לשם שינוי, ובניגוד לרוב רובם של מקרי העבר, עם ישראל כולו יכול להתאחד מאחורי הנציג שלו לאוסקר. עלילת דרמת הנעורים "קרוב אלי" של תום נשר שואבת מקורות חייה, והאובדן של אחיה ארי בתאונת דרכים קטלנית בסתיו 2018 שהניע את הציבור כולו להשתתף בצער משפחתה האבלה. הסרט לא נמנה על אותם סרטי כיבוש כמו "פוקסטרוט", "ואלס עם באשיר" או "ויהי בוקר" וגם לא על דרמות סוציו-פוליטיות מכבידות כמו "שבע ברכות", "סינמה סבאיה" ו"גט". יש בו טיפול רגיש, שמהדהד את הסיפור האישי של הבמאית, אבל אין בו זיקה לסביבתה החברתית על רבדיה הכלכליים, העדתיים והפוליטיים. יש בו מסע של גילוי עצמי מסעיר ומטלטל בתוך הנפש, אבל הוא לא בוקע החוצה מעבר לבועת החוויה הפרטית וחותר למגע עם המשברים הצבאיים, השחיתויות, ההזנחה והפשע שבחוץ. הבמאית משאירה אותנו קרוב אליה, ובמרחק ביטחון מעזה, חברון וג'נין.
"קרוב אלי" - טריילר
יש ביצירה הזו נועזות סגנונית בלתי-מרוסנת, אבל הסיפור עצמו נתחם בזהירות באופן שמאפשר הזדהות של כל אחד, ללא הבדלי אמונה דתית, גזע או מין. בניגוד לסרטים הפוליטיים הביקורתיים שהאקדמיה הישראלית שלחה לאוסקר בעבר, השיח בנוגע ל"קרוב אלי" צולל פנימה לתוך כל אחד מאיתנו באופן אישי, אבל אינו מעמיק את השסע בין ימין ושמאל, או מרחיב את הקרע בין הקהל הרחב לבין יוצרי הקולנוע המקומיים. באופן תיאורטי, אפשר לצפות שדרמה על אישה צעירה ונהנתנית שמתמודדת עם מות אחיה דרך פורקן נהנתני של סקס, סמים ושלומי שבן תיגע ללבם של צופים בכל העולם. לפחות בחוגים ליברלים בארצות הברית ובאירופה. אז למה לעזאזל הסיכויים של הסרט להשתלב במירוץ לסרט הזר הטוב ביותר מזעריים כל כך?
קרוב לוודאי ש"קרוב אלי" לא ייכלל ברשימה הקצרה של המועמדים בקטגוריית הסרט הזר. יש הרבה סיבות לכך שנציג ישראל לא יעבור את השלב הראשון של מערכת הבחירות של האקדמיה האמריקנית בדרך לשורטליסט (ההצבעה התחילה השבוע). ולא, הנימוקים לא מתמצים בכך ש"כולם נגדנו". לא הכל קשור לשיח בין תומכי ישראל לפרו-פלסטינים. כדאי להזכיר שסרטה של נשר הוא רק אחד מ-85 שהוגשו לאוסקר, ורק 15 מהם יעברו את הסינון של השורטליסט בדרך לשיפוטם של כלל חברי האקדמיה.
כמובן מנקודת המבט שלנו, בני העם הנבחר, רק טבעי שאנחנו הכי טובים, הכי מוכשרים וכמובן הכי צודקים. אבל אם נאמץ ולו לרגע קנה מידה גלובלי (בכל זאת, אנחנו חלק מהתבל כולה), נתפלא לגלות כמה סרטים מעולים יש באירופה, בדרום אמריקה, אוקיאניה, אסיה ואפריקה. יש עולם שלם שם מחוץ לפופיק הלאומי והוא גדול ומרהיב ביופיו, גם אם רוב רובם של הסרטים שאנו מדברים עליהם פה מתארים את מצבו העגום, המורכב, האפרורי והמאוד מדכדך.
5 צפייה בגלריה
אחד מ-89 שמתחרים על מקום בחמישייה הסופית. מתוך "קרוב אלי"
(צילום: שי פלג, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
ב"קרוב אלי" יש הרבה מסיבות אפלות, אבל הוא לא חלק מקרחנת ההרהורים הקיומיים של הקולנוע הבינלאומי, ולכן כנראה יישאר מחוץ לרשימת המוזמנים לטקס האוסקר. הסלקטורים לא ירשו. לא בגלל שהם אנטישמים בהכרח. דרמות אישיות עלולות לשעמם אותם, ובמיוחד כשמדובר בכאלה מתוצרת חוץ. סרטים כאלה יש מלא, ובכל מקום, כולל בארצות הברית. הציפייה הלא בלתי-מתקבלת על הדעת היא שיצירות זרות יביאו איתן משהו אחר ובתבלון שונה מתוצרת חוץ, הרחק מהוליווד. הן מתקבלות כצוהר למקום בו מתרחש הסיפור בסביבתו הטבעית, לטוב ובעיקר לרע. בשורה התחתונה האקדמיה האמריקנית לקולנוע, ממש כמו זו הישראלית, מתרשמת יותר מסרטים "חשובים". יצירות פוליטיות, ביקורתיות, שחושפות את העוולות בעולמנו ומתנגדות אליהם.
הציפיות של חברי האקדמיה מכתיבות גם את קמפיין האוסקר של המועמדים השונים, ולא פעם אלה נשענים על תלונות על רקע פוליטי וטענות לצנזורה. לא פעם אלו שערוריות מפוברקות כדי למשוך תשומת לב בתחרות הקשה על השוטרליסט ואילך. כך למשל במקרה של "פארחה" שייצג את ירדן במירוץ לאוסקר לפני שנתיים וניסה לקושש יחסי ציבור מהמחאות נגדו בישראל. השנה איבונה ג'וקה הקרואטית ניסתה לעורר מהומה ערב הדדליין להצבעות האקדמיה, והכריזה שהממשלה בארצה מזניחה את סרטה "ערב יפה, יום יפה" בגלל שהוא עוסק בדיכוי הומוסקסואלים כפי שהיה מקובל בעבר ביוגוסלביה. אנו זוכרים כי טענות כאלה היו מנת חלקנו גם בישראל עם סרטים כמו "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, "עג'מי" של סקנדר קופטי וירון שני, "פוקסטרוט" של שמוליק מעוז, ו"ויהי בוקר" של ערן קולירין, שהתקבלו בבקלאש מטעם פוליטיקאים בישראל.
המקרים הללו מהדהדים גם את השערוריות סביב "אידה" של פאבל פבליקובסקי הפולני (2013) ו"הבן של שאול" של לאסלו נמש ההונגרי (2015) בארצותיהם, כשאנשי ימין מקומיים הביעו זעם על הפשפוש המתמשך בזיכרון השואה והבגידה בשם הטוב של האומה מתוך התחנפות לאומות העולם. בסופו של דבר שני הסרטים זכו באוסקר, וכך עשוי לקרות השנה גם במקרה של "זרע התאנה הקדושה", דרמת מתח פוליטית עוכרת-שלווה שמתארת את תהליך ההתפרקות של משפחה מכובדת בטהרן על רקע התהפוכות בחברה ומחאת החיג'אב ברחובות. הבמאי רסולוף, שנודע כמתנגד עז למשטר האייטולות, צילם את הסרט מתחת לרדאר של משרד התרבות האיראני, כאילו היה גיחת ליקוט מודיעין של מטוס חיל האוויר הישראלי. לאחר השלמת ההפקה הוא נמלט מהמדינה, כשנגדו עומד גזר דין של שמונה שנות מאסר בגלל פעילותו החתרנית בעבר.
מן הסתם, איראן לא שלחה את "זרע התאנה הקדושה" כדי לייצג אותה ואף ניסתה לסכל את הקרנתו בפסטיבל קאן האחרון בו זכה ראסולוף בפרס מיוחד. עם זאת, גרמניה לקחה עליו חסות מתוקף מעורבותם של מפיקים מקומיים, ואימצה אותו לחיקה כמועמדה לאוסקר. הרפובליקה האיסלמית מצדה שיגרה כהרגלה דרמת מוסר משפחתית - "בזרועות העץ" של באבאק חאז'נפאשה. הוא לא ימשיך לשום מקום, לשמחת איגוד הבמאים האיראנים מתנגדי המשטר שקראו בהצהרה להחרים את הסרט ואת הגוף שבחר בו מטעם השלטונות - קרן הקולנוע פאראבי: "קולנוענים עומדים בפני השלכות חמורות, כולל כליאה וחרמות על כך שהם לא מתייצבים בהתאם לתעמולה של המשטר". אגב, סרט דובר פרסית אחר שעשוי להפתיע במירוץ לאוסקר הוא "שפה אוניברסלית" של מת'יו רנקין אשר מייצג את קנדה עם מיזוג סוריאליסטי בין טהרן לעיר וויניפג.
לא כולם נגדנו, אבל בטח לא בעדנו
גם בהודו, דמוקרטיה למראית עין, העדיפו להימנע מהתבוננות עצמית במראה, זוהרת ככל שתהיה מעל במת האוסקר. "כל מה שאנו רואים כאור" של הבמאית פיאל קפאדיה, אשר זכה בפרס השני בחשיבותו בקאן, זכה להתעלמות מהבירוקרטים של האומה הגדולה בעולם, שהעדיפו לבחור בקומדיית היחסים "נשים אבודות" של קירן ראו על פני יצירת הדוקו-דרמה שחושפת את שגרת יומם העגומה של נשים עובדות, ואבודות, במציאות של החברה ההודית. עם זאת, כפי שאיראן לא הצליחה להימנע מביקורת פנימית כפי שהיא מוטחת בה מבחוץ באדיבות גרמניה, כך גם במקרה של הודו, הפעם מטעם בריטניה. בלונדון החליטו לשלוח לאוסקר את המותחן "סנטוש" של סנדייה סורי שצולם בהודו, ועלילתו מלווה שוטרת בחקירת רצח נערה שהקהילה השמרנית מעוניינת לטשטש.
"זרע התאנה הקדושה" נחשב לאחד המועמדים המובילים לזכות השנה באוסקר הזר ואפשר לקבוע שמקומו בחמישייה הסופית בטוח, לצד שני סרטים אחרים שעומדים גם הם בציפיות של בוחרי האקדמיה. הראשון הוא "אני עדיין כאן" של וולטר סאלס הברזילאי שמציף טראומות מימי הדיקטטורה הצבאית ששלטה במדינה בשנות ה-70, מנקודת מבטה של מתנגדת המשטר יוניסה פייבה ובני משפחתה. השני הוא המותחן-מחזמר "אמיליה פרז" של הבמאי הצרפתי ז'אק אודיאר שזכה לפרגון ממולדתו, למרות שהדמויות יוצאות ממקסיקו וקרטלי הסמים שלה, ושם מתרחש חלקה הארי של העלילה. בניגוד ל"סוג'ו" שמייצג את מקסיקו ועוסק גם הוא בפשע במדינה, גיבורת הסרט היא טרנסג'נדרית שנעה בין בין שתי העולמות האפלים הללו, ובכך מבטאת וגם נושאת את דגל השחרור המגדרי.
"אמיליה פרז" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
לרוע המזל, סיכויי תום נשר להצטרף אליהם בתיאטרון דולבי בלוס אנג'לס מזעריים, מה שישאיר את "אמיליה פרז" כשגריר היחיד של ישראל - שאליה קופצת העלילה לרגל סצנה בהשתתפות מארק איווניר כמנתח לשינוי מין, ואשר כוללת גם קטע קצר מ"ארץ נהדרת". מי שכן מוזכרים כבעלי סיכויים לא רעים להיכלל בשוטרליסט, בואך אל חמישיית המועמדים הסופית, הם "ניקאפ" מאירלנד שחוזר למקורות הרכב הראפ הפרובוקטיבי; מותחן האימה "הנערה עם המחט" מדנמרק ברוח אוליבר טוויסט; הדוקו-דרמה "זיכרונות של גוף בוער" מקוסטה ריקה, שבו שחזורי טראומות בחסות הפטריאכליה; הדרמה המשפטית "במקומה" מצ'ילה שמגוללת פרשת רצח משנות ה-50; סרט השואה "ורמיגליו" מאיטליה, והיצירה התיעודית "דאהומיי" שמייצגת את סנגל אך מהרהרת על קולוניאליזם תרבותי כפי שהתרחש בממלכת דאהומיי שבאפריקה, בנין של היום.
לכל אלה מצטרף מועמד פלסטין From Ground Zero - אסופה של 22 סרטים קצרים, עלילתיים ותיעודיים, שצולמו בתקופה האחרונה בעזה החרבה. הבמאי הפלסטיני הוותיק ראשיד משראווי, יליד עזה שחי ויוצר ברמאללה, אמון על הפרויקט שמספק שלל זוויות אישיות לאסון ההומניטרי שמתחולל ברחבי הרצועה מאז 7 באוקטובר. אין פה דגש על ההקשר הפוליטי. רוחה של ישראל ומטוסיה מרחפים מעל, ואין צורך להפנות אצבעות מאשימות כלפי מי שברור מאליו שאחראי לחורבן הבלתי-נתפס בשטח כפי שהוא נקלט בעדשת מצלמות היוצרים - גברים, נשים ובני נוער. המראות והקולות הללו עצובים ונוגעים ללב לכל בן אנוש, למעט אלו שבינינו הרואים בביטוי סבלם של הפלסטינים כמתקפה של התקרבנות נגד ישראל - נקודת מבט שהעולם בכללותו לא אימץ.
מבחינה זו, דעת הקהל הנוכחית בנוגע למלחמה בעזה, בעד ונגד ישראל והפלסטינים, בהחלט משפיעה על שיקולי מצביעי האקדמיה, ובמיוחד כשמדובר באלו האמונים על בחירת השורטליסט. ברוח התקינות הפוליטית ששורה על הוליווד מאז מחאת OscarsSoWhite מ-2016 ותנועת MeToo שהגיעה אחריה, האקדמיה פתחה שעריה לעולם וקלטו לתוכה קולנוענים מארצות שונות שהוכיחו כי הם ראויים להיכלל בתוכה. הפועל היוצא הוא פלורליזם שחורג מקווי המתאר הרגילים של תעשיית הבידור. קהל המצביעים הבינלאומי לוקח הרבה מהבלעדיות שהייתה שמורה לתאגידים והאולפנים האמריקנים ונציגיהם. וכך, למרות שישראלים רבים הוזמנו להצטרף כחברים באקדמיה בשנים האחרונות, בסיס הכוח היהודי של הוליווד איבד מעוצמתו. וגם זה משפיע כמובן. במובן זה, לא כולם נגדנו, אבל בטח לא בעדנו. המועמדות הצפויה של "אין ארץ אחרת" הפלסטיני-ישראלי בקטגוריה התיעודית והאפשרות הסבירה בהחלט לזכייתו באוסקר הוא עוד סממן לכך.
אבל לקבוע שהסנטימנט האנטי-ישראלי הכללי הוא זה שגזר את גורלו של "קרוב אלי" יהיה תירוץ פשטני מהסוג המוכר לנו כל כך מהאירוויזיון ואירועים אחרים. זה פשוט לא משקף את המציאות המורכבת והמאוד-מעשית וצינית של המירוץ לאוסקר הזר. בניגוד למה שמסתמן בישראל, התהודה שלו מעבר לים מתונה עד לא מורגשת בכלל. הסרט לא מתקבל כיצירה יוצאת-דופן קולנועית או נועזת מבחינת המסרים שלו. בהיעדר שערוריה פוליטית, הוא נטול באזז שמתחייב כדי לקדם את מעמדו כ"חשוב".
אינדיקציה נוספת לכך היא העניין שהוא עורר אצל חברות ההפצה הגדולות, שלרוב לא נרתעות משערוריות פוליטיות מצד זה או אחר, ולעתים אף שמחים לקראתן לצורך קידום בעונת הפרסים. כשמדובר בסרטים זרים, אין לנטפליקס, A24, ניאון והאחרים מניע אחר מלבד האוסקר. מראש ידוע שרווחים לא יהיו פה. "זרע התאנה הקדושה" שנאסף על ידי ניאון, "אמיליה פרז" שברשות נטפליקס (כמו גם "במקומה") ו"אני עדיין כאן" של סוני פיקצ'רז קלאסיק מובילים את המירוץ, וכך גם "הנערה עם המחט", "דאהומיי" ו"גרנד טור" של מיגל גומש מפורטוגל, שנקנו על ידי מובי. ואילו כשמדובר ב"קרוב אלי", הסרט נרכש להפצה על ידי חברת גריניץ' ("קריוקי", "שושנה", "איי-מרדכי") הצנועה שידועה בעיקר בחיבתה לסרטים ישראלים, ומתמחה בשיווק לפסטיבלי הקולנוע היהודים בארצות הברית, אבל לא בנויה לקמפיין אוסקר משמעותי.
מנקודת המבט המקומית, ישראל שלחה במאית צעירה פורצת-דרך שנסקה אל מרכז הבמה הבינלאומית, אבל לא הוגן לצפות ממנה להתחרות בקולנוענים מהוללים כמו אודיאר, רסולוף, סאלס, גומש, מטי דיופ ("דאהומיי"), מייטה אלברדי ("במקומה"), דניס טנוביץ' (מועמד בוסניה על "הקיץ המאוחר שלי"), בלתזאר קורמקור (מועמד איסלנד "מגע"), קיושי קורסאווה (מועמד יפן "ענן"), נביל עיוש (מועמד מרוקו "כולם אוהבים את טודה"), ריתי פאן (מועמד קמבודיה "להיפגש עם פול פוט") ואחרים שדי בשמם כדי לשרבבם בטבלת הסיכויים, ללא קשר לאופי יצירותיהם. אפילו הלפדאן אולמן טונדל בן ה-34, שכמו נשר מביא איתו ייחוס משפחתי מכובד (נכדם של אינגמר ברגמן וליב אולמן), מקבל עדיפות ולו רק בגלל פרס מצלמת הזהב בקאן שבו זכה על מותחן הבכורה המצוין שלו "ארמנד", המייצג את נורבגיה.
נכון, גם נשר יצאה מפסטיבל טרייבקה הניו יורקי כשידה על העליונה עם זכייה בפרס הראשון במסגרת Viewpoint המשנית. זה הישג נאה שהביא המון גאווה ישראלית, אבל לא עושה יותר מדי רושם בזירה בינלאומית, ומתגמד ביחס למסלול הנוצץ שאיתו מגיעים חלק מהמתחרים האחרים בפסטיבל קאן ("זרע התאנה הקדושה", "אמיליה פרז", "ארמנד", "הנערה והמחט", "גרנד טור", "שלושה קילומטרים מסוף העולם" מרומניה וסרט האנימציה "זרם", Flow, מלטביה), סאנדנס ("סוג'ו", "ניקאפ"), ונציה ("אני עדיין כאן", "ורמיגליו") וטורונטו (From Ground Zero, "ניצחון" מבולגריה ו"שפה אוניברסלית"). מנגד, מעמדו של פסטיבל טרייבקה הולך ודועך. למען האמת, נדירים הם הסרטים ששוגרו ממנו לעונת הפרסים.
מכל הסיבות הללו, אפשר פשוט להעריך את "קרוב אלי" כפי שהוא - יצירת ביכורים יפהפיה, חושנית ומרגשת של יוצרת ישראלית צעירה ומבטיחה. אבל כמועמד לאוסקר, הסיכויים מזעריים. מלכתחילה ההבטחה להצלחתו של הסרט בזירה הבינלאומית נובעת מתחושת העליונית הישראלית השגרתית המרוכזת בעצמה. אם הסרט יצליח לעבור את הסינון הראשוני ולהשתלב בשורטליסט זו תהיה סנסציה אדירה. אם הוא לא יצליח בכך, כצפוי, זה לא בגלל אנטישמיות או קיפוח פוליטי. וגם אי אפשר לראות בכך כישלון. תבינו - דברים שרואים משם, לא רואים מכאן. בהתחשב בתחרות הגדולה, העדפות חברי האקדמיה, במשבר במזרח התיכון, ובמצב תעשיית הקולנוע באופן כללי, זה שמישהו שם טורח לראות זה הישג בפני עצמו.
