הקרנת הסרט "למה אמרתי אני?" בפסטיבל ירושלים
(צילום: אמיר בוגן)
בקיץ 1993 הרעישה היעלמותה המסתורית של חנית קיקוס את המדינה. הרצח המשוער של הנערה מאופקים היה נקודת הפתיחה של אחת הפרשיות המשפטיות הסבוכות, הפתלתלות והמורכבות בתולדות רשויות החוק בישראל. לרוע המזל, הנחת המוצא שקיקוס כבר אינה בין החיים התבררה כנכונה עם מציאת גופתה כשנתיים לאחר היעלמותה, אולם חקירת המשטרה ומסקנותיה מוטלים עד היום בספק.
28 שנים אחרי, סולימאן אל-עביד שהורשע באונס וברצח, כבר סיים את ריצוי עונש המאסר הארוך שנגזר עליו, והבמאית ג'ולי שלז יצאה להאיר אור מחודש על הפרשה כולה, במבט לאחור. בסנכרון כמעט מושלם עם ההתפתחויות ברצח הנערה תאיר ראדה וביטול משפטו של רומן זדורוב, התקיימה הערב בכורת הסרט "למה אמרתי אני - בחזרה לפרשת חנית קיקוס" במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים, ובנוכחות אל-עביד ואמה של חנית, דולי קיקוס.
במהלך הסרט, הוריה של קיקוס, דולי ורפי, ובני משפחת אל-עביד מופיעים מול מצלמתה של שלז ומתבטאים באופן חופשי ונוקב על תעלומת הפשע המחריד וטיפול הרשויות בפענוחה. הם אמנם כיוונו באופן ישיר את דבריהם לרצח חנית קיקוס, אולם קשה שלא למתוח קו ישיר לפרשת הרצח של ראדה בחורף 2006 ולהרשעתו של זדורוב, שעומדת לבחינה מחדש כיום על ידי בית המשפט.
המקרה הראשון אירע בדרום הארץ, השני בצפונה, אולם הקורבנות בשני המקרים הן נערות צעירות, והחשודים המיידיים הם גברים פועלים פשוטים משולי החברה הישראלית ועם תקשורת מוגבלת בעברית. שניהם הודו באשמה וחזרו בהם, וההכרעה לגביהם גררה לאורך השנים דיונים באולמות הדיונים ובאולפני הטלוויזיה. בעוד שפרשת זדורוב נמצאת עדיין בכותרות, פרשת אל עביד נחתמה לכאורה - רק על הנייר.
בדוקו היסודי שלה, שלז משלימה את עבודתה על הפרשה מאז תחילתה. היא ליוותה את משפחת קיקוס בשבועות הראשונים שלאחר היעלמותה של חנית ותיעדה את המפגשים בסרטה "אם את שומעת תעני" ששודר ב-1995. עכשיו בראייה מעמיקה לאחור, היא מנסחת כתב אישום חמור נגד חוקרי משטרת ישראל שהיו אמונים על החקירה וגם נגד השופט צבי סגל, שהכריע נגד זיכויו של אל-עביד שוב ושוב למרות הממצאים המאוד בעייתיים כפי שהם מובאים בסרט. סרטה המטלטל של שלז מביא אולי צדק פואטי אחרי שחרורו של אל-עביד כשהוא עצמו מתראיין ומשחזר את העוולות שנגרמו לו לטענתו, עוולות שמגובות בבחינה מחודשת של המקרה, ומנגד אלו הם חוקרי המשטרה אלברט אבוקסיס וחיים דידי והשופט סגל המוצאים עצמם כמעין נאשמים מול המצלמה.
לכל הפחות אפשר לקבוע שהקולנוענית שלז משכנעת יותר בחקירה הצולבת שהיא מבצעת, ולבטח בדרך שבה היא מציגה את הדברים אל מול השחזורים המצולמים של המשטרה, בה החוקרים נראים כבמאים די גרועים, עם יכולות הנחייה שמזכירות פרשני קווים במשדר כדורגל. וגרוע מכל, התסריט שכתבו מלא קווי עלילה לא פתורים ולעתים לא הגיוניים בעליל. לרוע המזל, זה לא הפריע למערכת החוק להרשיע את אל-עביד. עם זאת יש להדגיש, שמסוכן להשליך מהמקרה של אל-עביד לזה של זדורוב, שראיות מעשיות קושרות אותו לזמן ולמקום של רצח ראדה. ואילו במקרה של אל-עביד נראה כי ההרשעה כולה נסמכת על הנרטיב המתבקש על ידי זרועות החוק, עם נבל כמעט אקראי שהפך באופן נסיבתי לחשוד המידי.
בסיומה של ההקרנה, שכאמור נעשתה בנוכחותם של בני משפחת קיקוס ואל-עביד, ניכר היה שגם אלה וגם אלה נרגשים מן המעמד, ובאופן כמעט בלתי מתקבל על הדעת חולקים את אותה העמדה בנוגע להתנהלות המשטרה ומערכת המשפט בנוגע לפרשה. ההורים הנרגשים של חנית עדיין לא יודעים מי באמת אחראי לרצח בתם, והאמא דולי אמרה כי "הסרט חידד זאת". מנגד, וואחיד, בנו של סולימאן, פנה אליהם מעל הבמה וביקש להשתתף בצערם ולהביע הזדהות עם סבלם, בעוד שבני המשפחה מתעקשים להילחם על שמו של האב שנדרש להתחיל את חייו מחדש כנגד כל הסיכויים. אם לפני שלושה עשורים הוא היה בדואי, מוסלמי, שחור ועם יכולות שכליות ותקשורתיות מוגבלות - היום הוא בדואי, מוסלמי, שחור ועם יכולות שכליות ותקשורתיות מוגבלות בגיל 70. מה יעלה בגורלו? לא ברור, אבל אם לא מערכת החוק, אז הסרט "למה אמרתי אני" יכול להביא לו מעט נחמה, ולנו האזרחים שומרי החוק הרבה כעס וספק.
