ברחבי לוס אנג'לס משייטת לה מזה 40 שנה קורבט ורודה ובוהקת, ובתוכה ישובה בלונדינית משורבבת שפתיים ובעלת חזה עצום, אישה שהיא אייקון ושמה אנג'לין. נוהגים לכנות אותה האם הרוחנית של קים קרדשיאן ופריס הילטון, ואת הייחוס המפואר הזה אנג'לין אכן הרוויחה ביושר. הרעיון שאדם עשוי להתפרסם ללא כל סיבה הוא אולי בנאלי בעידן האינטרנט והריאליטי, אבל אי אז בשנות ה-80 הייתה זו אנג'לין שיישמה את הרעיון הזה במובן הכי בסיסי שלו - או כמו שהגדירה את זה בעצמה - הגדרה שיכולה להיכנס לתנ"ך של פליטי הריאליטי באשר הם: "אני לא רוצה להתפרסם בגלל משהו שעשיתי, אלא בגלל מי שאני".
העולם, או לפחות לוס אנג'לס, הכיר את אנג'לין לפני שהתוודע למה שעמד מאחורי המוטיבציה שלה להתפרסם. אבל הסיפור שלה ריתק ומשך את העולם גם ככה, אפילו כסמל. היא הייתה בסוף שנות ה-20 לחייה, חברה בלהקת פאנק מעט כושלת עם בן הזוג שלה בזמנו, כשהחליטה לאמץ פרסונה שונה לחלוטין מזו שהייתה לה עד אז, פרסונה שהיא האמינה שתשרת את הדרך המהירה ביותר לפרסום. היא עשתה את המייקאובר המתבקש (בלונד, הגדלת חזה, מלתחה חושפנית, קול מתיילד, וכמובן, אימוץ שם חדש) ופילסה את דרכה לתודעה הציבורית באמצעי הזמין ביותר שעמד לרשותה: שלטי חוצות.
על השלטים, שעלו ברחבי לוס אנג'לס, הצטלמה אנג'לין כמו ברבי פרובוקטיבית. ישובה בפוזה המשדרת מיניות ומבליטה את החזה החשוף. בהתאם לאג'נדה שלה, אישה שמה שהיא משווקת הוא את עצמה, השלטים לא הכילו שום מידע מלבד שמה, ולפעמים מספר הטלפון שלה. לא עבר זמן רב והמודל העסקי הוכיח את עצמו: אנג'לין הפכה למפורסמת כי המון אנשים נחשפו לשלטי החוצות בכיכובה וידעו לזהות אותה, גם אם בעצם לא ידעו עליה דבר. הפרסום הזה הביא לה כמה הצעות למשחק בסרטים, ראיונות, תשומת לב מתעשיית הבידור ובעיקר תעשיית מרצ'נדייז ממותגת על שמה, שהיא מכרה - ועדיין מוכרת - ישירות מהבגאז' של הקורבט הוורודה.
גם לאנשים מפורסמים יש סודות, אבל במקרה של אנג'לין היעדר המידע היה קיצוני. למרות שהיא הלכה והתפרסמה והפכה לחלק בלתי נפרד מחיי הזוהר בעיר - כולל תפקידי אורח קטנים בסרטים שבהם גילמה את עצמה (דוגמת "נערות קלות להשגה" מ-1988), שירים שהוציאה, תערוכות מציוריה ואפילו ריצה למשרת המושל - אנג'לין נותרה תעלומה. בראיונות איתה היא התחמקה מדיבור על עברה, חשפה רק שאיבדה את שני הוריה בגיל צעיר וסירבה להסגיר את גילה או המקום בו נולדה.
Angelyne – טריילר
(Peacock)
היא נותרה אייקון לוס אנג'לסי מסתורי עד שב-2017 קיבל כתב "ההוליווד ריפורטר", גארי באום, מייל מאדם שלא נחשף בשמו. במייל ששלח מחשבון בעל שם בדוי הוא סיפר שהוא גנאלוג חובב (חוקר אילנות יוחסין) שלקח על עצמו כפרויקט את אנג'לין. החומרים שהאיש סיפק לבאום, שגובו במסמכים רשמיים ושהופיעו בהמשך בכתבת תחקיר במגזין, שפכו אור חדש על התופעה ששמה אנג'לין. הסיפור שמאחורי הסיפור הפך אותה לחומר עוד יותר מושך עבור מי שרק מחפשת סיפורים להיתלות בהם: הטלוויזיה. הערב (ה') זה יהפוך לרשמי - הסדרה "אנג'לין", מאת יוצר "מר רובוט" סם אסמאיל, תושק בפיקוק (שירות הסטרימינג של NBC), כשאת הגיבורה תגלם אמי רוסום ("חסרי בושה", וזוגתו של אסמאיל).
להפוך לאנג'לין
רוניה תמר גולדברג נולדה בשנת 1950, בתם של שני ניצולי שואה מפולין שנפגשו בגטו חמלניק במהלך מלחמת העולם השנייה, אחרי ששרדו את כל זוועות מחנות הריכוז. הנדריק וברוניה התחתנו במחנה עקורים בגרמניה לאחר המלחמה, ושם נולדה גם בתם הבכורה. זמן קצר לאחר הלידה הם עלו על ספינה לישראל והשתלבו בקהילה החרדית בבני ברק, שם נולדה גם בתם השנייה, אנט. תשע שנים מאוחר יותר, ב-1959, הם החליטו לשנות כיוון ועלו על ספינה מחיפה לניו יורק. הם מצאו בית בלוס אנג'לס ושנים לא רבות לאחר מכן, כשהיא רק בת 44, נפטרה אמה של רוניה מסרטן. גולדברג הייתה בת 14.
ג'סי סמול, קולנוען צעיר שסרט דוקו שלו על אנג'לין היה בשלבי עריכה כשהתחקיר של באום פורסם, שיתף בריאיון ל"הוליווד ריפורטר" חלקים משיחה שלו עם אחותה של רוניה, אנט. לדבריה, הילדות של גולדברג הייתה חוויה שהיא מן הסתם העדיפה לשכוח. בנוסף לעובדה שהייתה בת למהגרים אכולי טראומה ששמרו על החזות המזרח-אירופאית שהביכה אותה, רוניה ספגה התעללות פיזית בלתי פוסקת. היא הוכתה או ננעלה בארון מדי יום כעונש במהלך הילדות וההתבגרות שלה. אביה היה אדם שתלטן, אכזרי וצר-אופקים, והבריחה המוקדמת שלה מהבית הייתה רק עניין של זמן.
רוניה שינתה את שמה לרנה תמי גולדברג, וכשהיא כמהה לחיים עצמאיים מחוץ לבית היא נישאה בסוף שנות ה-60 למייקל שטראוס, נצר למשפחה הוליוודית מוכרת. בשיחה עם באום העיד שטראוס שרנה הייתה "ג'ינג'ית מהממת, ייחודית, יפה וחכמה", שמעולם לא דיברה על הוריה. "אם ניסיתי להעלות את הנושא זה נסגר מיד". כדרכם של נישואים מסוג זה הם לא האריכו ימים. לאחר כמה שנים שטראוס ורנה נפרדו באופן ידידותי. שטראוס נסע לכמה שנים וכשהוא חזר, רנה גולדברג כבר הייתה אנג'לין. "ציצים גדולים, שיער בלונדיני", הוא סיפר לבאום, "והקול הזה, הקול הזה הטריף אותי. לא היה שום קשר בינה ובין האישה שהכרתי". לאחר הפרידה, שטראוס הציע לגולדברג לאסוף ממנה תמונות אישיות ומסמכים רשמיים שלה שנשארו אצלו. "זה היה בתחילת שנות ה-90", הוא מספר. "אבל היא לא רצתה אותם. היא לא רצתה שום קשר לזה, היא יצרה לעצמה חיים אחרים".
"אני חד קרן"
דרכה של גולדברג אל שלטי החוצות החלה כניסיון לסייע בשיווק הלהקה שהיא הייתה חברה בה. זה התחיל כשהיא ביקשה להגדיל תמונה שלה בסגנון הפין-אפ לכרזה גדולה שאמורה הייתה להיתלות על קיר הבניין של המועדון שבו הם הופיעו. באותה תקופה היא פגשה את איש הפרסום הוגו מייסניק, יזם מבוגר ממנה, שהמשפחה שלו הגיעה מתחום הדפוס. ברבות הימים, מבית האבות בו הוא שוכן, הוא יספר לסמול שאנג'לין פשוט התקשרה אליו יום אחד ו"הייתה חסרת רחמים. שאלתי אותה איך היא נראית והיא ענתה 'אני בת 25, ואני בלונדינית ויש לי ציצים גדולים!'". זה הספיק כדי שמייסניק ואנג'לין ייפגשו.
מייסניק קלט מיד את הפוטנציאל המסחרי של אנג'לין והשקיע את הכסף בשלטי החוצות. הראשון עלה ב-1984 אבל הם הלכו והתרבו עד שבתקופה מסוימת היו יותר מ-200 מהם ברחבי העיר. לדבריו, חלוקת הכספים ביניהם עמדה על 50-50, עד שאנג'לין לקחה את עסקיה אל האדם שהיא הכי סומכת עליו - היא עצמה - והסידור ביניהם הסתיים. עד מהרה היא הייתה בכל מקום. "הרגשתי הכי נורמלית כשהתפרסמתי", היא הודתה באחד הראיונות. אנג'לין הלכה והתבססה ומועדון המעריצים שלה הלך וגדל. היא מעולם לא השתמשה באינטרנט לצרכי שיווק, כי היא "לא רוצה להיות נגישה. הם (המעריצים) חייבים למצוא אותי, אני חד קרן".
התחקיר על אנג'לין פורסם כשהיא הייתה כבת 67, אבל בשלב הזה רוניה גולדברג כבר הייתה חלום רחוק ואנג'לין כבר דרסה כל שריד שלה. או כמו שאומר סמול, שבילה איתה יום-יום במשך חצי שנה לצילומי הסרט (עד שנאלץ להפסיק מפני ש"היא ביקשה מתנה בכל פעם שנפגשנו"), גם אם היא תרצה, בכלל לא בטוח שיש לה אל מי לחזור. "אני משוכנע שאין היום אדם בחייה שמכיר אותה גם בתור רנה גולדברג, וגם בתור אנג'לין - אפס", הוא אומר בריאיון לבאום. "אנשים חושבים שיש לה גם בגדים רגילים, אני חושב שלא".
היום, כשהיא כבר חצתה את גיל 70, אנג'לין עדיין מתחזקת את המותג. היא החליפה כבר עשר מכוניות קורבט ורודות וממשיכה להתפרנס באותה השיטה: גובה 20 דולר על סלפי, ועשרה דולר על סטיקר לרכב. חולצה מודפסת תעלה לכם 60 דולר, ותמורת נסיעה קצרה לצידה בקורבט תיאלצו להיפרד מ-500 דולר. היא לא מכחישה את ממצאי התחקיר אבל היא רומזת שמאחר ולא מעט אנשים מתעניינים בה, חלקם גם ימציאו פרטים כדי להתקרב אליה. "היא אדם עם כמיהה סימביוטית להישכח ובו זמנית להתפרסם", אמר עליה באום.
חלוצת נישת השיווק העצמי, שבו אתה הוא המוצר כדרך קלה להתפרסם, אנג'לין מחקה את עברה ואת האישיות שלה כדי להימלט מכאביה הישנים (בעבר הסבירה שהיא מזדהה עם ברבי כי "אין לה רגשות, ואני רוצה להיות חסרת רגש. רגשות הם כאב") - ותפסה מקום כאייקון פנטסטי, מעין מיצג אנושי. "היא נתנה לאנשים רשות לעשות דברים שהיום נראים מובנים מאליהם", אמר עליה אמן המולטימדיה האמריקני, אלכס ישראל. "היא אפשרה לאנשים להחצין את האני האקסצנטרי שלהם ולהפוך אותו למטרה בפני עצמה, וזה עוד לפני יוטיוב והריאליטי". בין אם כטרגדיה על בת לניצולי שואה שמחקה את האישיות הקודמת שלה ובין כסיפור הצלחה של אישה שפענחה את סודותיו העקלקלים של עולם הפרסום וניצלה אותו לטובתה, אנג'לין ללא ספק הותירה חותם.
