פסטיבל הסרטים בערבה, שהמהדורה ה-11 שלו תיפתח ביום רביעי (9.11) ותימשך עשרה ימים, כבר הפך מזמן לסוד גלוי: פסטיבל בוטיק הנערך מתחת לכיפת השמיים במתחם בית ההארחה מדברא, הכולל את מיטב סרטי הפסטיבלים הבינלאומיים של השנה, ומושך אליו אורחים מהשורה הראשונה של קולנוע ה-Art House. הצפייה בסרטים מעל-גבי מסך ענק, בישיבה על טריבונות ופופים (וגם כירבוליות להפגת צינת המדבר הלילית), ובליווי מפגש בלתי אמצעי עם אורחי הפסטיבל שהיא שהפכה את האירוע - בניהולם של אייל וטינקר שיראי, תושבי היישוב צוקים הסמוך - להתרחשות חובה עבור כל מי שמחפש חוויה קולנועית יוצאת דופן. השנה יכבדו את האירוע בנוכחותם, בין היתר, הבמאי הפולני יז'י סקולימובסקי, המפיק זוכה האוסקר ג'רמי תומאס ("הקיסר האחרון"), ומי שהוא אולי גולת הכותרת, הבמאי הטורקי נורי בילגה ג'יילאן. הנה כמה המלצות צפייה.
"מטרונום"
אחד הסרטים הטובים של השנה. סרט ברוח הקולנוע הרומני החדש שהפציע בעשור הראשון של המאה הנוכחית, המתרחש בבוקרשט של 1972. שמו של הסרט, שביים אלכסנדרו בלק (שאף זכה בפרס הבימוי במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון), לקוח מתוכנית (שאכן הייתה קיימת) ששודרה ברדיו אירופה החופשית והוקדשה למוזיקת הפופ של התקופה. לתוכנית הזו מתכנסים להאזין בחשאי כמה בני נוער שגם כותבים מכתב לעורך הגולה שלה עם בקשות לשירים שהם מבקשים להשמיע, ושאותו הם מתכוונים להבריח אל מחוץ למדינה. כאשר סוכני סקוריטטה פושטים על הדירה שבה הם נמצאים, נדרשת אחת מהם לקחת החלטה מכרעת בנוגע לעתידה.
הסרט (שהוצג בארץ לראשונה בפסטיבל ירושלים השנה) מעמיד זה מול זה סיפור של אהבה ראשונה ודיכוי פוליטי, תמימות נעורים ברומניה תחת שלטון צ'אושסקו מול ההתפכחות ממנה. זהו גם סרט על רגע היסטורי שבו רומניה הולכת ונעשית מדינה סגורה ונוקשה יותר מבחינה תרבותית ואידיאולוגית, בעקבות ביקורו של צ'אושסקו בסין ובצפון קוריאה. ההתמקדות באישה צעירה (בגילומה של מארה בוגרין המרשימה) הנחשפת למשמעות של לקיחת אחריות ולאופן שבו העירוב בין פוליטי והאישי הוא חלק מחייה שלה עצמה – הופכת את סרטו של בלק (שעבד על הסט בסרטיהם של כריסטיאן מונג'ו וקורנליו פורומבויו, ומאחוריו גם שני סרטים תיעודיים) ליצירה בעלת עוצמה בלתי רגילה. הופעת אורח של ולאד איוואנוב הזכור מ"ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" בתפקיד חוקר ברוטאלי, מטעינה אף היא בזיכרון את סרטי הגל החדש הרומני.
"פמפיר"
סרט אוקראיני שצולם עוד לפני המלחמה, וסביר להניח שהוא שריד אחרון לעת עתה לתעשיית הסרטים במדינה. חיבור מרתק בין חגיגה פולקלוריסטית וסרט פשע, מהסוג שברוס וויליס/ליאם ניסן היו מככבים בגרסתו ההוליוודית. גיבור הסרט, המכונה "פמפיר" (אבן), שב לכפרו הממוקם על גבול אוקראינה-רומניה אחרי שנים של היעדרות. הוא מחפש להתחיל בחיים חדשים – בעבר היה מעורב בעולם הפשע – אך כאשר בנו המתבגר מצית את הכנסייה המקומית, עליו לשוב אל העולם שעזב ולהקריב את עצמו כדי להציל את בנו מציפורניו של מאפיונר.
סרטו של דימיטרו סוחוליטקי-סובוצ'וק משלב בווירטואוזיות בין קרנבל מסורתי ססגוני המתקיים (במציאות) במקום וכולל תחפושות קש פגאניות וראשים מפלצתיים מרהיבים, ובין מעשייה טראגית. דימויים נוצריים של הקרבה ולידה מחדש נוכחים לצד דימויים קרנבליים יוצאי דופן של אדם וחיה, מה שמעניק לסרט ממד של אגדה אכזרית המתרחשת, למרבה האירוניה, רגע לפני שהמציאות הנוראה השתלטה על הדמיון.
"הצעקה"
סרטו החידתי של הבמאי הפולני יז'י סקולימובסקי מ-1978, שצולם בבריטניה וזכה בפרס הגדול של חבר השופטים באותה שנה, היה שיתוף הפעולה הראשון שלו עם המפיק ג'רמי תומאס – שניהם, כאמור, אורחי הכבוד של הפסטיבל השנה. הוא מבוסס על סיפור קצר מאת רוברט גרייבס, ומציע עיבוד מצמרר ואפקטיבי לסיטואציה המוכרת של זר הפולש לחיי זוג נשוי ומערער אותם. הזר הפעם הוא נווד (בגילומו של אלן בייטס) והזוג הנשוי הם מוזיקאי (ג'ון הרט) ורעייתו (סוזאנה יורק) המתגוררים בכפר קטן. הזר מתפאר באוזני מארחו המסויג שבמהלך מסעותיו בקרב האבוריג'ינים באוסטרליה למד להשמיע קול צעקה שממית את כל מי ששומע אותו, והוא אף מוכן להדגים אותו באוזניו בדיונות המבודדות שבאזור.
הסיפור כולו מובא בפלאשבק במהלך משחק קריקט בבית חולים פסיכיאטרי (לא נחשוף כאן מי הוא המאושפז המספר אותו). יש כאן רגע נפלא וחקוק בזיכרון שבו אחד המטפלים במוסד מסביר את ההבדל בין משוגע ושפוי באמצעות השוואה בין שני עצים. אבל העיקר בסרט הזה הוא עבודת הסאונד שצפויה להדהד היטב בנופי המדבר של הערבה. לא זכור לי עוד סרט שהתייחס בצורה כזו לעוצמתו הקטלנית של הקול – עניין מאתגר במיוחד ככל שהדברים אמורים בעיצוב הסאונד של הצעקה, ומה שהצופים אמורים לשמוע או שלא (שכן, אם ישמעו גם הם עלולים למצוא את מותם, על-פי ההיגיון של הסרט). התוצאה היא אלגוריה מבריקה על כוחה המצמית של הנפש מול הכלים האבסורדיים של העולם המודרני, המיוצגים באפקטים הקוליים שאותם מייצר המוזיקאי באולפן הביתי שלו. יצירת מופת של ממש.
"הכי גרועים"
קצת כמו "סינמה סבאיא" הישראלי, גם הסרט הזה, תוצרת צרפת (שזכה לציון לשבח בתחרות "עוגן הזהב" בפסטיבל חיפה האחרון), מערבב בין סיפורה של הדמות הבדיונית ומי שמגלמ/ת אותה כדי לתהות על מהותם של הופעתה אותנטית וסרט בעל אופי חברתי. זה נפתח במבחני בד שעורך במאי הסרט-שבתוך-הסרט, בלגי שזוהי עבודתו הראשונה לקולנוע בגיל מתקדם יחסית, לנערים ונערות המגיעים משכונות מצוקה. הנבחרים, כולם כמובן שחקנים לא-מקצועיים, אמורים להיות מי שיוצקים בצורה המשכנעת ביותר מחייהם אל הדמויות שהם מגלמים. סרטן של ליז אקוקה, אורחת הפסטיבל, ורומן גרה, שתיהן מלהקות לשעבר, אכן מביא זווית מקורית למה שנדמה בתחילה כקלישאה של "סרט בעל ערך חברתי": השאלות האתיות שעולות סביב העבודה עם שחקנים ושחקניות צעירים, בני נוער למעשה, נטולי ניסיון קודם שנתפסים בעיקר כ"מייצגים" של הסביבה הקשה שממנה הם באים, ומכאן גם שמו של הסרט.
ובאמת, עד כמה הבמאי (השחקן הבלגי המצוין יוהאן אלדנברג) מנצל את הצעירים הללו לטובת הסרט שלו? סצנה מרכזית בסרט-שבתוך-הסרט מתמקדת בסיטואציה אינטימית מאוד בין שני צעירים. אין שם מתאמ/ת אינטימיות, כמקובל היום, ונראה שהבמאי מתקשה לאזן בין המתרחש על הסט ובין הקושי הרגשי של הנער והנערה שנמצאים יחד במיטה, והתוצאה הקשה אינה מאחרת לבוא. בסצנה אחרת הבמאי נדרש לפרובוקציה כדי לשכנע נער אחר להגיב באלימות כלפי נערים אחרים בסיטואציה המצטלמת. במילים אחרות, זהו סרט שבוחן סוגיות של אותנטיות וניצול באותם סרטים המכונים "חברתיים", וכמובן מציג בצורה אמביוולנטית את מצפונו של הבמאי בעל המחויבות האמנותית. כדאי מאוד לצפות בו.
מחווה לנורי בילגה ג'יילאן
פסגת הפסטיבל השנה הוא ביקורו של בכיר הבמאים בעולם, נורי בילגה ג'יילאן התורכי, בערבה. זהו ביקורו הראשון בישראל – ולא שלא ניסו קודם – והוא ילווה בהקרנת חמישה מסרטיו ועוד סרט קצר אחד, "קוקון" מ-1995, שמעולם לא הוצג כאן. בנוסף, תוצג בגלריה עשוש שביישוב צוקים הסמוך למתחם הפסטיבל תערוכה מצילומיו של ג'יילאן, הידוע גם כצלם סטילס נפלא.
סרטיו הארוכים שיוצגו בפסטיבל כוללים את "אקלימים" (2006) שבו ג'יילאן עצמו ואשתו, אברו ג'יילאן, מגלמים זוג שנישואיו הולכים ומתפוררים; "שלושה קופים" (2008) שהוא מותחן פוליטי על פוליטיקאי מושחת המעורב בתאונה ומבקש מהנהג שלו לקחת על עצמו את האשמה; יצירת המופת הגדולה "היו זמנים באנטוליה" (2011), שעוקבת אחר חוקרי משטרה התרים אחר גופתו של קורבן רצח; "שנת חורף" (2014), שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ומתאר ברגישות צ'כובית את מערכת היחסים בין בני משפחה המנהלים בית מלון בעונת החורף הקשה; ו"עץ האגס הפראי" (2018) – סרט שאת יופיו קשה להעביר במילים וגיבורו הוא סטודנט צעיר החולם להיות סופר ושב לכפר הולדתו. קשה לחשוב על אתר הולם יותר לצפות בסרטים האלה מאשר המסך הענק בערבה, לאור הירח והכוכבים.
