ביום הולדת 50 שלו, מאט דיימון הרג תשעה אנשים. בכל זאת, לא חוגגים יובל כל יום. זה היה לפני שנה, באוקטובר, בצילומים של "הדו-קרב האחרון", סרט שמתרחש בימי הביניים, על כל השיסופים המתבקשים. "חשבתי לעצמי כמה זה מטומטם, שהנה בגילי אני עדיין עושה את הדברים האלה. זה מטומטם, אבל ממש כיף. אני עדיין מאוד אוהב את העבודה שלי, ומגיע כל יום לצילומים כדי ליהנות. והנה בגיל 50 יש לי כבר תשעה קורבנות", הוא מספר בפגישתנו במלון בריביירה של קאן.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אתה נראה בכלל חסר גיל.
דיימון, שלובש חולצה פרחונית ומבליט את שריריו, פורץ בצחוק. "זה לא מה שאשתי אומרת".
חגיגות ה-50 הן זמן טוב לסיכומי ביניים. כשאתה מסתכל אחורה, על מה אתה מתחרט?
"אני לא מסתכל על הקריירה שלי בחרטה. יש סרטים שמצליחים ויש כאלה שלא. אני מנסה לעשות את המקסימום, אבל חלק פשוט לא מצליחים ואין מה לעשות. ויש מקריות. הבמאי ג'יימס קמרון הציע לי לככב ב'אווטאר' תמורת עשרה אחוזים מהרווחים. אבל הייתי עסוק עם 'זהות אבודה' ודחיתי את ההצעה. הסרט זכה להצלחה מטורפת. חבל שזה לא הסתייע - הייתי שמח לעבוד עם קמרון, אפילו בחינם. חרטות אישיות? אני אדם מוסרי וחשוב לי לא לדפוק אף אחד ולא להבטיח משהו ולא לקיים".
מה היו האכזבות הכי גדולות שלך?
"למזלי, לא דפקו אותי יותר מדי. הלך לי די בקלות בתעשייה. מחברים ומכרים שמעתי סיפורי זוועה על כל מיני אנשים שעושים בלגנים, אבל לא יצא לי לפגוש את זה מקרוב".
אבל כן נתקלת בטיפוסים מפוקפקים, כמו המפיק האנס והטורף המיני הארווי וויינשטיין.
"כן, נחרדתי מהסיפורים עליו. זו הייתה התנהגות לא ראויה, ברמה הכי גבוהה שיש. התנהלות פלילית. ויש עוד אנשים כמוהו שהתנהגו ככה. אמנם הכרתי את הארווי, אבל לא טוב מאוד. האמת, אני לא מכיר היטב אף אחד מראשי האולפנים ואין לי מושג מה הם עושים כשהם מגיעים הביתה - כי אני לא הולך איתם לשם. אבל הארווי ניהל את העסק שלו כמו בריון, והוא היה אדם מאוד מאיים, ואת זה דווקא ראיתי מקרוב, בגלל שיצא לי לעבוד איתו, לא רק כשחקן אלא גם כתסריטאי.
"הארווי נטה להקסים שחקנים, אבל בצעירותי בתור תסריטאי לא מוכר, כשעבדנו על 'סיפורו של וויל האנטינג', יצא לי לחוות את נחת זרועו. הוא אפילו הכה אותי ואת בן אפלק כמה פעמים. וזה היה מפחיד - לא מפחיד מדי, כי היינו שניים מולו. אני לא יכול לדמיין אפילו כמה זה בוודאי היה מפחיד, אם הוא ניגש אלייך כשאת לבד, ועוד להוסיף לזה את הפן המיני. זה בטח טראומה מחרידה".
ברשימת ההישגים והשלל יש לו גם אוסקר מ־1998 כשהיה בן 28 – בזכות התסריט שכתב עם חברו בן אפלק - "סיפורו של וויל האנטינ"'. "בשנות ה-90 הייתה תקופה שבה היינו מובטלים", נזכר דיימון לא בגעגוע. "אף אחד לא לקח אותנו לעבודה, אז ישבנו על הספה ששימשה לבן בתור מיטה בדירה העלובה שחלקנו וחיפשנו דרך לשנות את מצבנו וכתבנו את 'סיפורו של וויל האנטינג'". לאחרונה השניים שוב חברו וכתבו יחד את 'הדו־קרב האחרון'. הסרט הוצג בפסטיבל ונציה, והתמונה של בן וג'ניפר לופז המתקמבקים על השטיח האדום בבכורה, גנבה את ההצגה מהסרט ומשאר הכוכבים.
"בן ואני נמצאים כבר הרבה שנים ברכבת השדים הזאת, ותמיד עודדתי אותו ברגעים הקשים כשהוא חטף מכולם, לא רק מהתקשורת", מגלה דיימון. "לא אשכח איך לפני כמעט 20 שנה, בתקופה שבה חי לראשונה עם ג'ניפר, בן אמר לי: 'אני נמצא במקום הכי גרוע שיש מבחינת קריירה – אני מוכר עיתונים במקום כרטיסי קולנוע. זה כלא'. בן הצליח להיחלץ מהכלא הזה ולהמציא את עצמו מחדש, ולהתחיל מההתחלה. תוך תקופה קצרה הוא ביים שלושה סרטים פנטסטיים – 'נראתה לאחרונה', 'גנב עירוני' ו'ארגו' ועשה עבודה נהדרת. אני מאוד שמח בשבילו, זה מגיע לו וזה פיצוי על התקופה הקשה שהוא חווה אז".
איך האוסקר שינה את חייך?
"הזכייה באוסקר איפשרה לי להשתלב בתהליך קבלת ההחלטות בכל דבר שאני עושה. מותר לי מאז לשתף פעולה, להציע הצעות, לעזור לעצב את הסרט. אני לא מרגיש כמו שחקן שכיר יותר. מצד שני, פתאום הייתי צריך להתמודד עם התהילה, שהיא חוויה קיצונית ומוזרה. אתה יודע ששום דבר לא השתנה והכל אותו הדבר, רק היחס של האחרים אליך משתנה לחלוטין. למזלי היו לי חברים ומשפחה שסייעו לי לא להתחרפן. לקח לי שנים להתאושש מהפרסום - אני לא בטוח שאי פעם מתרגלים לזה".
בניגוד להרבה שחקנים שמצאו עצמם מובטלים בתקופת הקורונה, דיימון לא הפסיק לעבוד לרגע. הקורונה הייתה בשבילו סוג של שידור חוזר – לפני עשור הוא כיכב בסרט "התפשטות" של סטיבן סודרברג שעסק במגפה עולמית בעקבות וירוס קטלני שמתחיל בנשיכה של קוף באפריקה, ורץ חזק בנטפליקס בסגרים. "אחרי שצילמתי את 'התפשטות' התחלתי לרחוץ ידיים לעיתים יותר קרובות, ואמרתי לעצמי, אם באמת תתפרץ מגפה, אני אתקשר לפרופ' איאן ליפקין שהיה אחד היועצים המדעיים של הסרט ואשאל מה לעשות. כשאני מפחד אני מנסה להבין מאיפה הפחד מגיע ולמה. לעיתים קרובות יש מישהו שמרוויח מהפחד שלנו.
"תקופת הקורונה עברה עליי יותר טוב מאחרים: את הסגר הראשון העברתי בעיירה יפהפייה באירלנד ליד הים, שם צילמנו את 'הדו-קרב האחרון'. אחר כך חזרתי ללוס-אנג'לס ובהמשך כבר הצטלמתי באוסטרליה לסרט החדש בסאגת 'תור' - שם בכלל לא הייתה קורונה, וזה היה די מדהים להגיע ולהוריד את המסכה אחרי הבידוד. מדהים כמה מהר התרגלנו חזרה לנורמליות של פעם. המשפחה שלי התלוותה אליי, אשתי לוסיאנה ושלוש הבנות".
בסרט החדש "מים שקטים" הוא משחק את ההפך מהדמוקרט הדעתן שהוא: רפובליקני שמרן מאוקלהומה, נרקומן לשעבר. "אוקלהומה הייתה המדינה הכי רפובליקנית בשתי מערכות הבחירות האחרונות", מספר דיימון. "נסעתי עם הבמאי טום מקארתי לעשות תחקיר. כשאתה מדבר עם המקומיים, אתה מבין שבגלל שהם עובדים בתחום הנפט, הם ימשיכו להצביע לרפובליקנים. אין שאלה לגבי הנאמנות הפוליטית שלהם. בסצנה שמתרחשת בצרפת הוא אומר, 'לא, לא הצבעתי לרפובליקנים' ורואים את ההקלה על פני הסובבים, ואז הוא ממשיך, 'לא הצבעתי כי הייתי בכלא'".
דיימון ידוע כמי שצולל לתוך הדמויות שהוא מגלם, גם אם זה כרוך בדיאטה קיצונית או השמנה מטורפת, ולכבוד 'מים שקטים' הוא אימץ לוק מחוספס שמתאים לקלישאת בני המעמד הבינוני־נמוך באוקלהומה. "אני יכול להראות לך תמונות שצילמתי שם ותראה שמתוך 30 אנשים לא תמצא אחד שנראה אחרת. הם חזקים פיזית כי הציוד שבו הם משתמשים כבד ודורש המון כוח. לחבר'ה שבגילי יש לוק בריוני".
"מים שקטים" הוצג בפסטיבל קאן האחרון מחוץ לתחרות הרשמית. במהלך העלילה ביל מגיע לצרפת בניסיון לשחרר את הבת שלו (אביגיל ברסלין) מהכלא, שם היא כלואה באשמת רצח חברתה לחיים, צרפתייה מוסלמית. האב מנסה להוכיח את חפות בתו ולמצוא את הרוצח האמיתי.
כאב לשלוש בנות, הבאת משהו מהאבהות שלך לתפקיד?
"הסיוט הכי גדול של כל אבא זה לראות את הילד שלך בצרה כזאת ולהרגיש אחריות, כאב, אשמה וחרטה. לגלות שעשית לילד כזה נזק. היה לי קל לדמיין את זה".
בסרט אתה מגלם נרקומן לשעבר, אתה יכול להבין אנשים שמתמכרים?
"כן, בטח. הצעירים שם באוקלהומה גומרים תיכון וישר יוצאים לשדות הנפט והופכים לסוג של כוכבים - ילדים בני 18, שבתקופות הפריחה של השדה קורעים את התחת ויוצאים מפוצצים בכסף - רבים מהם שותים או מתמכרים לסמים. זה מאוד נפוץ".
בסרט, כמו בחיים, אתה מוקף בנשים.
"אני תמיד מוקף בנשים, אלה החיים שלי כבר שנים ארוכות. התרגלתי להיות הגבר היחיד בחדר".
הבמאי טום מקארתי סיפר לאחרונה שהסרט שאב השראה מסיפורה של אמנדה נוקס, שהורשעה ברצח מרדית קרצ'ר - סטודנטית בריטית באיטליה ב־2007 - במשפט מתוקשר ועסיסי. נוקס, שהוצמד לה הכינוי "פוקסי נוקסי" בגלל המראה שלה, זוכתה לבסוף ושוחררה מהכלא, אחרי שנתפס הרוצח האמיתי. נוקס לא אהבה את העובדה שהדרמה הכואבת שלה הופכת לסרט, צייצה בעניין ואף כתבה מאמר למגזין "אטלנטיק", תחת הכותרת "מי הבעלים של השם שלי?"
נוקס גם לא אהבה גם את הסיום, וזעמה: "אנשים מנסים להרוס את התדמית שלי, או להילחם כדי להחזיר את המוניטין הטוב שלי שנהרס על לא עוול בכפי".
דיימון הודף את טענות נוקס: "כמובן שהייתי מודע לפרשת אמנדה נוקס, בגלל שהיא הופיעה כל כך הרבה בחדשות, אבל בזמן צילומי 'מים שקטים' לא דיברנו עליה, בגלל שהסרט לא מתבסס עליה. הסרט מבוסס על הרעיון של סיטואציה שבה משהו כזה קורה".
זמן קצר אחרי פגישתנו בקאן דיימון הסתבך עם הקהילה הלהט"בית, סביב ראיון שהעניק ל"סאנדיי טיימס" ובו התוודה שהפסיק להשתמש בקללה הומופובית, ש"הייתה נפוצה כשהייתי ילד, עם הקשר אחר. לפני כמה חודשים, סיפרתי בדיחה וחטפתי מהבת שלי. היא עזבה את השולחן. אמרתי לה, 'נו, זו בדיחה!' ואז הבת שלי כתבה מסה יפה מאוד על כך שמדובר במילה מסוכנת. הבטחתי לה שאני מפסיק להגיד את המילה הזאת".
בעקבות הווידוי, דיימון חטף נאצות מגולשים ויוצרים מהקהילה ומיהר להבהיר בראיון: "לא רק שהסכמתי עם בתי ועם הכאב שיכול להיגרם לקהילה הלהט"בית, התרגשתי מערכי הצדק החברתי שלה. כדי להיות הכי ברור שאני יכול להיות - אני תומך בקהילה הגאה".
למרות כמה הסתבכויות בסגנון הזה מהשנים האחרונות, לדיימון יש את אחת הקריירות היציבות והמפוארות. הוא עבד כבר עם בכירי הבמאים: קלינט איסטווד ('אינוויקטוס', 'מכאן והלאה'), פרנסיס פורד קופולה ('מוריד הגשם', 'נעורים ללא נעורים'), סטיבן ספילברג ('להציל את טוראי ריאן'), טרי גיליאם ('האחים גרים'), האחים כהן ('אומץ אמיתי'), מרטין סקורסזה ('השתולים'), סטיבן סודרברג ('התפשטות', 'חיי עם ליברצ'ה') וגם הנהיג שני מותגים מוחצי קופות, 'אושן', וסרטי 'זהות' שבהם גילם את הסוכן החשאי ג'ייסון בורן.
דיימון ידוע כמי שלא מתבייש להביע את דעותיו הפוליטיות, לכל הכיוונים. הוא אמנם תומך מוצהר של המפלגה הדמוקרטית, אבל גם לא חוסך ממנה ביקורת. בעבר הביע כלפי הנשיא אובמה את אכזבתו מהתנהלותו ומאופי הכהונה הראשונה שלו. אובמה לא נשאר חייב, ובאירוע עיתונאי הבית הלבן השנתי שנערך מיד אחר כך הוא התלוצץ: "מאט דיימון? אני אוהב אותו. הוא אמר שהוא מאוכזב מההופעה שלי. ובכן מאט, בדיוק ראיתי את סרטך 'נגד כל הסיכויים'".
לדעתך הנשיא ביידן יצליח לאחות את הקרעים שמפלגים את האמריקאים?
"אני חושב שכן, אין ספק שביידן עושה עבודה נהדרת. האמת, מאחר שהייתי באוסטרליה בחודשים האחרונים, אני קצת מנותק מהחדשות – ואני חייב להודות שאני נהנה. ברגע שביידן עלה לשלטון נגמרה לי האובססיה להתעדכן, מרגיש שאני בהנגאובר מטראמפ".
לפני עשור, מייקל מור הציע שתרוץ לנשיאות. היו לך מחשבות להיכנס לפוליטיקה?
"לא, בחיים לא. ובטח לא הייתי רוצה לנסות להתחיל משהו כזה בגיל 50".
