בעוד עמיתיו מהגלקסיה ההוליוודית עסוקים בלשבות, השחקן האיטלקי המוערך פיירפרנצ'סקו פאבינו נמצא בכל מקום – חורך שטיחים אדומים, מככב בתפקידים ראשיים, עובד עם במאים נחשבים, מפאר קמפיינים נחשקים, כולל פרסומת לסירות מרוץ עם כדורגלן העבר דייויד בקהאם. בגיל 56, פאבינו הוא הכוכב האירופי הכי לוהט ונוכח כעת. קשה להתעלם מהכריזמה, הנוכחות, הקסם האישי, הסקס אפיל והחיוך הכובש שלו.
פאבינו, שכבר זכה בעבר לשחק לצד בראד פיט וטום הנקס בהפקות הוליוודיות, הוא גם אורח מבוקש בפסטיבלים בינלאומיים. אחרי שזכה בפרס השחקן המצטיין בוונציה 2020, הוא הגיע השנה לברלין עם "לילה אחרון של אהבה", ובפסטיבל ונציה נכח בשני סרטים איטלקיים, "אדג'יו" ו"מפקד", שאף פתח את הפסטיבל והשבוע גם הוצג בפסטיבל חיפה. אין ספק שהוא נמצא כעת בשיאו. ''משחק הוא התשוקה שלי", הכריז פאבינו כשנפגשנו בחצר פורחת של וילה בלידו של ונציה. "אני מרגיש בינלאומי כי אני לא מאמין בגבולות שאנו מגבילים את עצמנו. אני אוהב לעבוד בארצות הברית ואני אוהב לעבוד בצרפת – שם הקהל מאוד אוהב אותי, ובקרוב אשחק בסרט 'הרוזן ממונטה כריסטו'. אני מנסה לעשות תפקידים כמה שיותר מגוונים בכמה שיותר דרכים".
התפקידים שלו אכן מגוונים – הוא זיקית ומוכן להתמסר טוטאלית לדמות, לצלול לתוכה, גם אם זה כרוך בשינויים פיזיים כמו השמנה. במהלך הצפייה ב"אדג'יו", שם פאבינו מגלם חולה סרטן שעובר טיפולים והוא קירח ונטול גבות, גם אחרי שעה ארוכה רבים לא יזהו אותו. "אני שמח מאוד שלא זיהית אותי", הוא אומר, "אני רוצה שתסתכל על הדמות ולא עליי".
למרות שהוא מרוצה ממעמדו ושמח בחלקו, יש לפאבינו השגות על היחס של הוליווד לשחקנים בני ארצו. בפגישתנו הוא תקף ברמיזה - בלי לציין שמות - את הליהוק של אדם דרייבר לסרטים "בית גוצ'י" ו"פרארי", בהם הכוכב ההוליוודי גילם דמויות איטלקיות מפורסמות. "אני לא משווה את עצמי לכוכבים הוליוודיים, אבל בהחלט אשמח לגלם דמויות איטלקיות בסרטים הוליוודיים. למה שחקנים לטיניים מגלמים איטלקים? יש עכשיו הרבה שחקנים איטלקים צעירים ומוכשרים, שמדברים אנגלית שוטפת ומחכים לתפקיד המתאים. לא רק בהוליווד. למה לא לתת להם הזדמנויות? הלוואי שנוכל לעשות יותר".
6 צפייה בגלריה
למה לא לתת הזדמנויות לשחקנים האיטלקים? פיירפרנצ'סקו פאבינו
(צילום: REUTERS/Guglielmo Mangiapane)
כשהשיחה שלנו מגיעה למחוות של פוליטיקה, ולעובדה שבמולדתו שולטת עכשיו ראשת ממשלה שמגיעה מהימין הקיצוני – ג'ורג'ה מלוני, שמנהיגה מדיניות הגירה מקוממתה - פאבינו מפגין זהירות. "האם אני מעורב בנושאים ובמאבקים פוליטיים? במידת הצורך. אם אתה שואל אותי למה אני מצפה שיעשו פוליטיקאים, אז הפוליטיקה שלי היא לפתוח את הדלת לפליטים ולמהגרים. נקודת המבט שלי מאד פשוטה - אם אתה צריך עזרה ואני יכול לסייע, אני אעזור לך. זכויות ותנאי החיים של בני האדם הם דברים שצריכים להעסיק אותנו".
הוריו של פאבינו גדלו בתקופת הפאשיזם וחוו את מלחמת העולם השנייה, והתקופה הזאת מעסיקה אותו, במיוחד אחרי שגילם ב"מפקד", המבוסס על סיפור אמיתי, מפקד צוללת איטלקית שבזמן המלחמה הציל מלחים בלגיים שנלחמו נגדו והביא אותם לחוף מבטחים. "הפאשיזם הוא פצע שעדיין מדמם, הוא רובץ על המצפון של איטליה, כמו שאני מתאר שהוא רובץ על הגרמנים וגם עבור כמה צרפתים. אנחנו לא אוהבים למצוא את עצמנו מתחת לאותו צל של פאשיזם ונאציזם, וזו היא גם המטרה של האמנות - ללכת למקומות האלה ולשאול: למה זה קרה? מה גרם לזה לקרות? ואז זה אומר לך משהו ומלמד אותך דברים חשובים. מפקד הצוללת מתויג אמנם כפאשיסט אבל הוא עושה משהו שהוא לא בדיוק פאשיסטי - הוא דואג לחייליו כמו שהוא דואג לאנשים אותם הציל".
"מאוד נדיר לראות גבריות מתוארת בצורה כזו עדינה"
במסגרת מתקפת פאבינו, מגיע עכשיו לישראל "נוסטלגיה", סרט איטלקי על חרטה וחברות שביים מריו מרטונה והתחרה על "דקל הזהב" בפסטיבל קאן 2022. פאבינו שעושה כאן את אחד התפקידים המרשימים שלו: הוא מגלם את פליצ'ה לאסקו, ששב לעיר הולדתו נאפולי, אותה נאלץ לנטוש כאשר היה רק בן 15. בארבעים השנה שחלפו הוא חי במצרים, שם התאסלם ונישא לאישה מקומית. פליצ'ה חוזר למחוזות ילדותו כדי לשהות עם אימו המבוגרת והחולה ולהתעמת עם הזיכרונות. פליצ'ה, שבקושי זוכר את האיטלקית שלו, משוטט בשכונת העוני בה גדל, ברובע סאניטה, שם נמצאות קטקומבות מתחת לאדמה. הן מהוות סוג של מבוך אפל, המייצג גם את הדמויות בסרט.
"נוסטלגיה" - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי נחשון)
פליצ'ה מגלה מחדש את הפינות החבויות, וחושף פרט מפתיע על חברו הטוב. אך נטל ומשא העבר לא מרפה ולא מפסיק להכביד. "זוהי כמעט טרגדיה יוונית. יש בסרט משהו מסתורי שאני לא יכול להצביע עליו - ממדים מיתיים ומקומות שאני לא מעז ללכת אליהם, אפילו בדמיון שלי", מעיד פאבינו. "זה מאד נדיר למצוא דמות מלאה כל כך בניואנסים. 'נוסטלגיה' הוא סיפור על חברות ואהבה. פליצ'ה זוכר את הימים שהיה בן 15, אז היה לו חבר טוב ביותר. הם היו בלתי נפרדים. כששיחקתי את הסצנה בה אני נפגש עם חבר הילדות, זה היה קל וקשה באותה מידה".
סצנה בלתי נשכחת נוספת היא זאת, בה אתה רוחץ את אמא שלך.
"הסצנה הזאת הגיעה קודם כל מדמיונו של הסופר הרמנו ראיה, שכתב את הספר עליו מבוסס 'נוסטלגיה'. זה היה כל כך טבעי לעשות אותה, בזכות השחקנית אורורה קווטורקי שמגלמת את האמא וההדרכה של מריו מרטונה. לשחקנית לא הייתה בעיה להיות עירומה. אני כמובן חשבתי על אמא שלי וכמה עמוק הוא הריטואל הזה של הניקוי/התנקות/טבילה. סצנת הרחצה מסמלת הרבה דברים, וזה הכוח שלה - אנחנו הרי או ילדים של מישהו או הורים של מישהו. צופים רבים מזדהים עם הסצנה הזו, כיון שרבים חווים את הרגע בו אתה הופך להיות הורה להורה שלך. הסצנה מצולמת ומוארת בצורה כל כך חשופה, שזה משאיר את הצופה עם הרגשות שלו. בצילומים היינו בטוחים לגמרי שהסצנה מתחברת לכל העולם - לא משנה מהיכן אתה מגיע ואיזה שפה אתה מדבר, היא מדברת אל כולנו.
"מבחינתי 'נוסטלגיה' הוא כמו מסע של הנפש יותר מאשר מסע של אדם. כולנו בורחים ממשהו וכולנו חוזרים לאיזשהו דבר. כולנו רוצים להגיע אל השורשים ואל האני הפנימי האמיתי שלנו, אל אותו דבר הכי טהור ותמים, ואתה לא יכול לעשות את זה בלי לכבס את החטאים שלך, לברך את השורשים שלך, להכיר בהם ולהתמודד מולם. אני לא יכול להבין מה זה אומר לחיות הרחק מאימך במשך 40 שנה ולחשוב שיש סוד שאולי האם יודעת על קיומו. ולמה האם לא רצתה להגיע אף פעם לקהיר, לראות את בנה. האם והבן לא אמיצים מספיק כדי לחלוק את השאלות האלו, שמטרידות אותם. והאם פליצ'ה מרגיש אשם על הנתק הזה? האם מרגיש נזנח? סצנת הרחצה היא היחידה שיכולה לחבר בין שני העולמות שהיו מרוחקים זמן רב כל כך, וזה קורה בדרך הפשוטה ביותר ובאותה זמן העמוקה ביותר. מאוד נדיר לראות גבריות מתוארת בצורה כזו עדינה. הרגשתי בדמות שלו משהו שמאוד קרוב אלי".
איך היה לצלם בקטקומבות?
"זה היה מאוד חזק ועוצמתי. בקטקומבות יש המון גולגולות של אנשים שמתו במגפה שפקדה את העיר לפני מאות אחדות. והמסורת היא שהנשים היו מבקרות בקטקומבות ומטפלות בגולגולות, כאילו הן מטפלות בנשמות. כשפליצ'ה מגיע לקטקומבות, הוא מניח גולגולת על כרית קטנה ומחדש את המסורת של אימו, ואולי מתפלל למשהו - אולי שיהיה לו ילד או דבר אחר. הסצנה הזאת גם מראה שפליצ'ה חוזר גם לכל המנהגים הפגאניים שטבועים בו ועדיין מתקיימים עד היום בנאפולי".
לכבוד "נוסטלגיה", פאבינו היה צריך ללמוד גם את הניב הנאפוליטני של השכונה בה הסרט מתרחש וגם ללמוד ערבית. "באיטליה יש כבוד גדול לשפה הנאפוליטנית - כל המחזאים שלנו מגיעים מהעיר הזאת ויש היסטוריה מופלאה של שחקנים נאפוליטנים, אותם תמיד הערצתי. מאחר והייתי מוקף בצילומי 'נוסטלגיה' בנאפוליטנים, אז לא רק שלמדתי את השפה - הייתי מבוהל מן הביקורת האפשרית שלהם - אלא שמחתי גם ללמוד ערבית. תמיד הייתה לי משיכה לתרבות הערבית, יש בה קסם והיא מאד פיוטית. לימוד הערבית עזר לי רבות, בגלל שהיו הרבה דברים מורכבים בדמות שלי ואחד מהם היא המשמעות שיש לגורל עבורה.
"תוך כדי לימוד הערבית גיליתי שהמילה 'אינשאללה', שתמיד חשבתי שפירושה זה 'אם האל ירצה', המשמעות היא למעשה 'מה שהאל רוצה'. אז דמיין לעצמך כמה אנשים אמצו את המחשבה שכל דבר ייתכן בחיים שלך, בעוד שבעצם הכול נקבע כבר באיזשהו מקום".
פאבינו רוכב במהלך הסרט על אופנוע והוא נהנה לדהור עליו ברחבי נאפולי. "אני חובב אופנועים וכשמריו אמר לי שאצטרך לעשות זאת שמחתי מאד. אני יודע בדיוק מה זה אומר לרכוב - תחושת החופש היא תחושה ייחודית. בוודאי הבחנת שהרגעים הבודדים שפליצ'ה מחייך, הם כשהוא מסתובב על האופנוע. אז חשים את האושר שלו".
"כולם אמרו לי: 'אתה טוב מאוד', אבל אף אחד לא לקח אותי"
פאבינו נולד ברומא, להורים שהגיעו מדרום ארץ המגף. "הוריי חינכו ולימדו אותי שהמשמעות להיות איטלקי פרושה שאם תדפוק על דלתי, תמצא שהיא פתוחה, ואז אומר לך: 'שב, יש כאן אוכל בשבילך ויש לנו מיטה בשבילך'. זו הדרך שבה גודלתי וזו הדרך שבה היו נוהגים הוריי. הבית שלנו היה מלא באנשים, שלא הכרתי - אנשים שהורי סייעו להם".
הפריצה שלו לא הייתה מהירה. אחרי הלימודים הוא התקשה למצוא תפקידים. "כולם אמרו לי: 'אתה טוב מאוד', אבל אף אחד לא לקח אותי. המשכתי לעשות אודישנים והתפרנסתי מלהרכיב ילדים על סוסי פוני". ההתבגרות עשתה לו טוב ומגיל 35 הוא החל להיות מבוקש ולבלוט. ב-2006, פאבינו זכה בדוד די דונטלו - התשובה האיטלקית לאוסקר, על הופעתו בסרט "רומן קרימינלי". ב-2019 הוא שוב זכה בפרס הנכבד הזה, הפעם על הופעתו ב"בוגד" של מרקו בלוקיו, על איש מאפיה שנהפך לעד מדינה. "אני לא חושב שצריך להיות חלק מן המאפיה כדי לשחק מאפיוזו", טוען פאבינו. "אגב, כשאני מגלם דמות אני לא אוהב לצבוע אותה בצבע אחד, ואני שם בצד את השיפוטיות. למשל אני לא מראה פושע רק בתור מישהו רע. אני מאמין שאנשים מורכבים מהרבה דברים וכך גם אני. תפקידה של האומנות להפוך את האנושות לשפויה יותר, לומר לאנשים שבני האדם הם טובים".
גם הוליווד לא יכלה להתעלם מהכישרון ומהנוכחות של פאבינו. בין היתר הוא נראה ב"לילה מטורף במוזיאון" (2006), שובר הקופות בו הופיע לצד בן סטילר וגילם את כריסטופר קולומבוס; ב"סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן" (2008), הסרט השני בסדרה על פי ספרי ק.ס. לואיס; ב"מלחמת העולם Z", להיט הזומבים בכיכובו של בראד פיט, וב"מלאכים ושדים" (2009) – עיבוד לרב המכר של דן בראון, בכיכובם של טום הנקס ("הוא מהווה עבורי מודל חיקוי") ואיילת זורר. "מה שלום איילת?", מתחקר אותי פאבינו. "מה קורה איתה? כשתראה אותה תמסור לה דרישת שלום חמה ממני. ראיתי שבאפל TV פלוס מוצגת סדרה בכיכובה – 'לאבד את אליס'. אני מתכונן לצפות בה בקרוב".
לפאבינו ולזוגתו השחקנית אנה פרצטי (Anna Ferzetti) יש שתי בנות. "הגדולה בת 17 והיא בדיוק עברה לקנדה לשישה חודשים, והקטנה בת 11, ואני לוקח אותה לבית ספר", הוא מפרט, "אנחנו חיים חיים נורמליים, אין לי צוות ועוזרים אישיים. אני מאוד בוטח בבנות שלי ונמצא איתן בקשר טוב. אני מנסה לא לומר להן: 'אתן יודעת מה קרה לי בילדותי?'. בדברים שלמדתי מהילדות שלי קשה להשתמש היום. מעט הן החוויות שחוויתי, שניתן להעביר אליהן. למשל בתקופתי לא היו טלפונים סלולריים - הייתי יוצא מהבית ופשוט הולך לשחק ולבלות. אני לא אוהב את העובדה שאפשר לשלוט בבנות ולדעת איפה הן כל הזמן. אם אתה רוצה להעניק להן ביטחון, אתה צריך לבטוח בהן. אז לפעמים אני יכול לשבת בבית במתח מסוים, אבל אני חייב לבטוח בהן. אנחנו לא מעריכים נכון כמה הצעירים של היום בוגרים, ואת הרצון שלהם לתפוס מקום בחברה שלנו. ברוב המקרים אנחנו לא נותנים להם להשמיע את קולם, בעיקר באיטליה. אנחנו צריכים לתת להם מעמד חשוב. הם יכולים ללמד אותנו הרבה".
מה למדת מהבנות שלך?
"אני לומד כל יום מהבנות שלי - שיעורים לחיים מנקודת המבט שלהן. הן יותר מחוברות ממני לעולם של היום ויודעות מה המשמעות של לחיות בו. השרירים שלהן הרבה יותר מוכנים, האוזניים שלהן הרבה יותר מוכנות לקלוט את כל האינפורמציה שניתן לקבל – אינפורמציה שבני הדור שלי לא רגילים ולא מסוגלים לקלוט את כולה. הבנות שלי כל כך מהירות ובאותו זמן מאד מפוקסות. אני חייב לומר מהניסיון שלי שהן יודעות בדיוק מה הן אוהבות ומה לא".
