את סרטי האנימציה של פיקסאר אפשר לחלק לשלוש קבוצות – סרטים שמיועדים בעיקרם לילדים ("מכוניות", "הדינוזאור הטוב"), סרטים שמיועדים בעיקרם למבוגרים ("הקול בראש", "נשמה") וסרטים שמוצאים את נקודת האיזון בין שני הקהלים המובחנים ("משפחת סופר-על", "וול-אי"). אם נשתמש בחלוקה זו הרי ש"אדומה אש" (Turning Red) מתעתע. בארץ, הוא מוקרן גם בגרסה מדובבת ובכך הוא משקף הבנה של היותו רלוונטי לגילאים הנזקקים לכך. אך זהו סרט שהגיבורה שלו היא נערה בתחילת גיל ההתבגרות ומתוך כך עוסק בנושאים כמו יחסים עם אמא דומיננטית, קבלת המחזור ותחילת ההתבגרות המינית, מציאת האיזון בין הילדה ההישגית והצייתנית שהיא לבין הנערה הדעתנית והעצמאית אליה היא הופכת. לא הנושאים הקלאסיים לגילאי הגן ותחילת בית הספר היסודי.
אדומה אש – טריילר
מצד שני, זה גם לא בדיוק סרט למבוגרים כפי שהיה "הקול בראש" (2015). סרטו של פיט דוקטר השתמש בגיבורה בגיל דומה כדי להרהר בשאלות כבדות משקל כמו המכניזם הפסיכולוגי של עיבוד רגשות וזיכרונות, והאופן בו עצב הוא רגש תכליתי במעבר מילדות לבגרות. "אדומה אש" עוסק במתחים הקונקרטיים בהם נתונה הגיבורה במציאות ה"חיצונית", גם אם הוא עושה זאת באמצעות דימויי פנטזיה. לכן, על פניו, הסרט אמור לעניין פחות קהל בוגר. בנוסף, הוא עשוי לתסכל חלק מהצופים המבוגרים בגלל ההחלטה לשלב, לראשונה בסרטי פיקסאר, אלמנטים סגנוניים מצועצעים שמקורם באנימה - הקפאות תנועה, הבעות פנים משתנות בקפיצה ברגעי מבוכה, רגעים בהם האישונים מורחבים והמתעצבים להבעת תחנונים/עצב וכו'.
זהו פרויקט נשי המתבסס על אלמנטים אישיים-ביוגרפיים. הבמאית והתסריטאית היא דומי שי שמשפחתה היגרה מסין לקנדה כשהייתה בת שנתיים והשתקעה בטורנטו. בגיל 30, שי ביימה במסגרת פיקסאר את סרט האנימציה הקצר "באו" (2018) שעליו זכתה בפרס האוסקר. הסרט המקסים עסק ביחסים בין אמא סינית-קנדית ובין לחמניית באו שהתעוררה לחיים, אותה היא מגדלת כילד. דימוי הפנטזיה של הילד כמאכל מסורתי רך אפשר לשי לגעת באופן שנון ומרגש בקשר המגונן עד לכדי מחנק בין הורה וילדו, ולעשות זאת בהקשר של דור ראשון להגירה.
"אדומה אש" עוסק בנושאים דומים וכולל גם הוא מרכיב פנטזיה אלגורי הקשור לגוף הילד, אך הפעם, הפרספקטיבה היא של הבת ולא של האם. המעבר מסרט קצר לפיצ'ר מקשה על השגת מידת הדיוק והעידון שהייתה בסרט הקצר, אך חרף הסתייגויות אלו - מופגנים בסרט כישרון ודמיון רב. הרעיון העלילתי הבסיסי שלו עלול היה למצות את עצמו הרבה לפני סוף הסרט, אך נעשה בו שימוש מוצלח לכל אורכו.
מיילין "מיי" לי (רוזאלי צ'יאנג) בת ה-13 היא בת יחידה למשפחה סינית-קנדית בטורונטו בשנת 2002. במונטאז' הפתיחה היא מוצגת כילדה שקדנית ומצטיינת, באופן שעשוי לגרור גלגולי עיניים מצד תלמידים פחות שאפתניים. למרות תכונותיה היא אינה מבודדת חברתית. מיי היא חלק מחבורת בנות מלוכדת ומגוונת מבחינה אתנית, הכוללת את פרייה (מאיטריי רמקרישנן) ממוצא הודי, אבי (הייאין פארק) הקוריאנית ומרים (אווה מורס) הלבנה. יחד הן מאוחדות בהערצתן המוחלטת ללהקת הבנים "4-טאון".
ביקורת קולנוע נוספות:
מינג לי (סנדרה או), אמה של מיילין, היא כל מה שניתן להניח לגבי הקפדנות והשאיפה לשלמות של אם סינית לבת יחידה. האבא, ג'ין לי (אוריון לי), נחמד ותומך אבל ברור שהאם היא הקובעת בענייני הבת. האם נחרדת מהאפשרות שמיילין תתחיל לגלות עניין בבנים, או שדבר מה יסיט אותה מההצטיינות הנדרשת בלימודים. בנוסף, היא מקפידה שמיילין לא תאבד קשר עם המסורת התרבותית והמשפחתית. האם והבת מקדישות זמן לטיפול במקדש קטן ששייך למשפחה, ובמרכזו דמותה של האם המיתית שלפי האגדות הייתה לה קרבה מיוחדת ועמוקה לבעלי חיים.
המרכיב הפנטסטי הראשון והמרכזי בסרט הוא הפיכתה של מיילין לפנדה אדומה ענקית כאשר היא נכנסת למצב לחץ. לטרנספורמציה פיזית שהופכת את הגוף לאובייקט חייתי-אלגורי יש היסטוריה ארוכה באגדות ("היפה והחיה"), בספרות המודרנית ("הגלגול" של קפקא), בקומיקס גיבורי-על ("האלק"), בקומדיות אימה-נעורים (I Was a Teenage Werewolf מ-1957, "זאב צעיר" מ-1985), ובפנטזיות אנימציה (למשל, הנער האקו שהפך לדרקון ב"המסע המופלא" של הייאו מיאזאקי). הדוגמאות רבות מספור, אבל במחשבה עליהן, מיד מובהר עד כמה טרנספורמציות גופניות קשורות בעיקרן להתבגרות גברית, ולממד המאיים מבחינה פיזית ו/או התנהגותית, לפחות למראית עין, של החיה/מפלצת. לעומת זאת, ברוב עלילת "אדומה אש" האלמנט החייתי נותר חביב. תכונות האופי הבסיסיות של מיילין לא משתנות, אלא רק מוחצנות יותר כמתבגרת בגוף פנדה אדומה.
הטרנספורמציה מאפשרת לבמאית שי לעסוק בגוף המשתנה כדימוי כפול – הן של התבגרות מינית (ההקבלה לקבלת המחזור הראשון זוכה להתייחסות ישירה וקומית), והן כהחצנה של הצד המתמרד בנערה הצעירה כתגובה ללחצי הסביבה ושל אמה. יש לזכור שבתרבות הסינית הצבע אדום נקשר באופן מסורתי לאושר ולמזל טוב, ולכן הוא מתאים להצגה חיובית של השינוי שעובר גופה של מיילין, ולא רק כטראומת הגוף המשתנה בגיל ההתבגרות.
את רוח הפנדה האדומה ניתן לשחרר מהגוף בטקס מיוחד שעורכות בנות המשפחה המורחבת של מיילין במועד ליקוי לבנה ("ירח דם"). אבל מה יקרה אם מיילין תגלה את הצדדים הטובים ביכולתה לשנות את גופה? הגוף המשתנה הוא צומת שבו מתנגשים ציוויי המסורת והריגושים של העולם המערבי.
כפי שניתן לצפות מסרט של פיקסאר, הוא לא מציע מסר של מרדנות רדיקלית, אלא נע לעבר פיוס. פיוס זה אינו שמרני בנוסח אגדות הילדים בהן נדרש כי הגוף המפלצתי יוכחד לחלוטין כדי לאפשר את הופעת "האדם המשוחרר מהחיה". גם העימות בין האמא והבת, שפיקסאר כבר טיפלו בו ב"אמיצה" (2012), אינו מעוצב כדרך האגדות המסורתיות בהן מוכרעת "האמא החורגת הרעה", אלא כפנטזיה המאפשרת לאם ולבת לקבל ולהבין טוב יותר זו את זו. למרות כל ההבדלים בסגנון, תוכן סרטה של שי מזכיר את המפגש המתרחש ב"אמא קטנה", סרטה היפה של סלין סיאמה, שעלה למסכים בשבוע שעבר.
האם "אדומה אש" מתאים לכל הגילאים? יכול להיות שלא, אבל כסרט שעשוי בכישרון ודמיון ניתן להמליץ עליו לילדים, למתבגרים ולמבוגרים, בנים ובנות, גברים ונשים. הצופים הצעירים יוכלו לשוב אליו בעוד כמה שנים כדי לראות בו דברים שלא יכלו להבין בצפייה הראשונה.
