"אני לא עשיר, אבל אני חסר דאגות כלכליות", מצהיר השחקן הסקוטי, בראיין קוקס, בתחילת הדוקו החדש שהוא מנחה, "עשוי מכסף". זה קצת מוזר לשמוע את לוגאן רוי, המילארדר צמא הדם והכסף מ"יורשים" (שמגיעה היום לסיומה), אומר שהוא 'לא עשיר', אבל זה היה הרעיון מלכתחילה: להביא את קוקס, שמגלם את רוי, אחרי (כמעט) ארבע עונות בהן הוא מתבוסס בסמי-עושר של הדמות שלו, כדי "לחקור באופן ייחודי את העושר והעוני בשני קצוות הספקטרום" ולהתריע על ההשלכות של אי השוויון, כפי שמבטיח הקומוניקט. "עשוי מכסף", שנוצרה עבור ערוץ 5 הבריטי ועלתה אתמול (א') אצלנו ב-HOT8, נקראת בחלק מהמקומות גם "איך חי החצי השני". כדי לגלות איך חי החצי השני, העשיר והעני, קוקס משוטט במוקדי העושר והעוני של ארה"ב, כמו מיאמי והארלם, וחוזר גם לעיר מולדתו, דנדי בסקוטלנד, שם הוא חוקר את הפערים בין עשירים ועניים, את היחס שלנו לכסף וחושף גם את הסיפור האישי שלו.
המונח 'החצי השני' קצת מטעה. אחת הבעיות היא שלא מדובר בחצי אלא באחוז אחד של האוכלוסייה, שמחזיק במחצית מהנכסים בעולם. בתקופת הקורונה עשירי העולם הכפילו את ההון שלהם, נאמר בסדרה, מה שהפך בהכרח יותר אנשים לעניים. אם להיות יעילים לרגע, איך חיים העניים אנחנו כבר יודעים. גם איך חיים העשירים יש לנו מושג, אבל מה שאנחנו פחות יודעים הוא איך העשירים חיים עם עצמם, כלומר איך הם חיים בידיעה שהכסף שמצטבר אצלם גורם לכל כך הרבה סבל כשהוא נעדר מהקצה השני, ושאין שום דבר הוגן בחלוקת המשאבים על כדור הארץ נכון לעכשיו. אלא שמי שמצפה שהבוטות והישירות חסרת הרחמים של רוי תסייע לקוקס לקבל תשובות, עומד להתאכזב. הזמן שבילה בחליפה יוקרתית וניהל את אימפריית ווייסטאר רויקו של לוגאן, לא הפך את קוקס למייקל מור או אפילו לעלי ג'י, תעמידו פנים שאתם מופתעים.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
חייבים להודות שזאת גם לא רק אשמתו של קוקס. ההפקה של "עשוי מכסף" די יצאה לידי חובה כשזה הגיע לבחינה אמיתית של חומר הלימודים. קוקס קיבל כלים שבקושי גירדו את פני השטח והסתפקו בגילויי האמפתיה הכנים שלו כשהוא נתקל בעוני, אפילו לא כזה מהסוג הקיצוני אלא פשוט מהסוג מצמית הלב, של אנשים עובדים שההכנסה שלהם לא מספיקה כדי לקיים אותם, כי הכול נהיה יקר. הוא נשלח לדבר עם מהגרת שעומדת להיות מפונה מביתה עם הבן שלה, כדי לפנות מקום לגורדי שחקים של עשירים, ואין לה מושג לאן היא תלך. הוא גם נשלח לעבוד בבית תמחוי ומבקר בחנות שמוכרת מזון מוזל מאוד למתקשי הפרנסה. במקומות האלה הוא זועם נוכח העוול ואי-השוויון ולפרקים אפילו זועם על ההפקה עצמה, בטענה שהוא "מרגיש כמו שכיר חרב" שמגיע מבחוץ לתעד את הקושי.
אבל כשקוקס מגיע, לבוש במכוון בבגדים פשוטים, לבקר בצד השני - של העושר, הוא לא מצליח לעמת אותם עם הבעיה האמיתית. הוא פוגש מתווכת נדל"ן לעשירים מאוד וכמעט פורץ בבכי למראה חדר ארונות עצום בגודלו. הוא מבקר את אחד מעשירי בריטניה באחד מהבתים הראוותניים להכאיב שלו בלונדון, בוחן את החדר עם הנחל הקטן והדגים שעוברים מתחת לשולחן, מתפעל במתינות מהדיווחים המפורטים על עלות השיפוץ (60 מיליון ליש"ט) והכי רחוק שהוא מגיע זה לשאול איך האיש, שממוקם במקום ה-115 בין עשירי בריטניה, מרגיש עם העובדה שהוא כל כך עשיר ויש אנשים כל כך עניים (התשובה, אגב, היא "זאת בעיה קשה, בסופו של דבר תהיה התקוממות נגד האנשים העשירים"). וזה עוד מאדם שמצווה 70 אחוז מההון שלו לצדקה אחרי מותו, ומוכן למס מאסיבי על כספי עשירים.
קוקס הוא בחירה טובה מהצד האמפתי. הוא מביא את הסיפור האישי שלו לסדרה, ויש בזה גם אלמנט נוגע ללב. הוא גדל כילד עני שאביו נפטר בטרם עת. ילד שנאלץ לבקש את בלילת הפיש-אנ-צ'יפס שנותרה בסוף היום מהמסעדה המקומית כדי שלא יישאר רעב. הוא מודה במערכת היחסים הסבוכה שלו עם כסף ומכנה אותו "ענן מעל חיי". הוא עסוק בהישרדות גם היום, כשהוא שחקן מצליח ואמיד. בהקשר שבגללו הוא מוכר קוקס הוא פיתיון חכם ומסקרן וגם כאישיות טלוויזיונית הוא בהחלט מעניין לצפייה. יחסי הגומלין שלו עם העובדה שהיום הוא רחוק מלהיות עני בהחלט מעוררים מחשבה, אבל לדוקו מהסוג הזה נחוץ אולי משהו אחר. דמות קצת יותר ישירה, יותר מיומנת בדיבוב אנשים עשירים ומתמצאת בפרטים לעומק ולא רק ברגשות שעל פני השטח. מישהו כזה אולי היה מצליח לענות על השאלה שיוצרי הסרט קיוו למשוך בעזרתה צופים לשני פרקי הדוקו - מה לוגן רוי היה חושב?