"מי מפחד מווירג'יניה וולף?" הוא אחד המחזות הכי נפלאים אבל גם הכי קשים לביצוע שנכתבו אי-פעם. זה נשמע כמעט מפתיע בהתחשב בפשטות הבימתית שלו - ארבעה שחקנים, לילה אחד, חלל אחד. אבל הדלות הזו היא בדיוק מה שדורש מהשחקנים שלו הכול כשעליהם קמה ונופלת ההפקה. לכן ברורה ההחלטה של הקאמרי לגייס אל שורותיו את אפרת בן צור, המוכיחה פעם נוספת שהיא השחקנית הטובה ביותר בתיאטרון הישראלי - וההפקה הזו הופכת לאחת ההפקות המוצלחות של השנים האחרונות.
עלילת "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" (שכתב אדוארד אלבי על משקל המשחק המוכר "מי מפחד מהזאב הרע") מתרחשת כאמור לאורך לילה אחד. ג'ורג' ומרתה, המגולמים במחזה זה על ידי מיכה סלקטר ובן צור, הם זוג נשוי בגיל העמידה - הוא פרופסור במחלקה להיסטוריה והיא הבת של נשיא האוניברסיטה. לילה אחד, אחרי מסיבה בבית אביה, הם מזמינים אליהם זוג צעיר (תום אבני ואביגיל הררי) שזה עתה עבר לעיר בה הם מתגוררים היות והבעל החל לעבוד גם הוא באוניברסיטה.
עד מהרה הזוג הצעיר מוצא את עצמו בתוך "משחק משוגע" של ג'ורג' ומרתה, והמפגש הופך לקרב פסיכולוגי קשה, אינטנסיבי וסאדיסטי של השניים. ג'ורג' ומרתה מנהלים ביניהם משחקים אכזריים של עלבונות, מניפולציות ושקרים, תוך שהם חושפים את הסודות האפלים ביותר של נישואיהם. המחזה - ששבר בשנות ה-60 את מוסכמות התיאטרון בשנינות אין קץ, ערער על מודל המשפחה האמריקאית ולא פחד לאתגר את הקהל עם מאפיינים אבסורדיים - מתהלך לכל אורכו בין המציאות לבדייה. הזוג הצעיר, הקהל ואף ג'ורג' ומרתה בעצמם נאלצים להתמודד מדי רגע עם השאלה מה אכן קרה, מה אשליה, מה אמת ומה שקר.
את המשחק הזה הביא הבמאי עירד רובינשטיין, ביחד עם התפאורן ערן עצמון ואחראית התלבושות אורנה סמורגונסקי, אל הבמה עצמה. מסכת הזאב שעוטה ג'ורג' (ושחוזרת לאורך ההצגה) כשמרתה לבושה בשמלה אדומה מזכירה לנו את אחד מסיפורי ההתחזות המוכרים ביותר; אש שספק נדלקת בשלב מסוים על הבמה; רובה שלא יורה, או הלבוש של הזוג הצעיר שהולך ומשתנה. כשהם מגיעים לראשונה לביתם של ג'ורג' ומרתה השניים לבושים בגדים ורודים עם פאות בלונדיות מוגזמות (אולי קצת מוגזמות מדי), כאילו מדובר בברבי וקן. ברגע שהזוגיות שלהם נחשפת כפחות מושלמת ממה שהם רצו להציג, פאה יורדת או בגד מתחלף - כאילו שכבה ממשית קולפה.
המשחק בלבוש ובפרטים משתלב באופן יפהפה עם התפאורה הכביכול-פשוטה, שבדומה להפקות עבר היא נדמית כמו זירת אגרוף. חלל שחור ובתוכו סלון שקוע ירוק. כלום על הבמה מלבד ארגזי אלכוהול, ספרים וקוביית קרח ענקית שמטפטפת לאורך ההצגה. האופן שבו הבמה הנקייה מתבלגנת אט אט בבגדים ובחפצים יחד עם העלילה ש"מתבלגנת" - מרהיב ביופיו.
4 צפייה בגלריה
עיקר הקרדיט מגיע לשחקנים. מתוך "מי מפחד מוירג'יניה וולף" בקאמרי
(צילום: רדי רובינשטיין)
אך עיקר הקרדיט מגיע לשחקנים. ככל הנראה בתפקיד חייו, מיכה סלקטר בעל הקול העמוק יוצק את עצמו אל דמותו של ג'ורג' ומספק קונטרה מדויקת למרתה בכריזמטיות ושנינות; תום אבני משחק פשוט מצוין כשהוא ודמותו נשאבים במלואם אל המשחק המטורף של השניים; גם אביגיל הררי בדמותה מצליחה לספק אתנחתות קומיות נחוצות אך גם לעורר רגש ורחמים במקומות הנכונים. לצידם נמצאת כמובן אפרת בן צור, שכל מי שראה אותה פעם על הבמה, בין אם בהצגות מצוינות (בראשן "אישה בורחת מבשורה") ובין אם בכאלו שפחות, יודע שמדובר בשחקנית של פעם בדור. עם זאת, למרות הסכנה להחוויר לצידה, הארבעה מייצרים דינמיקה מעולה וסוחפת המובילה להפקה מדויקת כמו זו.
בכל זאת קשה למצוא מילים שיתארו כיצד בן צור מתגלה במלוא תפארתה כשהיא משתחלת לנעליה, לבגדיה ולגופה של מרתה. הדמות שברא אלבי דורשת מהשחקנית המגלמת אותה להיות זיקית - לרגעים היא ילדה שצריכה חיבוק, באחרים היא אישה סקסית ופתיינית ובנוספים היא פאם פאטאל רצחנית שלא כדאי להפנות לה גב. היכולת של בן צור לנוע בין כל אלו מבלי שאתה אפילו מבחין בשינוי בעורה - מעוררת הערצה.
כשנכבה האור - רגע אחרי שג'ורג' ומרתה מתיישבים על השטיח האדום-כתום שבמרכז הבמה, כאילו שהם מתבוססים בדם ההשלכות של כל מה שאמרו ועשו או כאילו שהם צריכים לחפש עכשיו את הדרך החוצה מהקבר שהם חפרו לעצמם באדמה - קמים ארבעת השחקנים להשתחוויה. סלקטר, אבני והררי נראים מחוייכים ובצדק - יש להם במה להתגאות. אך פרצופה של בן צור נראה אחרת, אולי זה מה שהופך אותה לכזו חד-פעמית, כשנראה כאילו היא עברה את הטלטלה הנפשית הקשה מנשוא של מרתה בעצמה.
