יש אנשים שמצטטים מ"גבעת חלפון אינה עונה", אחרים נהנים להראות את הידע שלהם ב"ביג ליבובסקי", ואילו אני נהנית לחזור שוב ושוב על חלקים נבחרים מתוך "נשים קטנות". ואך ורק בתרגום המקורי של שלמה ערב מ-1954, כמובן. במשך שנים הייתי בטוחה שאני גלגול של ג'ו מארץ', או לפחות של איימי, עד שגיליתי שיש עוד מיליוני נשים ברחבי העולם שחשות כמוני. אפילו ג'ואן רולינג, הידועה כג'יי קיי רולינג ומכונה בפי משפחתה וחבריה "ג'ו", אמרה:" קשה להפריז במשמעות שהייתה לה (לג'ו מארץ') עבור ילדה קטנה ופשוטה בשם ג'ו, שהיו לה מזג לוהט ושאיפה בוערת להיות סופרת".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ריבוי הגרסאות הבימתיות, הטלוויזיוניות והקולנועיות שספרה של לואיזה מיי אלקוט זכה להן, החל מסרט אילם מ-1917, דרך הסרט מ-1933 עם קתרין הפבורן, זה מ-1949 עם אליזבת טיילור, הגרסה בכיכובה של וינונה ריידר מ-1994 ועד לאחרונה, נכון להיום, משנת 2019 של גרטה גרוויג (ואגב, זו הטלוויזיונית מ-1978 עם וויליאם שאטנר וסוזן דיי היא הטובה מכולן), מעידות על הרלוונטיות שלו. ואם לרגע נדמה לכם שכיום בעידן הרשתות הספר שיצא ב-1868 מאבד מכוחו, אתם מוזמנים לגשת לטיקטוק במסך הקרוב אליכן ולצפות ביומני הקריאה (Booktok) שמעלות מתבגרות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
באפריל השנה, 134 שנים לאחר שהלכה לעולמה, לואיזה מיי אלקוט שוב הפכה לשם החם בגוגל, והפעם בגלל הזהות המגדרית שלה. פייטון תומס, סופר אמריקני, שטח במאמר שפורסם ב"ניו יורק טיימס" את הטענה שאלקוט הייתה, למעשה, טרנס. בין השאר הוא ציין שאלקוט נקראה על ידי בני משפחתה וחבריה לו או לואי, שהאחיינים שלה נהגו לקרוא לה "פאפא", ושבמכתב שכתב אביה הוא התייחס אליה כ"בני היחיד". בריאיון שנערך עם אלקוט היא אמרה: "אני יותר מחצי משוכנעת שיש לי נשמה של גבר שהוכנסה באיזה עיוות של הטבע לגוף של אישה, כי התאהבתי בחיי בכל כך הרבה בחורות יפות ואף לא פעם אחת בגבר". כל אלו לא נשמעים מופרכים מדי כשחושבים על בת דמותה הספרותית של אלקוט, שגם השם שלה קוצר מג'וזפין לג'ו, ושהרבתה לשרוק, לשים ידיים בכיסים כמנהג הגברים ולספר על האכזבה מכך שלא נולדה בן.
הזהות המגדרית המבלבלת של אלקוט אומנם מספקת טוויסט עלילתי מגניב, אבל גם מעלה את השאלה המתבקשת: האם כל מי ששורקת ושמה ידיים בכיסים, מעדיפה לכתוב מאשר לסרוג ומואסת בשמלות מגבילות ובמחוכים הדוקים היא בהכרח טרנס או גברית? או שאולי היא אישה שלא מעוניינת לחיות במציאות שבה התפקיד של נשים הוא להפוך את חייהם של גברים ליפים ונוחים יותר?
גרגורי אייזליין, פרופסור באוניברסיטת קנזס סטייט ונשיא אגודת לואיזה מיי אלקוט, טוען שצריך להתייחס לתיאוריה בזהירות: "אני בטוח שאלקוט אף פעם לא התאימה למודל מיני-מגדרי בינארי. אני רוצה להיות זהיר לגבי כפיית המילים וההבנות שלנו על העידן הקודם. הדרך שבה אנשים מהמאה ה-19 חשבו על מגדר, מין, זהות מינית ומיניות שונה מהמונחים שאנו עשויים להשתמש בהם".
בסופו של דבר, אנחנו לא באמת יכולים ויכולות לדעת מה אלקוט הרגישה ואיזו זהות מגדרית הייתה לה לו חיה כיום, אבל על דבר אחד אפשר להסכים: היא שינתה את האופן שבו נשים קוראות ואת האופן שבו קוראים נשים. והיא פורצת דרך - בוודאי שאז, אבל גם כיום.
"אלקוט לא רק פנטזה את 'נשים קטנות', ג'ו היא בת דמותה, וגם במציאות היא חיה חיים יוצאי דופן יחסית לזמנה", מספרת ד"ר ורד טוהר, חוקרת ספרות עברית ותרבות יהודית במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן. "היא גדלה בבוסטון שנחשבת לבירת החופש האמריקנית, בסביבה פרוגרסיבית, עם אבא שניסה להכניס שיטות חינוך חדשות והשפיע עליה רבות. אפשר לראות את זה גם ב'נשים קטנות', בפרק שלם שהוקדש למחנך שהכה את איימי, ושבגללו היא עוזבת את בית הספר ועוברת לחינוך ביתי. גם במציאות האחיות למדו בחינוך ביתי, כי אבא שלהן נאלץ לסגור את בית הספר שהקים אחרי שקיבל ללימודים תלמיד שחור. המשפחה ירדה מנכסיה, והן באמת היו עניות ומרודות ולא היה להן מה לאכול - זאת אומרת שכל הפרקים הראשונים של הספר, שבהם הן נאלצות להסתפק בבגדים ישנים, הם חלק מהביוגרפיה שלה.
"ובד בבד רואים בספר גם את הרוח הגדולה של ג'ו – שהיא לואיזה - את התשוקה לביטוי עצמי. רואים עד כמה היא הייתה מלומדת בגלל כל האזכורים שיש בספר למחזות של שיקספייר, לדיקנס, למיתולוגיה היוונית, לשירה הרומית. נוח לנו להסתכל על 'נשים קטנות' כעל רומן התבגרות חמוד עם קונפליקטים קטנים של חיי המשפחה, אבל הוא לא כזה – זה ברור שאלקוט הייתה אישה משכילה, ובספר יש אג'נדות חברתיות אמיתיות של שוויון וצדק".
ד"ר טוהר משווה את "נשים קטנות" ליצירה נשית קנונית אחרת, אם כי הרבה יותר מודרנית. "יש הרבה קווי דמיון בין 'נשים קטנות' ל'החברה הגאונה'. בשתיהן הגיבורה היא אישה שכותבת. בחיים האמיתיים לא כולנו כותבות-סופרות-משוררות, אבל כנראה יש בעולם הזה, עולם של יצירה ואמנות, משהו שמסמל את השחרור האולטימטיבי. מה גם שעולם האמנות הוא באופן מסורתי לאורך ההיסטוריה עולם של גברים, ואפילו עד היום יש אפיקים בעולם הזה שהם לגמרי גבריים, אז בשתי היצירות יש אישה שפורצת לעולם שבאופן מסורתי נחשב לגברי, למרות נסיבות החיים והמקומות שהיא מגיעה מהם".
את יכולה לנסות להסביר איך הוא עדיין כל כך קנוני?
"יש בספר הצפה של רגשות שבכלל לא היו מובנים באותה תקופה, בטח לא לנערות. יש שם סיפור קווירי שלם, התעסקות בעולמות של טירוף, של אלימות, יש גם המון סמים ברומן הזה, וזה בא לידי ביטוי באופן מאוד עקיף בסיפורים של ג'ו בניו יורק, יש מיניות כבושה - וזה מה שהופך את היצירה למרובת שכבות, אחרת הכול היה מאוד בנאלי ושטוח. ב'נשים קטנות' נמצאים כל הרבדים, וזה מה שמאפשר לנשים בכל הגילים לקרוא ולהזדהות כל פעם עם רכיבים אחרים בספר. בעיניי זה מה שמעיד על יצירה מורכבת".
ממש כמו בת דמותה ג'ו, גם אלקוט היא השנייה מבין ארבע אחיות, וכמו במקרה של בת', אחת מהן נפטרה בגיל צעיר. עוד לפני שאביה, עמוס ברנסון אלקוט, נאלץ לסגור את בית הספר שלו, כאמור בגלל קבלה של תלמיד שחור, הוא הקים את הקומונה הטבעונית הראשונה. אימה אביגייל נחשבת לעובדת הסוציאלית הראשונה, והייתה אקטיביסטית שפעלה למען זכות הצבעה לנשים. בהתאם, החינוך של אלקוט כלל המון בחירה חופשית, מה שאולי יכול להזכיר את החינוך הדמוקרטי של היום. היא זכתה לשיעורים מפי חברים אינטלקטואלים של הוריה, ובהם הסופרים והפילוסופים נתניאל הותורן, ראלף וולדו אמרסון והנרי דייוויד תורו.
כשהאב ירד מנכסיו, אלקוט הצעירה נאלצה לעזור בפרנסת המשפחה, בעיקר כמטפלת ותופרת. בתקופה הזו היא מצאה את הכתיבה כפורקן, וב-1849 כתבה את ספרה הראשון "אגדות פרחים", מבחר סיפורים שנכתבו במקור עבור בתו של אמרסון. במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית שירתה כאחות, ואחרי שישה שבועות חלתה בטיפוס באופן אנוש. היא אומנם הבריאה מהמחלה, אבל אף פעם לא חזרה להרגיש חזקה ובריאה כפי שהייתה והמשיכה לסבול מבעיות בריאותיות שונות, אולי כתוצאה מהכספית שבה היא טופלה.
מאותו ניסיון קצר כאחות יצא ספרה השני, על חוויותיה מהשירות. בהמשך כתבה אלקוט מותחנים גותיים תחת שם בדוי, שזכו להצלחה מסוימת ובעיקר הביאו את ההוצאה לבקש ממנה ספר שיתאים לצעירות – וכך נולד "נשים קטנות". כשנה אחריו, בגלל הביקוש, יצא ספר ההמשך "רעיות טובות" (כיום שני החלקים נחשבים ליחידה אחת), ובהמשך גם "גברים קטנים" ו"הגברים של ג'ו".
בכסף שהרוויחה אלקוט דאגה לרווחת הוריה ושלחה את אחותה אביגייל מאי ללימודי ציור באירופה. מאי עצמה זכתה להצלחה - היא איירה את ההוצאה הראשונה של "נשים קטנות", הציגה בתערוכות ועזרה להנגיש לימודי אמנות לנשים. בגיל 38 המופלג יחסית לתקופה התחתנה עם סוחר טבק בן 22, והשניים חיו בפריז.
לואיזה עצמה מעולם לא נישאה. היא המשיכה לכתוב רומנים למבוגרים, לערוך מגזינים והייתה אחת ממייסדות איגוד הנשים לחינוך ותעשייה. ב-1879 הלכה לעולמה מאי כתוצאה מסיבוך בלידה, ולואיזה לקחה על עצמה לטפל באחייניתה שרק נולדה, אבל רק תשע שנים אחר כך, ויומיים לאחר מות אביה, גם היא הלכה לעולמה בגלל שבץ מוחי, בגיל 55 בלבד. הילדה, בתה של מאי, חזרה לגור עם אביה באירופה ושם היא גם מתה, בשיבה טובה.
"התכנון של אלקוט לא היה לכתוב ספר חמוד לילדות, יש כאן חשיבה אחרת, מתוחכמת יותר – 'אני הולכת לכתוב לצעירות בעולם שמרני, אז אני צריכה שהרומן הזה יהיה סוס טרויאני'", מנסה פרופ' שי רודין, חוקר ומרצה לספרות באקדמיית גורדון לחינוך, להצביע על הסאבטקסט בכתיבה של אלקוט. "ובאמת מצד אחד קוראים לו 'נשים קטנות', שזה כינוי משפיל, לעגני, ויש פה גם את המסגרת של הרומן הרומנטי, של האישה הענייה שמחכה לשידוך, ובתוך זה אלקוט יצקה תכנים פמיניסטיים-חתרניים-ליברליים וכתבה על ארבע נשים שהן ממש לא קטנות. היא הצליחה ליצור רומן שהוא מצד אחד הראשון בז'אנר ספרי ההתבגרות לנערות - ותמיד הראשון בז'אנר יהיה המצליח ביותר - אבל מצד שני בעל חתרנות שתמיד רלוונטית, במיוחד בימים שהעולם כולו חוו קאמבק לשמרנות".
לאורך כל הספר ישנה גם אמירה ברורה של אלקוט נגד החלוקה הלא שוויונית בין עשירים לעניים - שגם היא רלוונטית מתמיד. זה נשזר ממש החל מהפרק הראשון, כשהאחיות חולקות גם את המעט שיש להן עם אלו שזקוקים לזה עוד יותר מהן, ועד לסוף הספר, כשאיימי ולורי מסכמים ביניהם לתרום מכספם לטובת מעוטי יכולת בכלל, ולנשים בעלות זיקה לאמנות בפרט (כאמור, כפי שמאי עשתה בחייה הפרטיים). גם בתוכנית העסקית של בית הספר שג'ו פותחת יש דגש על כך שתלמידים ממשפחות מבוססות יאפשרו את לימודיהם של תלמידים ממשפחות עניות.
אבל במקביל לגישה הזו, יש הטוענים שעצם החתונה היא סוף עגום לג'ו, שהעידה שהיא לא מעוניינת להינשא; ושהבחירה בפרופ' בר והוויתור על היצירה שלה (גם אם באופן זמני, כפי שהיא טוענת) הם הוכחות לכך שתקרת הזכוכית של נשים נמוכה מכפי שהיינו רוצות לחשוב, ושאם יש משהו שג'ו לומדת לאורך הספר, זה איך לשלוט בעצבים שלה ולהיהפך – כן, אפילו היא – לאישה קטנה.
"יש כאלו שרואים ברומן הזה אילוף הסוררות, אבל אני תמיד אומר את העובדה הפשוטה: ארבעתן לא מוצר בית ספרי. כשאנחנו מתחילים את הרומן, היחידה שבבית ספר זו איימי, ומהר מאוד היא עוזבת כי המורה מכה ומשפיל אותה ועל אמא שלה לא מקובל השימוש באלימות פיזית. לכאורה העובדה הזו אומרת שנשים לא צריכות השכלה, אבל יש פה עדות לאי אמון של אלקוט במערכת החינוך האמריקנית. בעצם אלקוט טוענת שעדיף שהן יתחנכו בבית ולא עם המורים במערכת החינוך הפטריארכלית, שאין להם שום מתודה חינוכית. הביקורת שלה כלפי מערכת החינוך נותרה בעינה – איך כיום אנחנו מתאימים את מערכת החינוך לנערות?"
5 צפייה בגלריה
כריכת הספר מ-1967 בתרגום של עליזה נצר. הביקורת כלפי מערכת החינוך נותרה בעינה
(צילום: יח"צ)
פרופ' רודין מזכיר שלושה זרמים של פמיניזם שמתקיימים ברומן: "יש את הפמיניזם הליברלי שאומר שנשים הן שוות ערך לגברים, והוא מתבטא למשל כשהאמא אומרת למג שהיא לא יכולה להרשות לעצמה להסתגר בבית עם הילדים ולא לדעת מה קורה סביבה. היא מכינה אותה לאופציה של קבלת זכות הבחירה, כי איך היא תוכל לבחור אם היא לא קוראת עיתון? זו סוציאליזציה חדשה של נערות בעולם, הרי עד אז לימדו נערות רק לסרוג ולרקום.
"יש גם את הפמיניזם הרדיקלי, שמתחבר לתיאוריה הקווירית, לנזילות מגדרית. אלקוט עיצבה דמות נשית ששונה מכל הדמויות שקדמו לה. מי שקורא את הספר באנגלית, כשאין גוף נקבה או זכר, יכול בפרק הראשון להתבלבל, כי ג'ו זה שם של בן ולעומת זאת לורי זה שם של בת. ככה שמההתחלה נוצר מיקס מגדרי מודע.
"אחר כך יש התייחסות לפמיניזם המרקסיסטי, כשג'ו כותבת ומרוויחה כסף שמאפשר לה להתפרנס ולהגשים את עצמה. היא גם בסוף מתחתנת עם פרופ' בר העני ולא עם לורי העשיר, כי היא לא הולכת על הסוף של הרומן הרומנטי שבו הגבר העשיר מציל את הגיבורה הענייה. היא מוצאת גבר שהיא רוצה להתחתן איתו, לא שהיא חייבת להתחתן איתו".
אבל בכל זאת, בניגוד לחייה האמיתיים של אלקוט, לא הייתה אופציה שג'ו לא תתחתן בסוף.
"ביומנים של מיי אלקוט היא כותבת בפירוש שדורשים ממנה שג'ו תתחתן עם לורי, אבל היא לא עשתה את זה. בסופו של דבר היא מחתנת אותה, אבל עם גבר מבוגר, אינטלקטואל, זר וללא כסף. ככה היא שוברת את התבנית. גם כיום אין הרבה יצירות שבהן יש נישואים ללא עושר. אפשר להקביל את זה ל'נוטינג היל', שבו כוכבת קולנוע בוחרת בגבר 'פשוט', ולראות עד כמה זה סרט שהפך להיות מרכזי בעולם של הקומדיות הרומנטיות בגלל שהעלילה שלו כל כך יוצאת דופן. ולכן גם ג'ו הפכה לאייקון".
ד"ר אורלי לובין, ממקימות החוג למגדר באוניברסיטת תל אביב וראש החוג לספרות כללית לשעבר, מציגה תמונה פחות חד-משמעית. "במשך מאות ואלפי שנים גברים יצרו מנגנוני דיכוי שמציגים נשים כבלתי ראויות על מנת לדכא אותן, כך שעם הזמן נשים הפנימו את הייצוג הזה ועכשיו גם אנחנו אומרות שאנחנו לא מסוגלות. ואז הגיע הפמיניזם וחשף את מנגנוני הדיכוי האלה, למשל הוא הראה שבכל מקום שדובר על נשים השתמשו במונחים של הקטנה והנמכה, כמו הדוגמה של מג שעוברת לגור בבית קטן עם גינה קטנה ומסדרון צר".
אבל לדברי ד"ר לובין, בד בבד עם חשיפת הספקטרום הרחב של מנגנוני הדיכוי עלתה גם צורה נוספת של הסתכלות, שמבקשת לראות איך נשים הצליחו בכל זאת להתנהל בתוך המערכת הזו, וגם אם הן לא הצליחו להגיע לחיים שוויוניים (לא שבדורנו הצלחנו להגיע אליהם), לכל הפחות הן אספו הצלחות קטנות שעזרו להן לקדם את עצמן באופן פרטי ואת הנשים באופן כללי. "אז אם נסתכל על 'נשים קטנות', זו בעצם החלטה שלך אם את רוצה לקרוא רק את ההנמכה, הדיכוי והקורבניות, אם את רוצה לקרוא רק את איך שהן הצליחו להתגבר על המנגנונים האלו, או אם את רוצה לקרוא את שניהם בו-זמנית. ככה שאולי מג חיה בבית קטן, אבל זה בגלל שהיא בחרה ללכת עם האהבה והלב. או כשהאמא מספרת לג'ו איך בעלה נתן לה מבט מצמית בכל פעם שהיא הייתה מתעצבנת – אפשר לראות בזה ממש דיכוי באופן מילולי וישיר, או כזה שמסביר לי שאני יכולה לפעול גם אם אני תחת דיכוי ממשי. אני חושבת שאין דרך 'להוכיח' קריאה כזו או אחרת. כל מה שאני יכולה להגיד זה שאני בוחרת לקרוא ככה או לקרוא אחרת. זה מה שמתאים לי וזה מה שמשרת את הצרכים שלי – והם גם יכולים להשתנות עם הזמן".
השאלה היא אם את הקריאה הרב-ממדית הזו יכולות לעשות גם נערות בנות 13-12, שקוראות את הספר לראשונה.
"זה נורא תלוי איזו נערה, איך ההורים שלה, באיזה בית ספר היא לומדת, לאילו טקסטים היא נחשפת. אם הטקסטים בעולם שלה הכתיבו לה שכילדה היא צריכה להתנהג בצורה מסוימת, זה מה שהיא תקרא בספר באותו רגע, ואולי היא תשנא את הספר כל חייה כי היא תאשים אותו, ובצדק, שהוא גרם לה להאמין שכך צריך, ויכול להיות שבגיל יותר מאוחר היא תגיד 'לא שמתי לב אף פעם שג'ו היא כזו מורדת'. זה דבר דינמי.
"תמיד אני שואלת בכיתות למה אנחנו קוראות, אנחנו הרי לא זקוקות לזה כצורך ממשי, והתשובות הן בדרך כלל כי זה מנגיש לנו עולמות זרים, אבל אם מתעלמים מהרומנטיזציה של פעולת הקריאה, אני חושבת שהדבר היחיד שמאפשר להסביר למה אנחנו זקוקות לכל הדיאלוג הזה עם טקסטים הוא כי ככה אנחנו נהיות, ואז קריאה היא כלכלה של צרכים וצירי זהות שונים. אם ברגע הזה דחוף לי לקבל מהטקסט חיזוקים לכך שאני בזוגיות שבה אני צריכה לשתוק ולהיזהר, אז אולי יותר יתאים לי לקרוא את 'נשים קטנות' כאישור לזה שאני עושה את הדבר הנכון, כי אפילו ג'ו ויתרה; אבל אם יותר מתאים לי עכשיו להתקומם למרות שאין לי את הכוחות, אני אקרא את ג'ו כחתרנית.
"אנחנו נעות על צירי זהות, וכל פעם אנחנו בוחרות איזה ציר זהות יותר דומיננטי – של אישה או של האדם האוניברסלי, של יהודייה או ישראלית, אשת מקצוע או אם. יש מיליון צירי זהות, ואנחנו מתרוצצות בטקסטים שאנחנו קוראות מציר זהות אחד לשני".
5 צפייה בגלריה
מתוך המהדורה הראשונה של הספר, מ-1868. ''כשיש אמירה צלולה, לא צריך יותר מדי מסכות''
(יחצ)
"נראה לי גם שכל מגזר לוקח את מה שנוח לו", מסכם פרופ' רודין. "מגזר שמרני יותר רואה את ערכי המשפחה ואיך הן מלוכדות ואיזה כבוד יש להן להורים, ובמקום ליברלי יותר ידברו על פמיניזם. וזה היופי ברומן – היכולת לייצר פרשנויות שונות ותחושות שונות ביחס אליו, כי אם הוא היה מדבר רק בקול אחד הוא לא היה מגיע לאן שהגיע, ליצירה שתורגמה לחמישים שפות ומכרה מעל לעשרה מיליון עותקים".
וכיום עדיין קוראים אותה?
"לא קוראים את הספר כפי שקראו אותו ב-1900, אבל הוא עדיין נשאר בתוך התודעה בגלל המוצרים הנלווים וההפקות ההוליוודיות, שמשאירות אותו בשיח, וכמובן שיש עכשיו את הבוק-טוק, ושם יש ל'נשים קטנות' נוכחות חזקה. אפשר לראות איך זה שינה את כל עולם המכירות של ספרי הנוער, וזה יצר דבר נורא מעניין - שבעל הברית של הרומן הקלאסי הזה זה דווקא הז'אנר החדשני.
"דבר נוסף, את 'נשים קטנות' אפשר לקרוא כיום, אבל נגיד את לואיס קרול כמעט שום נער או נערה לא יכולים לקרוא, וזו מעלה אדירה – לכתוב משהו שאחרי 150 שנה עדיין קריא".
זה לא דווקא לרדת למכנה המשותף הנמוך?
"לא. כשיש אמירה צלולה, לא צריך יותר מדי מסכות".
אתה חושב שלואיזה מיי אלקוט הייתה מרוצה מהיצירה ומהמקום שיש לה כיום? כי בכל זאת הכריחו אותה לכתוב אותה, ועוד בסוף היא נאלצה לחתן את ג'ו.
"אני בטוח שהיא הייתה משנה דברים כי היא כתבה די מהר. היא הקדישה שלושה חודשים לכרך הראשון ושלושה חודשים לכרך השני. למרות זאת, כשמבצעים השוואה בין 'נשים קטנות' ליצירות שלה למבוגרים, רואים את הקשרים. אלקוט היא דמות פולחנית, בעיקר בארה"ב, ולדעתי היא הייתה אוהבת את זה, כי כשהיא כתבה היא חיה בעולם גברי שבו המונח סופרת היה זר. היא הייתה פורצת דרך, עוד לא הייתה סופרת לנוער כזו - וגם אני לא מתייחס לרומן כרומן לבני נוער אלא לכל המשפחה. היא יצרה איזשהו גשר יפה בין הדורות, ואולי מזה היא הייתה הכי מרוצה, אבל ממה שאני יודע על עולם הסופרים והסופרות, אין סופר שנפגש עם היצירה שלו ולא אומר 'את זה הייתי צריך לכתוב אחרת'".
ואם אחרי כל זה עדיין נשארה לנו ביקורת כלפי אלקוט, אולי שווה לנו לזכור שגם היא, ממש כפי שהיא כתבה על ג'ו, "לא הייתה גיבורה, היא הייתה רק נערה אנושית שנאבקה על חייה".
