמשיך לעשות אותו. ואז כבר התחלנו לשדר ביוטיוב, ובשנתיים האחרונות הערוץ היה בפריחה".
הסרט מתחיל כאיזה סיפור אגדה, רצון לעשות ערוץ אופטימי.
(צוחקת) "ועכשיו אפילו אין ערוץ".
יש בכלל סיכוי להחזיר את האופטימיות לרוסיה?
"מצחיק, הרבה פילוסופים עכשיו אומרים שתקווה היא דבר רע מאוד, כי היא שומרת אותך בתוך אשליות לגבי דברים שאין סיכוי שיקרו".
זו אמירה פסימית מאוד.
"שלא תביני אותי לא נכון, אני כן מקווה ואמשיך לקוות שדברים ישתנו וש'דוז'ד' יחזור. קשה להתעלם מהמציאות המחרידה הזו ופשוט להאמין שהכול יהיה נהדר, אבל בפנים יש בי תקווה אמיתית לגבי עתיד הערוץ, העתיד האישי שלי והעם שלי. אני גם מבינה שמתישהו, כשזה יקרה, כולנו נצטרך לחזור לרוסיה ולבנות אותה מחדש".
לפני כחודש, עם תחילת המלחמה באוקראינה, סינדייבה הייתה בלונדון בהקרנת הסולד-אאוט הראשונה של הסרט "טנגו עם פוטין", שמשודר ב-yes דוקו וב-STINGTV ויוקרן בפסטיבל דוקאביב ב-14 בחודש לצד שיחה עימה.
היא חזרה בחיפזון למוסקבה לאחר שהוכרזו הסנקציות נגד רוסיה, כדי להיות עם הילד שלה לוקה שנותר ברוסיה עם הגרוש שלה, כאשר נראה לראשונה שהגבולות עלולים להיסגר. במטוס חזרה הביתה, היא עדיין האמינה ש"דוז'ד" יוכל להמשיך לשדר למיליוני הצופים הרוסים שלו - לפחות מערוץ היוטיוב. אבל בשלב מסוים זה כבר לא הרגיש אפשרי. העורך הראשי של "דוז'ד", טיכון דזיידקו ואשתו, קיבלו איומים קשים על חייהם לאחר שפרטי הקשר שלהם הופצו באינטרנט. הם החליטו שאין להם ברירה אלא לעזוב את המדינה.
סינדייבה שמעה דיווחים לפיהם "כוחות משטרה מיוחדים צועדים לכיוון חדר החדשות שלנו יחד עם מאפיונרים שתומכים בקרמלין". הבמאית קריצ'בסקיה חצתה את הגבול מפינלנד במכונית יום קודם כדי להשתתף בבכורה המתוכננת של הסרט בבית הקולנוע הגדול ביותר במוסקבה. רק כמה שעות לפני שהאירוע הזה היה אמור להתחיל היא קיבלה הודעה שהקרנת הבכורה והקרנת הסרט ברחבי רוסיה בוטלה בגלל האיומים שהתקבלו.
"אני לא יודעת מתי אני אחזור לרוסיה. זו שאלה קשה. אני לא באמת עזבתי ואמרתי, 'זהו, זה לתמיד’", אומרת סינדייבה.
את יכולה בכלל לחזור לרוסיה ולהסתובב בה בבטחה?
"אלוהים יודע, אולי אני יכולה, אבל השאלה היא האם אני בכלל רוצה לחיות ברוסיה שהפכה למין חדר מתים. רוסיה שבה עוצרים אנשים סתם, שוטפים בה את המוח לתלמידים. אני לא רוצה כנראה לחיות ככה. אבל ברוסיה נמצאים גם הבית והחברים. זה מורכב. זו לא שאלה של פחד, אני לא מפחדת, אבל במשך כל חיי אני עשיתי הכל כדי לחיות ברוסיה. הקמתי בית, רכשתי חברים, חלמתי שגם הילדים שלי יחיו ברוסיה, מעולם לא חשבתי לעזוב. אף אחד מאיתנו לא בנה לעצמו בתים חלופיים במדינה אחרת, פתח חשבונות בנק מחוץ למדינה, לא קנינו נדל"ן, ועכשיו זה סופר-קשה.
"אם אני מפחדת? לא, אני לא מפחדת. סיכונים קיימים בהחלט. אם הייתי יכולה להמשיך לעשות את מה שעשיתי ברוסיה לא הייתי עוזבת גם בתקופה הזו. אבל בגלל שאין לי אפשרות להמשיך להפעיל את הערוץ אז לא הייתה לי ברירה. ולא לעבוד? לא לעשות כלום? אני לא יכולה. אני מחפשת דרך בסך הכל להמשיך את החיים שלי, את החיים שאני לא יכולה להמשיך ברוסיה כרגע. לא נסעתי כי מפחיד אותי להישאר ברוסיה".
ואף פעם לא הפחיד אותך להישאר בה?
"ב-2015 חשבתי שמישהו נוסע אחריי ושעוקבים אחריי. חייתי שבועיים-שלושה בפחד הזה וזה היה נורא. הסתכלתי לצדדים כל הזמן, והבנתי שאני לא יכולה לחיות ככה. באיזשהו אופן, בדיאלוג פנימי עם עצמי, החלטתי שאני לא מפחדת יותר. אמרתי לעצמי, 'אם החלטת לעסוק במה שאני עוסקת, אז תמשיכי לעשות את זה ובלי פחד - אחרת לא תוכלי לחיות ככה'".
בימים אלה, כשהיא טסה ממדינה למדינה כחסרת בית, מצב הרוח שלה משתנה כל דקה. זה קורה, לדבריה, "כשצצה איזושהי תקווה שהנה, תכף מגיעים להסכם, ואז שוב הכל מתפוצץ בפנים - וככה שוב ושוב. הציפייה שהנה, תכף הזוועה הזו תסתיים, כשברור לכולם שסוף טוב כבר לא יהיה בסיפור הזה, אבל לפחות שיסתיים".
מה דעתך על המחאה המדוברת של עובדת הערוץ הרוסי הממלכתי, שפרצה לשידור, צעקה "לא למלחמה", נעצרה ויצאה מזה עם קנס בלבד?
"מצד אחד היא גיבורה אמיצה ואין ספק שזה צעד אמיץ. יש לה משפחה, היא הבינה בדיוק מה הסיכונים שלה. מצד שני, היא שנים רבות עבדה בערוץ הממלכתי התעמולתי. היא עשתה את זה במודע, הבינה הכל, אז ברור שבסיטואציה הזו אמרתי לעצמי, 'אלוהים, איפה היית לפני זה? אם היית עושה את האקט הזה כמה שנים לפני, יכול להיות שלא היינו נמצאים בנקודה הזו'. יכול להיות שפוטין לא היה הולך על מהלך כזה אם הוא לא היה מרגיש את התמיכה הציבורית הזו, בכזו עוצמה".
אם יש דמות אחת שתדאג להילחם על הסוף הטוב של התקשורת העצמאית ברוסיה, שנמצאת כעת בתהומות, זו נטליה נטשה סינדייבה. כמו עוף החול היא נשרפת וקמה לתחייה, שוב ושוב ושוב. כמי שהובילה יותר מעשור ערוץ אנטי-ממסדי פורץ גבולות שהעסיק עיתונאים מצוינים רבים, ברגע האמת היא בטוחה שתמצא פתרון, והקאמבק למסך יקרום עור וגידים.
"להשהות את פעילות הערוץ הייתה כמו החלטה שאמא צריכה לקבל בזמן מלחמה, להחביא את ילדיה במרתף", מסבירה סינדייבה. "אבל אני חייבת להמשיך לחיות, חושבת על העתיד, על הפתיחה המחודשת של הערוץ. חלומות חדשים, תוכניות - כל אלה מסייעים לי לעבור את התקופה הזו, אחרת לא יודעת איך הייתי חיה. זה מסיט את המחשבה מהזוועות.
"העניין הוא שהרבה מאוד רוסים עוזבים את רוסיה בימים אלה ופזורים ברחבי העולם. כולם מנסים איכשהו לתקשר אחד עם השני, וכולם גם נתקלים באותן בעיות, אז יש דרישה גדולה לחיבור כל אותם אנשים סביב ערוץ תקשורת אחד שיענה על הצרכים שלהם. ו'דוז'ד' מחבר אנשים, בלי קשר לגיל או למין. אסור גם לשכוח את כל אותם אנשים שנשארו במדינה. גם להם מאוד קשה כרגע. אנחנו כל הזמן מקבלים פידבקים מצופים שמהרגע שהערוץ נסגר, הם חווים בדידות גדולה. מרוסיה לא נוכל לעשות את זה בזמן הקרוב, לכן נמשיך לשדר מחוץ למדינה".
פורסם לראשונה: 07:55, 08.04.22
