ב"הקיץ האחרון" (L'Été dernier) קתרין ברייה, הבמאית הצרפתית בת ה-76, כותבת פרק נוסף באנליזה המתמשכת שלה למיניות הנשית. הגיבורה היא עורכת דין בשנות ה-50 לחייה, שנכנסת למערכת יחסים מינית עם נער שהוא גם הבן של בעלה. זהו עיבוד לסרט הדני "מלכת הלבבות" (מאי אל-טוקי, 2019) שנראה במבט ראשון מאופק באופן מפתיע - גם ביחס למקור הדני, ובעיקר ביחס לעבודות הקודמות והשנויות במחלוקת של ברייה. אבל האיפוק מאפשר להיווכח עד כמה העמדה נטולת-השיפוטיות של ברייה מאפשרת לעצב דרמה מעוררת-מחשבה.
כבר מתחילת עבודתה כבמאית, ועוד לפני כן בספרים שהיא כתבה, ברייה סומנה כיוצרת פרובוקטיבית. בסרטה הראשון "נערה צעירה אמיתית" (Une vraie jeune fille) (1976) היא עסקה בהתעוררות התשוקה המינית של נערה בת 14. התוכן הציע ריגוש פורנוגרפי, אך ההתבוננות השכלתנית של ברייה על גוף הגיבורה הקשתה על היכולת לצרוך אותו ככזה - ובכך הפכה אותו למטריד עוד יותר (לאחר הקרנת הבכורה הסרט נאסר להקרנה במשך 23 שנים). יחד עם במאים כמו ברנרדו ברטולוצ'י ("הטנגו האחרון בפריז") ונגיסה אושימה ("אימפריית החושים"), ברייה הייתה חלוצה של קולנוע ארט האוס נטול-מורא בבואו לבחון תשוקות ויחסי כוח מיניים.
גם בסרטים נוספים של ברייה הייתה בחינה פרובוקטיבית של מיניות נשית צעירה, כשהבולט והטוב שבהם הוא הסרט המטלטל "לאחותי" (2001). ב"סקס הוא קומדיה", שאותו היא ביימה שנה לאחר מכן, היא חזרה באופן רפלקסיבי לסיטואציית הבימוי המאתגרת של "לאחותי". ברייה גם בחנה מיניות נשית בוגרת ואפלה בסרטים כמו "רומאנס" (Romance) ו"אנטומיה של גיהינום" (Anatomie de l'enfer) - סרטים שלא אחת גררו השוואות ל"אימת הגוף" ולמבט הקליני של דיוויד קרוננברג. בהשוואה לעבודות המזוהות איתה יש ב"הקיץ האחרון" מידה מוגבלת של עירום נשי, ובוודאי שאין צילום של יחסי מין ממשיים. הפרובוקציה היא בעיקרה בפער בין מראית העין של חיים בורגניים מושלמים, והנכונות, ואולי אף הרצון, לסכן את הכל.
אן (לאה דרוקר) מוצגת בתחילת הסרט כשהיא מכינה נערה שנאנסה לקראת חקירה הנגד של ההגנה. נקודת המוצא היא האופן בו המיניות הנשית עשויה לשמש ככלי נשק להוקעת הנשים. עמדה זו תאותגר בסרט שבו הגיבורה, המודעת היטב למשמעות מעשיה, תבצע בעצמה אקט שעשוי מוגדר על פי חוק כעבירה מינית. אן מוצגת כאישה בעל ביטחון עצמי וחדות-מחשבה שהביאה את חייה בדיוק למקום שבו היא הייתה מעוניינת. היא חיה בבית מרווח מחוץ לפריז יחד עם בעלה פייר (אוליבייה רבורדן) ושתי ילדות חמודות שאותן הם אימצו לאחר שהתגלה שהיא לא מסוגלת ללדת.
החיים שלה נוחים להפליא - עם מכונית המרצדס קבריולט, עם הביקורים בסלון הקוסמטיקה של אחותה האוהבת, עם כוסות היין הלבן והארוחות בגינה שמוארות במה שנראה כשמש קיצית תמידית. במהלך סקס עם פייר היא מוצאת הזדמנות לספר לו על התשוקה שהייתה לה בגיל 14 לחבר מבוגר של אמה שלה. היא מרגיעה את חששותיו מהאופן בו גופו המבוגר נתפס בעיניה ומתבדחת על היותה "גרונטופילית" (אדם צעיר הנמשך למי שמבוגר ממנו בהרבה). ברגעים שכאלו קל להרגיש כיצד ברייה מעצבת מחדש את המקור הדני.
לתוך שלוות החיים נכנס תיאו (סמואל קירכר), הבן של פייר מנישואיו הקודמים. אן מוצאת עצמה בעמדת התיווך בין הבן המרדני והחצוף, לבין אביו המתוסכל. מעשה מפוקפק של תיאו יאפשר לאן להכניס אותו לתלם המשפחתי, אבל גם ייצור את הבסיס לזמן משותף שהשניים יבלו ביחד, ומשם הדברים יתפתחו לאן שיתפתחו.
על תיאו אנחנו לא לומדים יותר מדי במהלך הסרט, אבל אן הולכת ונחשפת בהדרגה, לפחות עד גבול מסוים. נותר פער שמאפשר לצופים להסביר לעצמם בדרכים שונות את המניעים הנסתרים שמביאים אותה לסיטואציה שבה כל חייה, המקצועיים והאישיים, עלולים להיחרב. המקור הדני התעצב כמלודרמה שהמתחולל בה הפך להיות אפל יותר ויותר, והשיג סוג של פיתרון באמצעות הגעה למחוזות מלודרמטיים של אשמה. את ברייה מעניינת ההתבוננות לא-שיפוטית בדמות הגיבורה, ולכן היא חותרת לנקודת סיום אמביוולנטית יותר, שמעוררת שאלות לא רק לגבי דמות הגיבורה.
האקטים המיניים מוצגים בשוטים ארוכים, טכניקה שברייה מעדיפה בגלל שאינה מעצבת מחדש את האקט לריגוש קולנועי בגבולות "בטוחים", אלא מעמידה אותנו מול כל הניואנסים של האינטראקציה המינית. בגלל האופי (היחסית) מאופק של הסרט, היא מעדיפה להתמקד בפניה של אן, ולחדד בכך את התהייה של הצופים אודות מקור הריגוש שלה ממערכת היחסים האסורה.
שני העשורים האחרונים לא היו תקופת השיא בחייה האישיים והמקצועיים של ברייה. ב-2004 היא עברה שבץ מוחי שפגע בצד השמאלי של גופה וחייב תהליך שיקום ממושך. מצבה הפיזי המוחלש הפך אותה לטרף לנוכל שגנב לא מעט מכספה. לאחר שהתאוששה היא המשיכה ליצור סרטים (כולל סרטה הקודם Abus de faiblesse מ-2013 שבו עסקה בפרשת הניצול שחוותה) אך קשה לומר שאלו היו ממיטב עבודותיה. לא קל להיות במאי מבוגר, ועל אחת כמה וכמה במאית מבוגרת שמגלה כמה קשה להשיג מימון לסרטיה. אחרי עשור ברייה חוזרת עם סרט שמזכיר את היותה יוצרת חשובה ומעוררת-מחשבה.
