אלמוט (פלורנס פיו) עושה ג'וגינג ביער, נעצרת לקטוף עשבים, אוספת ביצים מהלול שבחצר ביתה, ואז טורחת במטבח על הכנת משהו שנראה כמו פודינג לארוחת הבוקר. היא מגיעה עם כף לחדר השינה המופז, מעירה את בעלה טוביאס (אנדרו גרפילד) כדי שיטעם – "חלום חיי" אמר אחד הצופים באולם – ואז ממשיכה בענייני הבישול. הכול נראה מושלם בחייהם המשותפים של בני הזוג, כפי שאלה מתוארים בתמונת הפתיחה של "הזמן שלנו" (We Live in Time), מלודרמה שנדמית שגרתית על פניה, בבימויו של ג'ון קראולי ("ברוקלין").
"הזמן שלנו" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
מדוע רק נדמית שגרתית? משום שסיפור היכרותם, התאהבותם, אך גם התמודדותם של אלמוט וטוביאס עם מחלת סרטן השחלות שתוקפת את האישה הצעירה, שפית במקצועה, מובא כאן תוך קפיצות קדימה ואחורה בזמן, כך שהתמונה לה היינו עדים בהתחלה אינה ראשיתו של הסיפור כלל ועיקר. למעשה, השניים נפגשים כאשר אלמוט פוגעת בטוביאס עם מכוניתה - הוא בדיוק יצא לבוש בחלוק רחצה כדי לרכוש עט לחתום על מסמכי הגירושים שלו (נשבע לכם), והיא מלווה אותו אל בית החולים. הסצנה הזו מובאת איפשהו באמצע הסרט, וכך גם אירועים מכוננים נוספים במערכת היחסים בין השניים: פרידה סביב רצונו בילדים וסירובה שלה לדון בכך, או גילוי דרמטי מבחינתו במהלך מפגש עם ההורים, לידתה של בתם במחסן האחורי של תחנת דלק, ומשהו שנראה כמו האולימפיאדה של השפים שבה אלמוט מתעקשת לקחת חלק על אף מחלתה. כל הדברים האלה נפרשים על פני בערך עשור, רק לא בסדר שבו הם קורים.
"לסיפור צריכים להיות התחלה, אמצע וסוף, אבל לא בהכרח בסדר הזה", אמר פעם ז'אן לוק גודאר. אבל מה שהמאסטר הקולנועי לא הדגיש הוא שצריכה להיות לכל זה הנמקה - כלומר למה ההתחלה, האמצע והסוף אינם באים לפי הסדר - ופה התחושה היא ש"הזמן שלנו" לא לגמרי מספק את הסחורה. הסרט מציג את כל הסצנות ההכרחיות בסוחט-הדמעות הרומנטי – לפחות כפי שאלה התקבעו בספר ההוראות של "סיפור אהבה" הקלאסי מ-1970 - אבל מתקשה להעניק איזה ערך מוסף לסדר האקראי לכאורה של הסצנות. אין כאן היצמדות לתודעתה או לזיכרונותיה של דמות מסוימת, מה שהיה יכול להסביר או לנמק את המבנה הנרטיבי הלא-סדור; וגם לא ממש הבנה בדיעבד של סצנות מנקודת זמן אחת נוכח הצמדתן לסצנות מנקודת זמן אחרת, מוקדמת או מאוחרת.
שמו של הסרט במקור, "אנו חיים בזמן", נושא עימו משמעויות מעט הגותיות. זמן, במיוחד זמן קולנועי, הוא משך קיומן של דמויות בדיוניות, וזמן קולנועי כידוע יכול להתפרש על פני תקופות ממושכות או להשתוות למשך זמן ההקרנה ("קליאו מ-5 עד 7" של אנייס ורדה מ-1962 עושה זאת תוך מעקב בזמן אמת אחר 90 דקות בחייה של זמרת העומדת בפני בדיקה גורלית). טוביאס עצמו שב ומזכיר לנו את עניין הזמן: הוא מודד זמנים באופן אובססיבי, רושם במחברתו פרטים במלוא דיוקם. הסרט במידה רבה הוא כמו אוסף של רגעים, משמעותיים ושוליים, שמרכיבים בדיעבד את פרקי הזמן בחיינו. אין זה מקרה שאלמוט אומרת לו, בשלב מכריע בסרט, שהיא הייתה רוצה חיים משמעותיים ודינמיים למשך חצי שנה מאשר חיים מלאי סבל שיימשכו יותר. זהו סרט על חשיבותם של אותם רגעים בחיינו, ועל רגעים אחרים, לכאורה חסרי-משמעות, שהופכים לבעלי חשיבות בדיעבד.
3 צפייה בגלריה
אוסף של רגעים שמרכיבים את פרקי הזמן בחיינו. מתוך "הזמן שלנו"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
הבעיה עם המבנה הזה - את התסריט כתב המחזאי הבריטי המוערך ניק פיין - שהוא לא ממש מאפשר לנו להכיר את הדמויות. בהיעדרו של נרטיב ליניארי אין ממש התפתחות ביחסיהם, ושאלות בעלות חשיבות נותרות מרחפות אי-שם, בתנועה בין הזמנים. כך, למשל, הוא רוצה ילדים, היא - לא. הם נפרדים, ואז שבים ומתאחדים. ואז היא גם נכנסת להריון, על אף מחלת הסרטן שפוקדת אותה בפעם הראשונה. מה בדיוק גורם לה לשנות את דעתה? מדוע הסרט מציג דווקא אותו בתור הצד הפגוע בסיפור? אולי משום שדי במבט אחד בעיניו הדומעות של גרפילד, מעין ילד מגודל וחמוד עד מאוד, כדי שנזדהה איתו ועם רצונותיו. בכל מקרה, הבחירה שלו להתפייס עם אלמוט דווקא באירוע שבו מתכנסות כמה מחברותיה לעבודה לחגוג את הריונה של אחת מהן נדמית כמעט תוקפנית. בעיקר משום שבאותה הזדמנות הוא מבקר את הדרך שבה היא התייחסה אליו ולרצונו בילד.
פרטים אחרים נותרים פשוט תמוהים. טוביאס, עובד זוטר בחברת דגנים, פוגש את אלמוט בערב שבו הוא אמור לחתום על מסמכי הגירושים שלו. הפעולה הזו מסתברת כמורכבת: העט במלון אינו עובד, וחוד העיפרון נשבר. האם זה אומר משהו על הקושי שלו לחתום עליהם, להכיר בסופם הרשמי של נישואיו? או שזהו סתם תירוץ תסריטאי להוציא אותו אל הרחוב, בחלוק אמבט, כדי לרכוש עטים? ולמה בעצם העובדה הזו חשובה בכלל? דמותה של אשתו לשעבר אינה תופסת מקום בזיכרונותיו - אם אלה הם אכן זיכרונותיו - וגירושיו נדמים בעיקר כתירוץ להציג אותו כקורבן (אלמלא היה יוצא באותו ערב לרכוש עט, לא היה נפגע ממכוניתה של אלמוט וכו'). אלמוט - מודה שלא קלטתי את פשר השם המוזר - היא שפית ושותפה במסעדה שמתמחה באוכל בווארי אבל בטוויסט מודרני. מה זה אומר? אין לי מושג. אולי משהו על ייחודה כבשלנית, ותירוץ טוב להקדיש את חלקו החותם של הסרט לגרסה האולימפית של "משחקי השף".
שרירותיות - זו המילה שמסכמת פחות או יותר את הבחירות הנרטיביות ואת הדמויות של "הזמן שלנו". עקבתי אחר המתרחש בעניין, כי אי אפשר שלא לעקוב בעניין אחר מלודרמה רומנטית שבה הגיבורים נמצאים על רכבת ההרים הזו ששמה החיים. אבל על אף התחכום, או שמא ההתחכמות הנרטיבית, והסימפטיה המובְנת בפני הכלבלב של גרפילד, הסרט מציע לא יותר מאשר עוד מאותו דבר.
