כשפוגשים את פארק צ'אן ווק פנים אל פנים, קשה להאמין שהגבר העדין, הצנוע והשקט הזה אחראי לכמה מהסרטים המטלטלים והאלימים של עשרים השנה האחרונות. "שבעה צעדים" היה אירוע קולנועי ויוצא דופן, זכור לטוב או לרע, בהתאם לרמת הטראומה שהוא עורר אצלכם במהלך הצפייה. בהמשך הגיעו גם "המשרתת", "סטוקר" וסרטים אחרים, רובם מותחנים פסיכולוגים עוכרי שלווה. בראייה לאחור, הבמאי המוערך הוא המבשר של הקולנוע הקוריאני, שהפך לשם דבר לאחרונה עם התוכן הפרוע, הבלתי מרוסן והלא מתנצל שהגיע מהמדינה האסייתית למסך הגדול בכל העולם ("פרזיטים") והקטן ("משחק הדיונון"). אבל דווקא עכשיו, בגיל 59, פארק צ'אן ווק מביא יצירה רומנטית, כמעט מלודרמטית, "החלטה לעזוב", שלוחצת על כפתורי הרגש במקום לרסק אותם.
כיום, דירקטור פארק, כפי שנוהגים לכנותו בארצות הברית מתוך יראת כבוד לנביא הזעם הקוריאני, אולי מרוכך יותר מבעבר, אבל לטענתו דווקא הסרט החדש, שהוצג בבכורה בפסטיבל קאן וזיכה את פארק בפרס הבימוי בריביירה הצרפתית, הצריך ממנו נועזות. "אם הייתי צריך להיות אמיץ כדי לעשות סרט כמו 'שבעה צעדים', אז היום הייתי צריך להיות הרבה יותר נועז לקראת הסרט הזה, כי לקהל יש ציפיות ממני, והם מתייגים את הסרטים בהתאם להגדרות משלהם ליצירה שלי בכללותה. במקרה הזה הייתי חייב להתנתק ממה שהם הורגלו אליו בעבר", הוא מסביר. "תמיד יותר קל למחזר את מה שעשית בעבר מאשר לשבור את ההמשכיות, ולעשות משהו שונה לחלוטין".
לראיונות נוספים במדור קולנוע:
איפה אתה מזהה את שינוי הכיוון שלך ב"החלטה לעזוב"?
"מה שעשיתי פה זה לחזור ליסודות. חזרתי לשפה הבסיסית של הקולנוע עם מינימום של פרטים. אני רוצה לתאר דמויות, לרגש ולשכנע את הצופים באמינות שלהן, וזה היה האתגר הגדול ביותר".
בין מותחנים שבדים ופילם נואר
עלילתו הבסיסית של "החלטה לעזוב" מעוצבת כמותחן אפל שעל פניו יכול לאכלס את הפנטזיות המדממות והפרועות של הבמאי. במרכז עומד בלש מהעיר בוסאן בשם הא ג'ון (פארק הא-איל), שאמון על תיק חקירת מותו המסתורי של גבר על פסגת הר מקומי. החשודה המיידית המתגבשת היא אשת המנוח, מהגרת סינית צעירה ויפה בשם סאו-רה (טאנג וויי) שלא נראית עצובה במיוחד מהסתלקותו של בעלה. ככל שהחקירה מתקדמת, הראיות מצטברות כנגדה, וכך ביחס ישיר גם משיכתו של הבלש כלפיה, אשר מערערת את שיקול דעתו המקצועית ומאפשרת לחשודה להתחמק ללא פגע. בהמשך, כשהשניים ייפגשו שוב במקרה כשנה אחרי בעיר אחרת, הא ג'ון הוא אדם שבור ואכול רגשות אשם. כשפרשת רצח נוספת נקשרת בסאו-רה, הוא נחוש להרשיעה. אלא שהתשוקה פורחת מחדש וקוברת את כאבי העבר ורגשות האשם בשם האהבה.
"החלטה לעזוב" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
במהלך הצפייה בסרט, שיוצא לאקרנים בישראל היום (ה'), מהדהדים זיכרונות מוכרים מהוליווד הקלאסית יותר מאשר יצירות אחרות של הקולנוע הקוריאני או של פארק עצמו. הוא עצמו מודה כי הפילם נואר האמריקני של המחצית הראשונה של המאה ה-20 היווה השראה במקרה זה. "יש כאן השפעה של תור הזהב של הוליווד. אני אוהב את הסרטים האלה, המותחנים האפלים מתור הזהב של הוליווד", אומר הבמאי. "אין לי העדפה מיוחדת, אני אוהב אותם באופן שוויוני. אז אני לא יכול להגיד שהושפעתי מסרט אחר ספציפי ולא חיפשתי לצטט אחד כזה. אני לא יכול להגיד שיש סרט אחד שחביב עליי במיוחד, למרות שהמלצתי לתסריטאי השותף שלי צ'ונג סיו-קיונג על 'פגישה קצרה' של דייויד לין. לא התכוונתי ליצור פילם נואר, אבל אני לא יכול להתעלם מכך שהסרטים שלי נתפסים ככאלה, במיוחד מאז 'שבעה צעדים'".
הוליווד? קוריאה? מסתבר שההשראה העיקרית ל"החלטה לעזוב" באה בכלל משבדיה ומסדרת ספרי המתח מאת פר ואלו ומאי שובאל והבלש הדמיוני מרטין בק שבמרכזם. "כשהייתי בתיכון נהגתי לקרוא את הספרים הללו ומאוד נהניתי מהם", נזכר פארק. "לפני ארבע שנים נתקלתי בתרגומים חדשים של ספרי הסדרה והופתעתי לגלות שהם אפילו יותר טובים ממה שזכרתי. זה הניע אותי לעצב דמות של חוקר משטרתי שהוא נחמד ומלא אמפתיה, גם כשזה נוגע לחשודים". מקור השראה נוסף היה מוזיקלי דווקא, וגם לו יש ערך נוסטלגי: השיר "ערפל" של הזמרת הקוריאנית ג'ונג הון-הי. "השיר הזה היה האהוב עליי בילדותי, ופתאום נתקלתי בו ביוטיוב והוא היה יפהפה כמו שזכרתי אותו", הוא אומר. "ואז האלגוריתם של גוגל דחף לי גרסת כיסוי חדשה ומסתבר שמי שמבצע אותה הוא הזמר האהוב עליי. זו הייתה הפתעה נעימה".
5 צפייה בגלריה
לא התכוון לעשות פילם נואר, אבל כך זה נתפס. מתוך "החלטה לעזוב"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
האופי הסנטימנטלי של השיר, ושתי הגרסאות שלו - הנשית והגברית, הכתיבו לפי פארק את הטון הסנטימנטלי של הסרט: "חשבתי לעצמי שזה יהיה רעיון נחמד לעשות סרט שמשלב את שני השירים. אחד בגרסה הנשית המקורית, והשני בזו הגברית של הזמר הנערץ עליי. אם בוחנים את המילים והאווירה של השיר, הוא מהדהד דרמות רומנטיות. אז הבנתי שהסרט שלי יהיה רומנטי, ושהרקע יהיה נוף עירוני ערפילי. זה יהיה סיפור אהבה שיבטא את שתי הגרסאות, וכך מיזגתי את השיח הזה. בסוף לא השתמשתי בגרסת הכיסוי, אבל הצלחתי להביא את שני הזמרים כדי שיבצעו יחדיו שיר חדש בדואט, והוא מופיע בקרדיטים. זה שהצלחתי לכנס את שתי האגדות המוזיקליות הללו באולפן לטובת הסרט היה חוויה יוצאת דופן. זה היה התגמול הגדול ביותר על עשיית הסרט".
יש פה שלל מקורות השראה מכל העולם. אתה מרגיש שהגישה שלך לקולנוע התעצבה מחדש לאורך השנים כיוצר בעל שם בינלאומי?
"אני לא חושב שהמוטיבציה שלי השתנתה. בכל פעם יש מקור השראה אחר, בין אם זה סיפור מקור כמו ספר שאני קורא, או אם אני כותב תסריט על רעיון מקורי שלי. בכל המקרים יש נושא גולמי ועלילה גולמית שצריך לפתח. אם יש רעיון שצץ אצלי, אני חושב על שני דברים: האם הרעיון הזה עושה לי משהו והאם אני מדמיין לעצמי מקום בתוכו, ומצד שני האם זה ישים להפיק את הסרט ושווה להקדיש שנתיים וחצי מחיי לעבודה עליו. אלו שני השיקולים המרכזיים שאני שוקל לפני שאני מחליט לעשות סרט, וכך אני בוחר פרויקטים. אני לא חי את חיי בחיפוש מתמיד אחר רעיונות לסרטים. אני מסוגל להאזין למוזיקה ולקרוא ספרים גם מבלי לחפש דרכים לעבד אותם לקולנוע. אני יכול ליהנות מהם".
היה לך הרבה יותר מדי זמן לקרוא ספרים ולהאזין למוזיקה במהלך מגפת הקורונה, אבל אתה מרגיש אולי שהתקופה ריככה אותך וגם את הקהל?
"למגפה לא היה חלק בהחלטה להימנע מאלימות בסרט הפעם. אני לא מאמין שאמנות צריכה להתרכך כשהזמנים קשים. מה שניסיתי לעשות זה לגרום לאנשים להיות קשובים לחלוטין לשינויים הרגשיים הדקים שעוברים על הדמות. כדי לעשות כן, החלטתי לרסן דברים שהם מלהיבים מדי או מגרים את החושים יתר על המידה. החלפתי אותם באלמנטים אחרים כדי שהצופים יתרכזו בדמויות".
"בקולנוע, אלימות יכולה להפוך סרט למבדר יותר"
הפעם, בניגוד לסרטים אחרים שיצר בעבר, כמו "סימפטיה למר נקמה" (2002) ו"סימפטיה לגברת נקמה" (2005) ו"המשרתת" (2016), שמשקפים תהליכים בחברה הקוריאנית - ולמרות הצלחת "פרזיטים" של בונג ג'ון-הו שעשה זאת מנקודת מבטו - פארק צ'אן ווק נמנע מפרשנות מרחיבה ומתרכז באישי. "כל מקרה הוא שונה, אבל 'שבעה צעדים' ו'החלטה לעזוב' הם בצד השני של הספקטרום ומעמיקים לתוך הרגשות הבסיסיים והאוניברסליים ביותר של כל אדם", הוא מסביר. אבל ככל שמדובר ברגשות הבסיסיים שלו עצמו, הבמאי מסתייג מכל ניסיון לעשות ניתוח פסיכואנליטי לאישיותו בהסתמך על סרטיו וההבדלים הגדולים ביניהם.
"אני לא חושב שיש ערך לניתוחים פסיכואנליטיים של יוצרים על פי היצירות שלהם", הוא קובע. "אם אתה רוצה לחדור עמוק לתוך נפשו של פרנץ קפקא או אלפרד היצ'קוק, היצירות שלהם לא יביאו אותך לשום מקום, וגם לא תיהנה מהם. זה המקרה גם פה. כל מה שעשיתי היה לשבת מול המחשב שלי ולכתוב, ולשוחח עם התסריטאי השותף שלי. גיבשנו את הסיפור ביחד ופשוט כתבנו. אם אני צריך להשוות את מצבי הנפשי היום ביחס לתקופה שבה עשיתי את 'שבעה צעדים', אני יכול להגיד שאני אותו אדם. אם יש לך את הזמן לנתח את היוצר, עדיף כבר להשקיע אותו בחקירה של הדמויות".
כך או כך, פארק צ'אן ווק עומד על כך ש"החלטה לעזוב" איננו סימן להתבגרות או עייפות, ולדבריו הוא עדיין כותב תסריטים למותחני נקמה. למרות היעדרות האלימות בסרט, הוא מזהה מוטיבים דומים של צדק ומצפון גם פה. "אני אישית חושב שהדילמות המוסריות נמצאות בלב לבו של הסרט שלי", הוא אומר. "ההיבט של הצדק בא ומופיע באופן שונה. בעלילה הזאת ההתלבטויות המצפוניות והשאיפה לצדק נובעות מכך שהבלש מתגאה מאוד בעבודתו, ואז מתאהב עד כלות בחשודה ובוחר בניגוד למצפון שלו. הוא צריך להכריע האם הוא יותר שוטר או יותר ג'נטלמן, כדי לדעת האם לפעול בכוח או באלימות. הוא לא השלים עם זה עדיין. ברור שבחיים האמיתיים אני מעדיף שוטרים טובים ורגישים על פני שוטרים רעים, אבל בקולנוע אלימות וקשיחות יכולים להפוך את הסרטים למבדרים יותר".
פארק היה כאמור החלוץ של הקולנוע הקוריאני, ואחרי שהנגיש אותו לקהל מערבי נלהב, אף הוביל הפקות דוברות אנגלית כמו המותחן האמריקני "סטוקר" והרימייק הטלוויזיוני הבריטי ל"המתופפת הקטנה". כיום, עשרים שנה אחרי "שבעה צעדים" פורץ הדרך, בתי הקולנוע ושירותי הסטרימינג מוצפים בתוכן שמגיע ממולדתו, כמו הסדרה "משחק הדיונון" שהפכה למצליחה ביותר בתולדות נטפליקס. על פי הבמאי, מדובר בזרימה דו-סטרית שנובעת מנגישות הנושאים שבהם עוסקים היוצרים המקומיים, ומצד שני הפתיחות המורגשת לאחרונה בקרב קהל מערבי לסרטים זרים.
"אני חושב שלסרטים קוריאנים יש מנעד רחב של ביטוי רגשי. זה אומר שהיצירות הללו עוסקים במגוון של רגשות ברמות שונות של אינטנסיביות, כך שזה מדבר לקהל רחב יותר מכל העולם. הם מרגשים אנשים, הם מהממים אותם", מסביר פארק, "ומה ששמתי לב אליו לאחרונה הוא שבמיוחד קהל דובר אנגלית, כמו בארצות הברית ובאירופה, נפתח יותר ויותר לתרבויות אחרות. התחושה לפחות היא שיש לצופים במערב פתיחות רבה יותר לתרבויות האחרות, כך שאני חושב שזו חתונה שמחה - הנסיקה של התוכן שמגיע מקוריאה והמגמות שמתרחשות מסביב לעולם".
בזירה מסחרית מצליחה של תעשיית הקולנוע הקוריאנית, שהפכה להוליווד האסייתית, ניכר השגשוג של יוצרים אחרים ובראשם בונג ג'ון-הו, שקיבל מעמד בינלאומי אדיר מאז הזכייה באוסקר עם "פרזיטים". אתה מרגיש את התחרות?
"היחסים שלי עם בונג ג'ון-הו מצוינים, המשפחות שלנו קרובות ויש לנו המון מכרים משותפים. זה קצת מגוחך לקרוא לזה תחרות כי בונג ג'ון-הו נמצא כרגע במעמד הרבה יותר בכיר ממני - הוא פרץ קדימה ונמצא הרבה לפניי. אז אני לא באמת מתחרה בו, אבל מאוד שמח בשבילו. העובדה שקולנוען אדיר מגיע מאותו מקום ובאותו זמן, וחי באותה עיר, זה נהדר. כי כשאתה צופה בסרטים של במאים אחרים, אתה מקבל מקורות השראה פורים, מגרים ומאתגרים בדרך חיובית מאוד".
