העבר תמיד נראה טוב יותר בשחור-לבן זוהר. הבמאי המקסיקני אלפונסו קוארון הדגים זאת היטב בסרטו הנהדר "רומא" מ-2018, שהביא פרקים מילדותו ברובע הנ"ל שבמקסיקו-סיטי של שנות ה-70; ועתה מצטרף לחגיגה גם קנת בראנה עם "בלפסט" (Belfast) – גם הוא סיפור סמי-אוטוביוגרפי נוסטלגי. בשחור-לבן, כמובן.
"בלפסט" – טריילר
"העבר הוא ארץ זרה, שם עושים דברים אחרת", כותב הסופר ל"פ הארטלי בפתח ספרו המופתי, "המקשר", שאף עובד ב-1971 לסרט בבימויו של ג'וזף לוסי. אבל העלאתם של זיכרונות הילדות בסרטו של בראנה – שכבר מסומן כאחד המתמודדים המובילים לזכייה באוסקר השנה – אינה מלווה בתחושה של אמביוולנטיות ומסתורין. אדרבא, הכל נראה ברור וצלול עד כדי נאיביות, כאילו נקודת מבטו של הילד באדי בן ה-9, גיבור הסרט, בגילומו של ג'וד היל המתוק, היא זו שמעצבת את המציאות באופן בלעדי. המורכבות הפוליטית-דתית בצפון אירלנד בשלהי שנות ה-60 של המאה הקודמת שקולה לעימות בין שני אקדוחנים ברחוב הראשי המאובק של עיירה במערב הפרוע.
לא שזה רע. זה בכלל-בכלל לא רע. סרטו של בראנה כל-כך רוצה שיחבקו אותו, עד שאין לך ברירה אלא לאפשר לו להתערסל בחיקך משל היה חתלתול מגרגר בהנאה. "בלפסט", שמתרחש בשנת 1969 בה ציין בראנה את יום הולדתו התשיעי, נפתח בסצנה שבה אספסוף פרוטסטנטי מסתער על בתיהם של קתולים המתגוררים בשכנות לבאדי ומשפחתו הפרוטסטנטית, משליך אבנים ובקבוקי תבערה ושורף מכונית. באדי המבוהל נישא על-ידי אמו חזרה הביתה, שם היא מחביאה אותו מתחת לשולחן ויוצאת לרחוב לחפש את אחיו הבכור. אם האלימות הזו והכיבוש הבריטי שמתלווה אליה אינה מותירה חותם משמעותי, הרי זה משום שמניעיה מרודדים לעולם המושגים של ילד – וזה, מה לעשות, מבוסס על הדיכוטומיה שמתקיימת בעולם המערבונים המוכר לו מהטלוויזיה.
כאמור, "בלפסט" מגולל את סיפור ילדותו של בראנה-באדי. לא בטוח שיש בסיפור הזה דרמה משפחתית-פוליטית שאמורה לעניין אותנו מעבר לרמת האנקדוטה, אבל להזכירכם – מדובר באיש שבגיל 29 כבר פרסם אוטוביוגרפיה שנקראה בשם המבטיח "התחלה". מעין אורסון וולס (ולא רק בעיני עצמו), שבהיותו בן 24 ייסד להקת תיאטרון שקספירי, וארבע שנים אחר-כך הפך להבטחה קולנועית בזכות עיבודו המסעיר ל"הנרי החמישי" (1989) שהעניק לו מועמדויות לאוסקר כבמאי ושחקן. זה גם הכישרון העולה שביים וכיכב בגרסה קולנועית מלאה של "המלט" (1996), כ-4 שעות אורכה, שזיכתה אותו, או ליתר דיוק את וויליאם שייקספיר, במועמדות לאוסקר על התסריט המעובד.
באדי, ממש כמו "צ'ארלי בממלכת השוקולד", מתגורר בבית קטן אחד עם שירותים בחצר יחד עם אחיו, הוריו (ג'יימי דורנן וקתרינה בלף), סבו (קירן היינדס) וסבתו (ג'ודי דנץ'). שני האחרונים אמונים על פניני חוכמת החיים בסרט, שעה שההורים מייצגים את קשיי היומיום. האב עובד בלונדון כדי לחלץ את המשפחה מחובותיה, ומגיע לבלפסט אחת לכמה שבועות. כאשר הוא מקבל הצעת עבודה שאי אפשר לסרב לה, המשפחה נקרעת באמת בין הישארות בשכונה האהובה שנראית כמו שדה קרב, ובין עקירה לאנגליה ואפשרות לחיים שלווים יותר. זו לא הדילמה הקיומית הכי מכרעת בעולם, וכמו שאנחנו יודעים מהקריירה העתידית של הילד באדי – שום דבר רע לא יצא מזה.
סרטים על זיכרונות ילדות מעלים בזיכרון, ובכן, סרטים על זיכרונות ילדות. רבים מהסרטים האלה הם נוסטלגיה נאיבית שמראה כיצד גם הזמנים הקשים ביותר סיפקו רגעים של קסם. כזה, למשל, היה "תקווה ותהילה" (1987) של ג'ון בורמן שהתבסס על חוויותיו מתקופת הבליץ על לונדון במלחמת העולם השנייה. סרטים אחרים מבקשים לדון ביכולתו של הקולנוע לייצג זיכרון, להפוך את מה שהיה לנוכח, ואת העבר – להווה. "קולות רחוקים, דוממים", יצירת המופת של טרנס דיוויס מ-1988 מעורר כך לחיים, באמצעות קטעי סאונד ודימוי, תנועות מצלמה וסצנות אפיזודיות, את סיפור התבגרותו תחת אב עריץ בשנות ה-40. זהו אחד הסרטים הבריטיים הגדולים שנוצרו אי-פעם (ב-1992 דיוויס המשיך את הסיפור המשפחתי עם "סופו של יום ארוך" הנפלא).
"בלפסט" אינו מתיימר למורכבות שכזו. הנוסטלגיה שהוא מציע היא מלאכותית. הסכסוך בצפון אירלנד (מה שזכה לכינוי "הצרות") אינו צורב במיוחד, וכאב ההגירה הוא חיצוני. כיוון שסרטי זיכרונות, בפרט כשמדובר ביוצרים בעלי הערצה עצמית גבוהה לפחות כשל בראנה, מבקשים להראות לנו גם את דיוקנו של האמן כאיש צעיר – הסרט כולל כמה סצנות של הליכה משפחתית לבית הקולנוע השכונתי. הסרטים, בהם "מיליון שנה לפני הספירה", סרט ההרפתקאות הפרהיסטורי בכיכובה של ראקל וולש, ו"צ'יטי צ'יטי בנג בנג", מוקרנים כמובן בצבע, כדי להמחיש את עוצמת החוויה על באדי קטינא. כך זה גם כשבאדי וסבתו מבקרים בתיאטרון, בהפקה של "מזמור חג המולד". בהבלחה משעשעת, השתקפות ההצגה במשקפיה של סבתא-דנץ' בקהל גם היא צבעונית, מה שמעניק לה מראה שדוני משונה. אבל אלה הם עיניו הקרועות בהשתאות של באדי שאנחנו אמורים להתמקד בהן.
זהו סרט חינני – וכי תתעלמו מכלבלב המכשכש לקראתכם בזנבו? – אבל הוא מציע תיירות-נוסטלגיה במקום את הדבר האמיתי. כל אימת שנדמה שיש צורך במנת בוסטר, סליחה על הקלישאה, של נשמה, מתנגנים בפסקול שירים של ואן מוריסון הוותיק. הצפייה ב"בלפסט" מזכירה ביקור בבית חרושת לייצור אותנטיות אתנית. כולם מדברים ומתנהגים כפי שאנחנו מצפים מהם – כולל הסבא והסבתא שמרקדים בסלון להמהום “How to handle a woman” – השיר שמבצע ריצ'רד האריס במחזמר "קמלוט". אבל כמו כל מאכל עם ממתיק מלאכותי, קשה שלא לרצות עוד. בראנה הופך אפילו בזיזה של סופרמרקט שכונתי לאירוע מחויך.
"בלפסט" מגיע אחרי שהקריירה הקולנועית של בראנה עמעמה לגמרי את תחושת ההבטחה שהייתה בתחילתה (אני אישית מעדיף את הפילם-נואר הנהדר שלו, "רצח מן העבר" מ-1991, על פני "הנרי החמישי"). סרטיו האחרונים, בהם "הכל אמת" (2018), על ימיו האחרונים של וויליאם שייקספיר שבו גילם בראנה, מי-אם-לא-הוא, את דמותו, ו"ארטמיס פאול" (2020), על-פי סדרת ספרי הפנטזיה-פשע לנוער, היו כישלונות. האחרון הופץ ישירות בערוץ דיסני פלוס. "מוות על הנילוס", שיוצא בישראל בשבוע הבא, נותר על המדפים תקופה ממושכת בעקבות ההאשמות באונס וקניבליזם כנגד השחקן ארמי האמר. "בלפסט", כאמור, הוא דרך המלך של בראנה אל האוסקר – ובצדק. הוא עשוי מאותם חומרים שמהם עשוי החלום על הפסלון המוזהב.
