"אם זו תהיה התקופה האחרונה שלי בחיים - בעולם הבא אני אודה לכולם", מספר בהתרגשות יעקב בודו על השנים האחרונות, שבהן הוא מקבל ערימות של אהבה בעקבות תפקידו ב"קופה ראשית". "אני לא אשכח אף אחד - לא מהקאסט, לא מהבמאים ולא מהכותבים. בייחוד אלה שבאים ואומרים לי, 'אל תדאג, אנחנו כותבים במיוחד בשבילך'. אני זכיתי לעדנה לסוף החיים שלי, לסוף הקריירה שלי". צפו בסרטון:
יעקב בודו | דור הזהב
(צילום: ירון ברנר)
בודו ממהר להספיד את הקריירה שלו - אבל היא רחוקה מלהסתיים. עם תפקיד משמעותי בסיטקום הישראלי הכי מדובר כרגע והצגת יחיד בתיאטרון היידישפיל, "בודו עד 120", השחקן בן ה-92 זוכה בשנים האחרונות לפריחה מחודשת בקריירה ומרגיש שחזר לשנות ה-60 - התקופה שבה בקושי היה יכול ללכת ברחוב מבלי שיעצרו אותו. "היום אין חתימות, היום יש סלפי", הוא מספר, "כל יום מבקשים להצטלם איתי".
ובכל זאת, הוא לא האמין שגם בגיל כזה הוא ימשיך להופיע על הבמה ולככב על מסכי הטלוויזיה. אחרי יותר מ-200 תפקידים בתיאטרון, עשרות סרטים ומערכונים שעד היום מבקשים ממנו לצטט, הוא חשב שמתישהו הקריירה תגיע לקיצה. בינתיים הוא משתדל להתעלם מהגיל ובעיקר לא מתרגש ממנו. "תראי אני אגיד את האמת, אני חושב שזה מאוד תלוי בבן אדם עצמו, איך אתה לוקח את החיים. אני לא נותן לגיל להוליך אותי, אני מוליך את הגיל", הוא מספר. "אני לא רוצה לחשוב על הגיל, למרות שהוא לא נותן לי מנוחה. פה כואב, שם כואב, פה שוכחים משהו, שם לא זוכרים. אבל בסך הכול אין לי את טענות לחיים שלי, וכמעט אין טענות לקריירה".
ומה עם פרישה? יציאה לפנסיה?
"אין פנסיה אצל שחקן. אתה חולם תיאטרון, אתה אוכל תיאטרון, אתה ישן תיאטרון. אני חושב שלא הייתי יכול להמשיך לחיות אם לא הייתי ממשיך לשחק - וקשה לשחק בגיל הזה. ובכל זאת, כשאתה עולה לבמה היא נותנת לך כוח שאתה לא יכול להסביר. אהבת הקהל זה הדבר היקר ביותר שיש לי בחיים. אני לא זוכר יום שעליתי לבמה והקהל לא מחא לי כפיים בכניסה. אי אפשר למדוד אהבת קהל - רק במחיאות כפיים. כמובן שפוגשים אותך, רואים אותך, מצלמים אותך. אבל אני בינתיים מרגיש שלא השתנה כלום".
6 צפייה בגלריה
"לא הייתי יכול להמשיך לחיות אם לא הייתי ממשיך לשחק". יעקב בודו
(צילום: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
בודו לא ידע מה זה סלפי עד שב-2018 הגיעה "קופה ראשית", שגרמה לו להתמודד עם המושג החדש הזה - וגם עם המעריצים הצעירים ברחוב. מתפקיד קטן של מאבטח בשם צ'יבוטרו שמופיע אחת לכמה פרקים, הפך התפקיד שלו לקבוע ומשמעותי, שמופיע כמעט בכל פרק. "בעונה הראשונה היה לי תפקיד כזה קטן - פה אני עומד, שם אני עומד. אולי שלושה-ארבעה ימי צילום", הוא מספר. "בעונה השנייה התפקיד כבר גדל, ולאט לאט הילדים התחילו לרוץ אחריי. אני גם אוהב כשהילדים באים. זה מחזיר אותי אחורה וזה נותן לי כוח. צועקים לי 'צ'יבוטרו, צ'יבוטרו', וגם אומרים לי 'גגנגן' - זה אומר 'ללכת' ביידיש. הבמאי של הסדרה אמר לי שאני חופשי לעשות מה שאני רוצה. אז פה ושם יש כל מיני דברים מצחיקים שעשיתי. למשל 'גגנגן' זה שלי. אמרתי, 'המבוגרים האלה, הזקנים, איזו שפה שלא ידברו - תמיד יכניסו גם שפה אחרת'. אז התחלתי אמרתי 'גגנגן'".
6 צפייה בגלריה
"זכיתי לעדנה לסוף החיים שלי, לסוף הקריירה שלי". יעקב בודו ב"קופה ראשית"
(צילום מסך: כאן)
אתה גאה לקחת חלק ביצירה כל כך מצליחה?
"כן. קודם כל, בגלל הגיל. אין הרבה שחקנים בגילי שמשתתפים לא בתיאטרון ולא בקולנוע. אני היחיד שנשאר, אולי עם עוד שלושה או ארבעה. היתר לדאבוני חולים ולא משתתפים יותר, וזה חבל. ליא קניג ומרים זוהר, אנחנו שלושתנו באותו גיל פחות או יותר. אנחנו נפגשים לפעמים ומדברים על הגיל, מדברים על מה עשינו ומה אנחנו צריכים עוד לעשות".
בודו נמצא על במות מאז שהיה נער, ועוד זוכר את עצמו בתור ילד שהיה מתגנב להצגות. כשעלה לארץ, הוא ניסה להתקבל ללהקת הנח"ל, אבל לא היה מקום עבורו אז הוא הקים את להקת פיקוד צפון ולהקת פיקוד דרום. בהמשך הוא הקים וסגר תיאטראות, ולימים היה לשחקן הראשון שהופיע על במת תיאטרון חיפה. הוא הופיע לצד גדולי השחקנים והשחקניות, ולימים זכה בפרס התיאטרון הישראלי על מפעל חייו. "לא ציפיתי לזה. הייתי אז דווקא בבית חולים, כאב לי משהו, ומישהו בבית חולים אמר לי, 'אתה יודע שבחרו בך לקבל פרס מפעל חיים?'. הבראתי, נשבע לך".
כעת, אחרי 70 שנות קריירה, הוא מודה שגם יצא לו לפספס תפקידים אבל הוא לא מתחרט על כלום. "בשנות ה-50 כשעשינו את הסרט 'מוישה ונטילטור', באותו זמן הציעו לי לעשות את 'שני קוני למל', את מה שמייק בורשטיין עשה, ואני הייתי צריך להחליט - או זה או זה", הוא משחזר. "עבדתי אז עם פשנל הגדול והוא היה מאוד אכזרי כלפיי. הוא אמר 'אם אתה הולך לעשות אצל מישהו אחר - אתה עוזב אותי ואני לא רוצה לשמוע ממך'. והוא היה כל כך חזק באותה תקופה עם הגשש, חיים טופול, אורי זוהר, אפילו עם שייקה אופיר. זו הייתה חבורה שהייתה בראש הבידור והתעשייה בארץ, והייתי צריך להחליט. אז החלטתי והפסדתי את הסרט 'שני קוני למל'. ואני לא מצטער עד היום. לא מצטער על מה שהפסדתי במקצוע שלי. אני מצטער רק על דבר אחד, שאיבדתי כל כך מוקדם את אשתי. היא לא הייתה רק אשתי - היא הייתה מורתי, העוזרת שלי, הבמאית שלי, המלבישה שלי", מספר בודו בגרון חנוק. "היא הייתה כל מה ששחקן צריך בתיאטרון. היא הייתה החברה שלי, היא הייתה הנשמה שלי, היא הייתה כל מה שטוב אצל בן אדם, וזה הרבה הרבה בזכותה שאני התקדמתי".
מדינת ישראל נמצאת בימים לא קלים. איפה זה תופס אותך?
"אני לא מוציא דעות פוליטיות החוצה, אני לא אומר אם אני בעד זה או נגד זה. אין לי שום דבר עם ביבי, ואין לי שום דבר עם גנץ, למרות שגנץ ידיד טוב שלי. בזמן ש'הגשש' עשו פרסומת למערך וספי ריבלין עשה לליכוד - הם הפסידו קהל. ותסתכלי גם עכשיו, מה שקורה אם מישהו מהשחקנים או מהזמרים מתבטא - מיד מבטלים לו את ההופעות. מה זה הדבר הזה?".
עכשיו כששנה חדשה בפתח, יש משהו שאתה רוצה לאחל למדינה?
"דבר ראשון - פיוס. כי זה יהרוס אותנו, יהרוס את המדינה ויחזק את האויבים - וזה מה שהם מחכים לו. אני לא חושב שיש מדינה בעולם שנאמנה לישראל, כולל אמריקה. אנחנו היהודים סבלנו כל החיים רק בגלל שאנחנו נקראים יהודים - עד היום".
ומה אתה מאחל לעצמך?
"רק דבר אחד: להיות צלול. שהראש שלי יישאר צלול, כמו שהיה עד עכשיו. שאני עדיין אוכל ללמוד טקסטים. יש בדיחה ששחקן מאוד מפורסם הולך לבית אבות, ובבית האבות יש עוד שתי זקנות שעומדות בצד. אז הוא רצה להשוויץ, בא אליהן ואמר, 'שלום, אתן יודעות מי אני?', אז הן אומרות 'לא, אבל אם אתה רוצה לדעת, תיגש למודיעין'". לכתבה המלאה - צפו בסרטון
צילום: יאיר שגיא, וידאו: ירון ברנר, איפור: נוי תנעמי, הפקה: זהר גליק, רז גרוס
