"צריך לשקף את החיים לא כמו שהם באמת, ולא כמו שהם אמורים להיות, אלא כמו שהם מופיעים בחלום". המשפט הזה, השאול מתוך "השחף", אולי יכול להתחיל לומר משהו על היצירה הזאת - כי בעולמנו הארצי, היומיומי, מהו הביטוי הקרוב ביותר לממשות של חלום אם לא יצירתו של אמן?
ועדיין, יש להודות, קשה לחלץ את לב הדברים מצפייה במחזה של אנטון צ'כוב, שנכתב ב-1895. לא מכיוון שהוא ארכאי או לא מובן, דווקא ההפך – המחזה רלוונטי, נהיר וחודר מאוד, עד שאי אפשר לבחור למה להתייחס קודם. לא רק זאת, הוא מאתגר את הצופה במקומות עמוקים, אך לא מעיקים, של חשיבה מסדר גבוה.
יש משהו מאיים במערכה ראשונה שלבדה אורכת שעה וארבעים. למרבה ההפתעה, היו אלה השעה וארבעים המהירות ביותר שנרשמו לאחרונה בתיאטרון. למרות הפרעת הקשב הקולקטיבית והאמונה שהיום כל תוכן מחויב באדפטציה טיקטוקית – כשזה טוב, זה טוב. והעיבוד הנוכחי של תיאטרון גשר ל"השחף", בבימויו של יאיר שרמן ובתרגום מרוסית של רועי חן, מצליח איכשהו לכווץ את הזמן ולהעניק חוויה אינטלקטואלית, מענגת ועכשווית.
"השחף", שמוסיף לעלות מדי שנה על במות ברחבי העולם, ובישראל עלה בין השאר בתיאטרון הבימה, הקאמרי, החאן באר שבע ותמונע, היה הראשון מבית ארבעה מחזות שהקנו לצ'כוב את מעמדו עוד בחייו. אחריו הגיעו "הדוד וניה", "שלוש אחיות" ו"גן הדובדבנים". לתרגומו של חן קדמו כמה גדולים – הראשון בהם היה של אברהם שלונסקי, שבתרגומו שמר על שם הציפור בצורתו הנקבית כפי שמופיעה בשפה הרוסית, וקרא למחזה "בת שחף". מי שאינו בקיא ברזי אמנותו, ודאי יזכור את צ'כוב כמי שעלה לכותרות לפני כשלוש שנים, כששרת התרבות לשעבר מירי רגב הכריזה כי מעולם לא קראה מיצירותיו, ובפעם השנייה בשנה האחרונה כשצמד המילים "אני נינה" הפכו לביטוי שגור מהסדרה "חזרות". הללו כנראה עשו לסופר הרוסי הוותיק שירות נחמד כשהוציאו את שמו ממחסניה האקסקלוסיביים של הספרות והציעו אותו לקהל הרחב.
ההצגה נפתחת כשעל הבמה – במה. קוליסות, חלקי תפאורה ופנסי תאורה מאולתרים. ברקע מוזיקת פופ רוסית כמו בוקעת מתוך רדיו, ופועלים מרכיבים את מה שעליו עתידה להתקיים ההתרחשות התיאטרונית. מתכוננים להצגה שעומד להעלות בחור צעיר ושמו קוסטיה (שלומי ברטונוב). הקונספט של תיאטרון בתוך תיאטרון יחזור לאורך הערב ואפילו ישלש את עצמו: לא זו בלבד שקוסטיה הוא דמות במחזהו של צ'כוב המביימת הצגה ומשחקת בה, הוא גם אחראי להקראת הערות הבמאי של "השחף", מקריין אותן לתוך מיקרופון בנקודות שונות בעלילה, כמו מתבונן מן הצד על ההצגה של עצמו. הרעיון הזה מוסיף רובד מעניין להצגה, ומאפשר מפגש קרוב עם הדמות, שכמו חוברת אל הקהל ומספרת לו את הסצנה בקול עמוק, בהקראה אינטימית. הקהל הוא אגם, והבמה היא אחוזה בכפר שעל שפת האגם, היכן שאמורה להתקיים ההצגה שלה הדמויות מחכות.
לא תמיד ברור הזמן בו מתרחשים הדברים. המערכה השנייה נדמית כתקופה מוקדמת יותר, ואילו לראשונה צורה יותר עכשווית, גם הבחירה לשלב שירים כמו All I ever Wanted של להקת דפש-מוד מעוררת תמיהה, כשמדובר בתקופה בה סוסים משמשים ככלי תחבורה. גם בפרמטרים אחרים היה פער בין שתי המערכות – זו הראשונה המוארת, לעומת השנייה בגווני שחור-זהוב אפלוליים, משחק אורות וצללים ששיווה לכול מראה מסתורי ועשיר.
"התיאטרון בימינו - כולו שגרה ודעות קדומות... כשמגישים לך בכל ערב אותו דבר, אני בורח... נחוצות צורות חדשות, ואם אין – עדיף בלי כלום". קוסטיה הצעיר, אמן בתחילת דרכו הנאבק להצליח, מבקר בחריפות את התיאטרון השמרני, זה הרואה עצמו איכותי ובז לכל מה שאחר ממנו. הוא למעשה מבקר בכך גם את אימו ארקדינה (אפרת בן צור), השחקנית המצליחה, הספקנית לגבי כישרונו של בנה שמשווע להכרה ממנה. העיסוק באותן "צורות חדשות" יחזור בווריאציות שונות, כשכל העת ישנו מתח בין הישן לחדש, בין המבוגר לצעיר. זהו מאבק על טריטוריה, על אגו, על נראות ועל קיום.
מול הבן הצעיר עומד המאהב של אימו, הסופר המצליח טריגורין (מיקי לאון) המאוהב בכתיבתו ומשתעמם ממנה; ומנגד ניצבת נינה (ג'וי ריגר), הצעירה היפהפייה בעלת החולשה לסופרים מצליחים, ומושא אהבתו הבלתי מושגת של קוסטיה.
דינמיקות אלו ואחרות יוצרות חיכוכים שנותרים שרירים גם היום, בחלוף יותר מ-120 שנה - המלחמה על הרלוונטיות, על היופי החולף ועל התהילה. אך רעיונות טובים צריכים שיפגינו אותם היטב, ואכן, חלק בלתי נפרד מהצלחת הערב שמור לאנסמבל השחקנים שמחזיק הכל על כתפיו בצורה מרשימה. בולטים בתפקידם אפרת בן צור המעולה והטבעית כל כך, שגם אחראית לעריכה המוזיקלית, ומיקי ליאון הנפלא ובעל הנוכחות העוצמתית. בין השניים קיימת גם סצנת מין מצוינת אחת, שהיא אחד השימושים החכמים והמוצדקים במין שנראו לאחרונה על הבמה. ובולטים גם ג'וי ריגר שהיא-היא נינה(!) ראויה ומוכשרת בהחלט, ושלומי ברטונוב ששובה את הקהל בתוך הסיפור - ומדהים בסצנה אחרונה, טוטאלית ומטלטלת במיוחד. גם שאר הליהוקים ראויים לתשבוחות: ישראל (סשה) דמידוב, דורון תבורי, אלכסנדר סנדרוביץ', אלי מנשה, סבטלנה דמידוב, טלי אוסדצ'י ופאולו א. מואורה.
הדמויות מקיימות דיונים על אמנות, על מעשה היצירה ועל השראה. "את זורה מלח על הפצע האהוב עלי", אומר הסופר המצליח לנינה מצועפת העיניים, ו"בואי נדבר על החיים הזוהרים שלי. אני חייב לכתוב", הוא משווה את היצירה למחשבה טורדנית. "אין לי נחת מעצמי ואני מרגיש שאני מכלה את החיים שלי... כשאני כותב זה נעים אבל ברגע שזה יוצא מהדפוס אני כבר רואה שזה לא זה".
זו אחת מבין דוגמאות שונות לרעיון יפה המובע בצורה נגישה ובלתי מייגעת. צופים שהעיסוק בשאלות של יצירה ואמנות לא זר להם, ימצאו בהצגה רגעים רבים מענגים כאלה: המתח שבין כותב למוזה, הפנטזיה אל מול החיים, המנוע המניע את היצירה. האם הצלחה מעניקה אושר? ומה קורה כשהיצירה נעשית בעצמה שגרתית ומתרוקנת ממשמעותה עד כדי אדישות? ובתוך כך, האהבה כמנוע הפנימי של הכל, המחריבה ובונה, בוראת וממיתה. ההצגה הזו נוטפת תשוקה, גלויה יותר ופחות, לעתים יש בה קלילות ואף רגעים קומיים שמספקים התעלות של ממש, ושומרים עליה מלהיות נפוחה מדי מחשיבות עצמית.
"כמה קל להתפלסף על הנייר, כמה קשה באמת לחיות", מסכם קוסטיה. הפילוסוף והסופר ז'אן פול סארטר אמר שהסופרים הם הראשונים לחטוא בזיוף ובהונאה עצמית; הם לא אמיצים מספיק לחיות, בתוך כתיבתם הם גרים. אפשר לייצר שיח בלתי נגמר על הרעיונות שההצגה הזו מעלה. ומעל הכל מרחף השחף, דימוי חזק שהוא הכל וכלום גם יחד - מוזה, סיפור ותשוקה, ובה בעת פוחלץ חסר חשיבות. ההצגה "השחף" היא אגם בלתי נדלה של רעיונות מהדהדים וגירוי מחשבתי, והגרסה של גשר בהחלט מצליחה להתאים את עצמה לצרכי הקהל והתקופה, ליצור צורה חדשה. אלה שיש להם אורך רוח, שמעדיפים טקסט על פני עלילה ויבואו מוכנים להתמסר – ייהנו ממנה מאוד.
"השחף", תיאטרון גשר | מרוסית: רועי חן | בימוי: יאיר שרמן | תפאורה: ערן עצמון | תלבושות: מאור צבר | תאורה: אבי יונה בואנו (במבי) | הלחנה ועריכה מוזיקלית: אפרת בן צור
