"לא הייתי מושיב את התחת שלי ליד שולחן הכתיבה אם לא היה בוער לי לכתוב", נהג חנוך לוין לומר לשחקניו, והבערה הגדולה הזאת בישבנו של גדול המחזאים הישראלים חוללה גם לא מעט שערוריות: "מלכת אמבטיה", שהועלתה שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים והורדה אחרי 19 הצגות והפגנות סוערות, "את ואני והמלחמה הבאה", האופרטה האכזרית "הוצאה להורג", שבדקה את גבולות האכזריות והייתה כנראה ועודנה מעבר ליכולתו של הקהל, ו"ייסורי איוב", שכללה סצנה שבה איוב העירום, בגילומו של יוסף כרמון, משופד באחוריו על מוט ונמכר לקרקס. מרים תעסה־גלזר, סגנית שר החינוך והתרבות, טענה אז כי המדינה אינה צריכה לממן תיאטרון ש"בו גבר עירום תלוי 20 דקות וכל ערוותו מתנדנדת".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ועם כל אלה, בדברי הימים של חנוך לוין הייתה עוד סערה בלתי נשכחת שעורר המחזה "הזונה הגדולה מבבל", לפני 40 שנה. בחזרה הגנרלית, יום שישי, 2 באפריל 1982, קם מכיסאו יוסי ידין, מבכירי שחקני הקאמרי, באמצע ההצגה וצעק: "מספיק, אנחנו לא מוכנים לשמוע את המחלות שלך! צריך להסיר את החרפה הזאת!" המסך נסגר, ולוין אמר בשקט לשחקנים הנדהמים: 'שיצעק, שיצעק". כמה דקות אחר כך, אחרי שידין נרגע, עלה המסך שוב וההצגה נמשכה. "חנוך, מהצד, מאחורי הקלעים, סימן לנו לא להיבהל", מספרים שחקני ההצגה, בהם ששון גבאי, רזיה ישראלי, דב רייזר ויהודית ינאי צדרבאום. "גם בהצגות הבאות", נזכרים השחקנים, "אנשים צעקו מהקהל 'בושה, חרפה, איך מציגים דבר כזה', 'להוריד את ההצגה ומיד'".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"לעולם לא אשכח את החזרה הגנרלית", אומר אורי עופר, מנכ"ל הקאמרי באותן שנים סוערות. "היו בתיאטרון אנשים שהיו נגד המחזות של חנוך לוין, אבל לא חשבנו שזה יבוא מיוסי ידין. ידין שיחק במחזות של חנוך, הוא אהב אותו, ולמרות זאת הוא קם ועשה את המרד הזה. ניגשתי ליוסי, קראתי לו החוצה, ואמרתי לו, 'תירגע, סע הביתה, אנחנו את שלנו צריכים להמשיך'. הוא לקח את אשתו ונסע וההצגה נמשכה, אבל כמובן הדיבור הזה זכה להד בעיתונות, וקמו עוד שחקנים בתיאטרון שניסו ליצור מרד נגד חנוך והמחזה".
כמו מי למשל?
"בראש קבוצת השחקנים עמד שחקן מקסים שמאוד אהבתי, יהודה פוקס (אביה של עופרה פוקס), ששיחק תפקיד חשוב ב'ייסורי איוב'. הצעקות של שניהם גרמו לכך שבעצם סגרנו את המסך. הוצאנו את מי שהיה צריך להוציא והמשכנו".
מה חנוך אמר על הצעקות?
"חנוך נורא נעלב, במיוחד שמדובר בשחקנים שעבדו איתו והיו איתו ביחסים טובים. הוא בא אליי ואמר, 'צריך להעיף אותם, צריך להעניש אותם, לעשות משהו. התיאטרון לא יכול לעבור לסדר היום, שאמנים מתוכו מפריעים לאמנים אחרים ליצור'. אמרתי לו, 'חנוך, יש פה חופש דיבור וחופש ביטוי, ומותר גם לצעוק באמצע ההצגה. הם לא קמו כדי להפריע, הם לא קמו כי הם רוצים לזרוק בקבוקים, הם קמו כי באמת כאב להם. אני לא הולך להעניש. אני אקרא להם ואגרום לזה שזה לא יימשך'".
העלילה שהכעיסה כל כך את הקהל ומבוססת על המיתולוגיה היוונית, מספרת על הזונה הגדולה מבבל, שמגיעה למדבר להלוויית אחותה. האלמן הטרי חושק בה ואונס אותה על הקבר שזה עתה נכרה. הזונה חוזרת לארמון ומגלה שהיא בהיריון. את הבן המשותף, פרי האונס, היא יולדת ושולחת אל אביו. שבע שנים מאוחר יותר היא מזמינה את האנס יחד עם הבן לארמונה. מאחורי גבו של האב היא מורה לשחוט את הבן המשותף, ואז מגישה אותו לאביו בארוחה. האב אוכל את בנו מבלי לדעת שזה מה שהוא עושה. בסיום ההצגה מסתובב האב השבור על הבמה ובידו סיר הצרכים שהוא כל מה שנותר לו מבנו. בסופו של דבר, הדיר הקהל את רגליו מההצגה והיא הורדה אחרי 29 פעמים.
"חנוך ידע היטב מה הוא רוצה ולא כל כך אהב שמישהו מותח עליו ביקורת", אומר עופר, "אבל מאחר שנוצרו כבר יחסי גומלין בינו לבין הקאמרי, הוא הסכים לשמוע את מה שיש לנו להגיד על ההצגות שלו. הפעם אמרתי לו, 'כבמאי, אתה צריך לחשוב איך להקל על הקהל לקבל את הסיפור האכזרי הזה', אבל הוא נשאר בשלו. הוא אמר שבארץ מראים בטלוויזיה את המראות הכי איומים שיכולים להיות, אז זה יכול להיות גם על הבמה. מה שקרה לבסוף הוא שהעסק הזה זכה לתקשורת גדולה, ואז חנוך עשה את כל השינויים שביקשתי ממנו לעשות, ההצגה קוצרה, אבל זה כבר לא עזר. זה המחזה הכי אכזרי שנתקלתי בו בקריירה שלי".
5 צפייה בגלריה
''עדיני הנפש לא עמדו בזה''. "הזונה הגדולה מבבל" על הבמה
(צילום: ישראל הרמתי באדיבות רמי סמו, מנהל מוזיאון ארכיון הבימה)
למחרת ההצגה הראשונה דיווחה מירי פז בעיתון "דבר" כי "שתי נשים התעלפו, ועשרות אנשים עזבו את ההצגה. הקהל לא הזדעזע מתמונת העירום של רזיה ישראלי שהסעירה את הצנזורה, אלא מ'קוקטייל ערב במיוחד' שהכין חנוך. הראשונים עזבו במהלך התמונה שבה נשחט בנם של הגיבור בראדך ובגוי. 'גועל נפש', 'חנוך לוין מטורף', מלמלו האנשים שעזבו את ההצגה באמצע. יותר ממחצית הקהל שלא עזב את ההצגה מחא כף בהתלהבות'".
עדנה לוין: "גם לי היה קשה לצפות בבן אדם שאוכל את הילד שלו. כשראיתי את זה בפעם הראשונה, נחנקתי. זה באמת קשה, אבל ראיתי את זה כמה פעמים, ואז אתה מתרגל לזוועה ונהנה מהדברים האחרים, מהיופי של ההצגה"
עשרה ימים אחר כך פירסם לוין מכתב גלוי אל כמה משחקני התיאטרון הקאמרי. "לפני שתים עשרה שנה, באווירת לינץ' ציבורי, הסירה מועצת השחקנים של תיאטרונכם, תוך אי אמון בהנהלה, הצגה שלי. היום, כאילו לא קרה דבר מאז, עומדים אתם על סיפו של אותו מעשה", כתב והתכוון ל"מלכת אמבטיה". "לא מתוך כעס אני כותב אליכם, הרי לא ערכה ואיכותה של הצגתי עומדים היום למבחן, רק כבודכם ומצפונכם שלכם כאמנים, אתם שקטעתם את ההצגה תוך קריאות גנאי מעליבות בעוד חבריכם עומדים מבוזים וחסרי אונים על הבמה; שנתתם גושפנקא לאספסוף לחזור ולקטוע את ההצגה גם בימים שלאחר מכן; שבערב הבכורה, בטרם הספיקו חבריכם השחקנים לשוב אל חדרי האיפור, ובטרם שלפו המבקרים את עטיהם, רצתם אל המצלמות והמיקרופונים לחוות דעתכם על טיב המחזה, ההצגה, רמת המשחק; אתם ההולכים עתה ומוסרים מרצונכם את המפתח של חירות הביטוי לידיים אחרות, זה המפתח שהופקד בידיכם למשמרת, אשר בכה הרבה עמל רוכשים אותו, וברגע אחד של ליקוי מאורות מאבדים אותו.... אכן, מערומים נחשפו בהצגה, אך לא מערומַיי הם; והזנות האמיתית הייתה כנגד הבמה, לא עליה. לנו היו החרפות, לכם - החרפה".
עדנה לוין, אשתו השנייה של לוין ואם שני בניו, אהרון ורפאל, הייתה נוכחת בכמה מהצגות "הזונה הגדולה מבבל". "הלידה של רפאל הייתה כמה חודשים קודם. לא שזה דומה כמובן לסצנה במחזה, אבל היא נתנה לו את ההשראה לעשות את סצנת הלידה בהצגה. אתה לא מתאר לעצמך איזה צעקות וקללות היו שם. רצו להרוג אותו. אמרו עליו שהוא מטורף ולמה הם צריכים לסבול את הטירוף הזה. אני לא הייתי בהרבה הצגות כי היה לי תינוק בבית, אבל אנשים פשוט ריחמו עליי עם איזה מטורף אני חיה. זאת הייתה הצגה מאוד קשה".
גם לך?
"גם לי היה קשה לצפות בבן אדם שאוכל את הילד שלו. כשראיתי את זה בפעם הראשונה, נחנקתי. חשבתי, איך אפשר לדרוש מהאנשים לראות את הדבר הזה? זה באמת קשה, אבל אני ראיתי את זה כמה פעמים, ואז אתה מתרגל לזוועה ונהנה מהדברים האחרים, מהיופי של ההצגה. אין הרבה מחזאים בעולם שהיו מסוגלים לעשות דבר כזה. ההצגה הייתה כל כך יפה. התפאורה שעיצבה רותי דר הייתה מדהימה. הבמה הייתה בדיוק ההפך מהטקסט האכזרי הזה".
מה חנוך אמר על התגובות הקשות?
"הוא לא באמת התרגש מהביקורת. בוא נגיד, שזה לא השפיע עליו גם כשהוא כן התרגש. זה לא מנע ממנו לעשות את מה שהוא האמין בו. הוא אמר, 'זכותם לחשוב מה שהם רוצים'. אנשים באמת חשבו שהוא ממש חולה מין ודפוק".
ששון גבאי, שגילם בהצלחה גדולה את השוחט בהצגה וקנה בה את עולמו, שיחק קודם ב"הוצאה להורג" של לוין. "בחזרות ל'הוצאה להורג' הייתי עוד שחקן תיאטרון החאן וגרתי בירושלים, לכן ישנתי הרבה אצל חנוך ועדנה", הוא אומר. "חנוך ביקש ממני לקרוא את המחזה. הוא הציע לי כמה אפשרויות לתפקידים, ואני רציתי רק את השוחט. התייחסתי להצגה כמו אל טיפול נפשי. הייתי בא ומקיא את נשמתי. ואל תחשוב שב'הוצאה להורג' ליקקנו דבש. כשחנוך לוין מציע לך תפקיד, אתה אומר כן. הייתה אז אווירה שיש דברים שלא עושים בתיאטרון, ולדעתי זה כמובן לא נכון. התיאטרון צריך להראות את המגוון האנושי על כל המכלול שלו, גם את הסטיות, אם עושים את זה נכון ואסתטי. אנשים חשבו שחנוך עושה את זה בשביל הפרובוקציה או הרושם, או שהם סתם קינאו בו, וחבל".
איך הייתה העבודה עם חנוך?
"אני זוכר את תהליך החזרות כחוויה מדהימה. היה תענוג לראות איך חנוך עובד, איך הוא שומע כל דעה. שומע, לא מקבל. חנוך קיבל אותי באהבה, בחום ובהערכה. הוא שלט בזירה כמו קוסם, כמו מנהל קרקס. יוסף כרמון זכרו לברכה עשה תפקיד מצוין ורזיה ישראלי עשתה תפקיד נפלא. אורי עופר היה אמיץ כשנאבק על ההצגה".
רזיה ישראלי, עד אז שחקנית קבוצת התיאטרון של נולה צ'לטון, זכתה בתפקיד הזונה אחרי שאסתי קוסוביצקי ויתרה עליו בגלל הקושי להתמודד עם הטקסטים שיועדו לה. "רותי דר (מעצבת התפאורה והתלבושות) ראתה אותי בהצגה אחרת, וסיפרה לחנוך עליי", היא מספרת. "הוא קרא לי, ונתן לי לקרוא את המחזה. נורא אהבתי את הטקסט. הרוע לא הבהיל אותי. להפך, הוא משך אותי".
הופעת בעירום בהצגה. זה עבר בקלות?
"לא הייתה לי שום בעיה עם העירום. להפך, הוא משך אותי. תמונת העירום הייתה יפהפייה. אחי אמר, 'אבא יקבל התקף לב כשיראה אותך עירומה בהצגה'. אמרתי לו, 'אין סיכוי שאני מוותרת על התפקיד'. אמא שלי נהנתה כל כך לראות אותי בהצגה. כולם פירגנו לי לגמרי. נמשכתי לתפקיד כי זה היה חנוך לוין וגם בגלל המחזה. היום לא עושים הצגות כאלה. הכל פייק. העולם משתנה. גם המחזות הם דרדלה. כשאני כבר הולכת לתיאטרון, אני מחזיקה את עצמי להישאר עד הסוף".
יהודית ינאי צדרבאום, ששיחקה בהצגה: "שיערתי שזה יעורר רעש. כשהוא ביים את כל הסצנות של הזוועה, אמרתי לו, 'זה לא טו מאץ'? בשביל מה כל הבלגן עם הדברים האיומים והקשים האלה?' הוא ממש כעס עליי"
יהודית ינאי צדרבאום, היום מטפלת בפסיכודרמה, גילמה בהצגה את הילד. "הלכתי לבקר בחדר החזרות חברה ששיחקה ב'ייסורי איוב'", היא מספרת. יוסי (כרמון, ששיחק גם בהצגה הזו) שאל אותי מה הגובה שלי. הוא אמר שהוא רוצה לבוא אליי עם חנוך לוין. חשבתי שהוא עובד עליי. צילצלתי מהר לניסן נתיב, שאצלו למדתי, ושאלתי אם אפשר לסמוך עליהם או שהם עובדים עליי. ניסן היה בעדם. הם חיפשו מישהו שיוכל לשחק ילד, והייתי קטנה, איזה מטר וחצי. כשחנוך אמר, 'התקבלת', אמרתי, 'מה, אתה לא רוצה לראות אם אני שחקנית טובה?' עשיתי מונולוג של פינטר או משהו כזה, וחנוך אמר לי, 'את לא רק קטנה, את גם שחקנית טובה'".
מה חשבת כשקראת את המחזה בפעם הראשונה?
"שיערתי שזה יעורר רעש. כשהוא ביים את כל הסצנות של הזוועה, אמרתי לו, 'זה לא טו מאץ'? בשביל מה כל הבלגן עם הדברים האיומים והקשים האלה?' הוא ממש כעס עליי ואמר, 'את חושבת שבני האדם כל כך טובים?' בעיניו זה גם היה מחזה מטאפורי על החיים פה. באותה תקופה הייתה מלחמת לבנון השנייה, והמחזה הוא בעצם שיקוף של המצב. בחיים יש לא פחות זוועות. בטלוויזיה מראים כל הזמן זוועות ומלחמות. זאת הייתה הצגה יפהפייה, עם המון יופי, מבוימת נהדר אבל גם קשה. שאלו אותי אם קשה לי לשחק את הדמות הזאת. אמרתי שלא. יותר קשה לשלוח אנשים למלחמה".
חוה אורטמן, גילמה את אשימא, אשתו של בראדך (יוסי כרמון). "בדיוק חזרתי אז מקריית־שמונה, מהקבוצה של נולה צ'לטון", היא אומרת. "ידעתי שיש כאן משהו פרובוקטיבי, אבל לא חשבתי שזה ייצור בעיה. זה לא משהו פוליטי, כמו 'מלכת אמבטיה', שירגיז את האנשים. אלו דברים שהם יותר עניין של טעם".
אבל ההצגה ירדה אחרי 29 פעמים.
"אתה יודע בכמה הצגות שלא עברו את ה־29 הצגות השתתפתי? לא כל דבר צריך להיות שלאגר או שווה לכל נפש. היום רוצים שההצגות יהיו שלאגר, אבל זה מטעמים תקציביים, לא אמנותיים. כשאני רואה סדרות משטרה בטלוויזיה, יש בהן לפעמים פיצוצי איברים ויריות על כל צעד וכאלה פרצי דם. הסרטים של טרנטינו, למרות שהם מלאי אלימות, הולכים יפה מאוד. אבל כנראה על הבמה זה יותר קרוב, יותר בלתי אמצעי, ולאנשים זה קשה. אני יכולה להבין אנשים שאומרים למה אני צריך לראות את הגועל נפש הזה. מי שרוצה יסתכל ויבין שהרוע הזה קיים בעולם, ומי שלא - לא. זה תפקיד האמנות. אין מה לעשות".
דב רייזר, הסריס ציחא ציחא בהצגה, זוכר מצוין את הצעקות מהאולם והתגובות להצגה. "זה מפחיד נורא להיות על הבמה כשצועקים מהאולם", הוא אומר. "בערב שלמחרת, אתה חרד עוד יותר שזה יקרה שוב. אני מתאר לעצמי שב'מלכת אמבטיה' הם הרגישו את זה כל ערב. פחדנו שזה שוב יתפוצץ, שמישהו יזרוק עלינו משהו, אבל הצגות כאלה חייבים להעלות".
מעצבת התפאורה והתלבושת רותי דר עבדה עם לוין בחלק ניכר מהצגותיו. "זאת הייתה הצגה טובה, שכולם שיחקו בה נהדר, שירדה רק בגלל הסקנדליסטים", היא נחרצת. "אנחנו המשכנו הלאה את ההצגה וגם מחאו לה כפיים בסוף. לא היה לה קהל כי אנשים השמיצו אותה מהסיבות הלא נכונות. עדיני הנפש לא עמדו בזה. בקאמרי לא עמדו בלחץ, בעיקר משום שהלחץ בא מבפנים, משחקנים בתיאטרון. אמרנו לחנוך בחזרות שיש בעיה עם הקטע הזה, אבל הוא לא היה מוכן לשנות כלום".
היה הרבה דם בהצגות של חנוך לוין.
"בהחלט. לחזרות שעסקו בזה קראו 'חזרות דם'. בסוף החזרות היינו מתכנסים - הרקוויזיטורים, אני וחנוך - והיינו פותרים הכל. ב'הזונה הגדולה' השוחט מחזיק את הילד עם הרגליים למעלה. הכנו צינורות שקופים שהיו מודבקים על הגוף, וכשהיו משחררים איזה שסתום, הדם היה נשפך. התפאורה הייתה בד אחד גדול בצבע כתום זהוב. אם כל הדם ייזל על התפאורה הלכה התפאורה, אבל מצאנו גם לזה פתרונות. לששון היה סינר כמו של קצבים ובסיום ההצגה היינו מנקים ממנו את הדם. ההצגה הזאת טובה יותר מכל ההצגות הבינוניות שמציגים עכשיו. לדעתי היום ההצגה לא הייתה יורדת וגם מקבלת ביקורות טובות".
היום היא בכלל לא הייתה עולה.
"היא הייתה עולה, בייחוד כשמדובר בחנוך. חנוך היה קדוש. היום לא מציגים כלום. הכל בינוני מינוס. אין שום הצגות מסעירות. גם לא עושים הצגות גדולות חוץ ממיוזיקלס. המון הצגות של חנוך לא היו עולות כיום בגלל הגודל, וחבל".
גם ששון גבאי מודה בקושי להעלות הצגות כאלה כיום. "היום מנהלי התיאטראות מתקשים להעלות דברים הרבה יותר קלים לעיכול", הוא אומר. "אנשים נזהרים מאוד להעלות הצגות פוליטיות. היום לא רוצים שהקהל יתאמץ יותר מדי, יכעס יותר מדי, יחשוב יותר מדי. כמובן זו הכללה ויש גם דברים אחרים. אני בטוח שעם מותו של חנוך הפסדנו יוצר שיכול היה לעשות עוד דברים מופלאים. אני בר־מזל שיצא לי לעבוד בשלוש הצגות שלו".
פורסם לראשונה: 07:30, 16.10.22
