כשמדברים על ישראלים מצליחים בהוליווד, נהוג להזכיר את השחקנית גל גדות והבמאי גיא נתיב שמסוקרים באופן תדיר. אבל יודעי דבר יכולים להעיד כי המצליח מכולם הוא דווקא המפיק רם ברגמן, שמשגשג מאחורי הקלעים כאחד האנשים המשפיעים ביותר בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה האמריקנית. חברת ההפקה שהשיק עם הבמאי ריאן ג'ונסון, "טי-סטריט", קיימת רק חמש שנים וכבר נחשבת למרענן הרשמי של הוליווד בזכות הישגים אדירים ושיתופי פעולה מוצלחים עם נטפליקס ואמזון. מעצמה של ממש, אבל עם דרך ייחודית משלה. "בשלב הזה אנחנו צריכים להאט, אני לא הייתי רוצה לגדול יותר מדי", אומר ברגמן בריאיון מיוחד ל-ynet. "אין לנו שאיפה להיות אימפריה".
לעצור את הסחף הזה לא יהיה קל. מאז ייסודה ב-2019, "טי-סטריט" הוציאה את "רצח כתוב היטב" שהיה אחד מהלהיטים הקופתיים הגדולים רגע לפני התפרצות מגפת הקורונה, ושהניח את אבן הפינה לפרנצ'ייז יש מאין בחסות נטפליקס. בשנה שעברה הרעידו את השוק המנומנם של פסטיבל סאנדנס עם "מהלך הוגן" של קלואי דומון, שנרכש על ידי נטפליקס ב-18 מיליון דולר, סכום שיא בימינו. ברגמן אמון גם על הפקת הקומדיה העוקצנית "מעשייה אמריקאית" של קורד ג'פרסון, שזכתה בפסטיבל טורונטו אשתקד והייתה מועמדת לחמישה פסלונים באוסקר השנה, כולל לסרט הטוב ביותר (ג'פרסון זכה באחד מהם בקטגוריית התסריט המעובד). במקביל, החלה הפריצה של ''טי-סטריט'' גם בזירת הסטרימינג, עם הסדרה "פוקר פייס" שג'ונסון יצר עבור פיקוק מבית NBC ו"בעיית שלושת הגופים" המושקעת שברגמן הביא למסך של נטפליקס ביחד עם אלכסנדר וו ויוצרי "משחקי הכס".
"בעיית שלושת הגופים" – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
"אני לא נוהג להתבונן אחורה, המוח שלי לא עובד כך. אני נוהג להסתכל קדימה ולהתרכז בדבר הבא", אומר ברגמן, שעומד להתחיל את צילומי הפרק השלישי של "רצח כתוב היטב" בכיכובו של דניאל קרייג, וכבר צופה קדימה להפקות שאפתניות נוספות בשיתוף אולפני האחים וורנר, נטפליקס והחברה של ברק ומישל אובמה. "עכשיו כשאני חושב על התפוקה שלנו בתקופה האחרונה, אני אומר לעצמי שכן, זה נחמד. זרענו את הזרעים ועכשיו דברים מתחילים לעבוד. אבל הדבר שהכי מרגש אותי השנה זה שהיה לנו חזון בנוגע לאיך החברה שלנו תיראה ולמקום שנמצא לעצמנו בדרך המיוחדת שאימצנו לעצמנו. אנחנו רואים את תוצאות הבחירות שלנו, שהן לא אופייניות לתעשייה".
איך היית מתאר את החזון שלך?
"בכל הפרויקטים שלנו עד כה היו סיכונים. אנחנו לא מאמינים בללכת על בטוח, כי למה לנו להשקיע זמן ומאמץ בזה? זה לא מעניין. רוב האולפנים מעדיפים לא לעבוד עם במאים לא מנוסים על הסרט הראשון שלהם, אבל אנחנו קיבלנו החלטה ללכת על קולנוענים שאנחנו מאמינים בהם, כמו קלואי דומון וקורד ג'פרסון. אנחנו מצוותים אותם עם מפיקים צעירים בתחילת דרכם, נותנים להם לעבוד יחד תחת ההדרכה והפיקוח שלנו, ומקווים לתוצאות טובות. כשזה עובד, אין משהו שעושה אותי מאושר. הכי חשוב מבחינתי זה החומר האנושי והכשרונות שאנחנו מטפחים. הדרך היחידה להתבלט ביחס לכל התוכן שמופק היום, הוא לקחת סיכון. ואם הביצוע טוב, אז זה אני מאמין שיש לזה סיכוי להצליח. גם אם יש 99 אחוז שזה יהיה חרא ונפסיד כסף, שווה לנו להשקיע באחוז אחד של משהו מיוחד. בינתיים ההשקעה משתלמת מעבר לציפיות שלנו".
בימים אלה, כשתעשיית הקולנוע נמצאת במשבר קשה, וגם בועת הסטרימינג מתנפצת לנגד עינינו בסלון ביתנו, ברגמן מצליח לנתב את ספינת התוכן שלו בבטחה בין שבחי הביקורת לתגמולים כספיים. אבל במקום למנף את ההצלחה כאן ועכשיו, מהר מהר לפני שייגמר, הוא פועל כנגד ההגיון השולט בהוליווד. הוא מתעקש ללחוץ על הבלמים, לתדלק ולחשב את המסלול מחדש כפי שהוא רואה לנכון. "יש כאלה שלחוצים למנף את המומנטום ומצפים שנעשה עוד ועוד דברים, אבל הגישה שלי היא להירגע ולא להיכנס למירוץ הזה של ניצול הזדמנויות. אנחנו לא עובדים כמו האחרים בתעשייה הזאת. הקולנוע לא במצב טוב, והשנה האחרונה הייתה מאתגרת וגם השנה תהייה כזאת, עם פחות מפיצים, פחות חברות סטרימינג ואולפני קולנוע. יותר קשה לעשות סרטים וסדרות עכשיו, אבל זה לא האתגר העיקרי שלנו. אנחנו רק רוצים לעשות דברים שאנחנו אוהבים באמת".
אמנות זה נחמד, אבל הוליווד היא זירה עסקית ומאוד תחרותית. איך אתם משתלבים בה עם גישה כזאת?
"הוליווד היא מקום מאוד תחרותי אבל אנחנו לא במשחק הזה. בדרך-כלל קולנוענים וסוכניהם ינסו להניע פרויקט עם מפיקים שמקושרים עם האולפנים הגדולים, בתקווה שמהסחר-מכר הזה הם יקבלו את העסקה הטובה ביותר מדיסני, וורנר או נטפליקס. אבל אנחנו לא עובדים כך. אם אנחנו אוהבים תסריט והקולנוען רוצה לשתף איתנו פעולה, אז אנחנו נשמח לתמוך בו, אבל אין לנו כוונה להילחם על זה. כולם רודפים אחרי נכסים אינטלקטואליים, מוכנים מראש כדי לעבד למסך, אבל אנחנו מעדיפים ליצור אותם בכוחות עצמנו, כמו 'רצח כתוב היטב'".
בתקופה הקצרה יחסית, כמעט כל הפקה של "טי-סטריט" זכתה להצלחה ביקורתית ומסחרית (יוצאת דופן בהקשר זה היא קומדיית הנעורים "סנאק שאק" שלא הצליחה להתבלט). בדרך כלל ברגמן וג'ונסון נוהגים לקחת צ'אנס על סרטים צנועים, עם תסריטים בעלי תעוזה וחוצפה ועם נטייה להתריס כנגד התקינות הפוליטית העכשווית. כך ב"משחק הוגן" בכיכובם של פיבי דינובר ואלדן ארנרייך כבני זוג יפים ונכונים שהופכים לעוינים אחד לשני על רקע עבודתם בסביבת וול סטריט חסרת הרחמים, וכך גם בסאטירה הערמומית "מעשייה אמריקנית", בו ג'פרי רייט מגלם אינטלקטואל שחור שכצעד מחאתי כנגד הצייטגייסט בארצות הברית, מתחזה לסופר עבריין שכותב קלישאות בשפת הרחוב ומוצא עצמו ברשימת רבי-המכר.
"אנחנו לא מחפשים תסריטים שנויים במחלוקת בהכרח", מבהיר ברגמן, "אבל היום יותר ויותר קשה לעשות סרטים גדולים, ומנגד יש סיכון שאם עשית סרט קטן והוא לא טוב מספיק, אף אחד לא יצפה בו. זו בדיוק האמונה שלנו בהשקעה בסרטים יוצאי דופן. הם אולי יעוררו שערורייה, אבל הכי חשוב שהם יתבלטו ביחס לכל מיליון הסרטים והסדרות האחרים שזמינים לקהל. ולכן לקיחת סיכונים זה העקרון המנחה שלנו באצירת התוכן שלנו. זה לא אומר שנפסול קומדיה רומנטית למשל, אבל לפרויקט כזה צריך משהו יוצא דופן להציע, כזה שאנשים יתחברו אליו. אנחנו לא AI. אנחנו מהמרים על היוצרים ומקווים שהקהל יאהב את זה. למזלנו אנחנו בעמדה שמאפשרת לנו ליישם את החזון שלנו".
6 צפייה בגלריה
פרויקט צריך משהו יוצא דופן להציע. מתוך "מעשייה אמריקאית"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
הנטייה להסתכן בלטה גם ביוזמה השאפתנית שלקחו על עצמם ברגמן ג'ונסון כשלוהקו על ידי לוקאס פילם ואולפני דיסני ליצור את "אחרוני הג'דיי" מ-2017, השני בפרקי הטרילוגיה האחרונה של "מלחמת הכוכבים". השניים מתחו את הגבולות של פרנצ'ייז עם תעלולים שחרגו מהמורשת של ג'ורג' לוקאס, ונתקלו בתגובות כועסות של מעריצים מאוכזבים. ברגמן ממשיך לעמוד על ההישג הקולנועי שהוא רואה בסרט, אך מעדכן שהגלקסיה הרחוקה לא הולכת להתקרב לעשייה העכשווית שלהם, למרות הדיווחים בעבר על המשך שיתוף פעולה. "זה פשוט דורש השקעה של שנים על תכנים שלא בהכרח תלויים רק בנו", הוא מסביר.
"היה כיף לעבוד על 'מלחמת הכוכבים', שהייתה הפקה מטורפת עם 140 סטים שונים. אתה מגיע בכל יום לאולפנים העצומים וכל-כך הרבה דברים קורים. מצד שני, אני אוהב סרטים שמצטלמים בלוקיישן אחד. אני לא צריך את כל כאבי הראש של ההפקות הגדולות. מה שהבנתי לפני שנים רבות הוא שתפאורות ותקציבים לא הופכים סרט לטוב יותר. בסופו של דבר, הכול תלוי בקולנוען, בתסריט, במצלמה ובשחקנים. הכול שולי מעבר לזה. באופן עקרוני, אין הבדל גדול בין הפקה בתקציב של חמישה מיליון דולר להפקה בתקציב של 30 מיליון דולר, חוץ מזה שכל הצוות מקבלים שכר טוב יותר. בשבילי, יותר חשוב ליהנות מהעשייה ומחברתם של השותפים שלי לעבודה מאשר להתעסק בגודל התקציב".
זו גישה מפוכחת, כי גם ככה תעשיית הקולנוע קורסת ואפילו שוברי הקופות של מארוול מאכזבים בקופות.
"כל מה שניבאתי שעומד לקרות לתעשיית הקולנוע, קרה. השנה הולכת להיות שנה נוראית בבתי הקולנוע. ממש אסון. יש תקווה שבשנה הבאה או זאת שאחריה תהייה התאוששות, אבל האמת היא שמדובר בדעיכה מתמשכת. לכל האולפנים של הוליווד יש פלטפורמת סטרימינג משלהם. במקרה של דיסני, המותגים של מארוול ו'מלחמת הכוכבים' איבדו ערך בשנים האחרונות אחרי שהם דיללו אותם עם יותר מדי סרטים וסדרות. זה כבר לא מרגיש מיוחד. בשנה שעברה היה לנו את 'אופנהיימר' ו'ברבי', ומה שהניע את ההצלחה שלהם הוא המיתוג שלהם כאירוע קולנועי. זה כבר לא מספיק שעשית סרט גדול, אתה צריך למצב אותו כאירוע ששווה ללכת בגללו לבתי הקולנוע. סרטים כמו 'הקרב על אמריקה' יכולים להצליח כאירועים קולנועיים, אבל הם צריכים לספק את הסחורה, כי אם הם סתם בולשיט שחוזר על עצמו אנשים לא יטריחו את עצמם לצאת מהבית וימתינו שהסרט יגיע לסטרימינג".
אבל גם הסטרימינג שנחשב לבשורה החדשה שתציל את תעשיית התוכן נמצא בדעיכה.
"במצב הנוכחי נעשים פחות סרטים ובתקציבים קטנים יותר, וזו מגמה שאפשר להבחין בה גם בסטרימינג שהיא בועה שהתנפצה. יש הרבה פחות הפקות שיוצאות לדרך ביחס לעבר, ולמעשה חלק מחברות התוכן הללו יעלמו מהמפה בשנים הקרובות. אם לפני כמה שנים היעד היה לנסות ולהראות צמיחה והתווספות מנויים חדשים, עכשיו המשחק הוא מאזני רווח והפסד. נטפליקס נסקה כל עוד היא גרפה עוד ועוד מנויים, אבל ברגע שזה הגיע למיצוי, המניה שלה צנחה. מההיבט הזה, לא הגיוני להשקיע בכל-כך הרבה תכנים, כך שזה תיקון טבעי לבועה".
בהתחשב בכל זה, אתה לא חושש שגם רצף ההצלחות שלך יעצר ותצטרך להתמודד עם כשלונות?
"אחוזי ההצלחה שלנו גבוהים באופן בלתי נתפס, אבל גם אם חמשת הסרטים והסדרות הבאים שלנו לא יצליחו, אני בסדר עם זה. כל עוד נהניתי לעבוד על סרט, ולא הרגשתי שבזבזתי את הזמן שלי עליו, אז פחות אכפת לי אם הוא לא יצליח בקופות. כסף זה לא העניין פה. אני כמובן הייתי רוצה שסרט יהיה רווחי לטובת כולם, אבל באופן אישי אני יודע שכל עוד אני בבריאות טובה ושהילדים והמשפחה שלי בסדר, אז אני במצב טוב. צריך גם לזכור שאני בסך הכול מפיק קולנוע וטלוויזיה, זה לא שאני מציל את העולם".
6 צפייה בגלריה
אחוזי הצלחה גבוהים באופן בלתי נתפס. מתוך "רצח כתוב היטב 2: תעלומה יוונית"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
הצנעה האופיינית לברגמן, הכל-כך לא אופיינית לראשי הוליווד, מנחה אותו גם בימים אלה כישראלי בלוס-אנג'לס על רקע טבח 7 באוקטובר, המלחמה בעזה והתגובות הקשות ברחבי ארצות-הברית ובקמפוסים המקומיים. הוא מודע למגבלות הכוח שלו, אבל מגלה שאת תרומתו לחברה הישראלית וחייליה הוא עושה בסתר. "התשוקה להתגייס באה מבפנים אבל היא פחות מוחצנת במקרה שלי", הוא מסביר, "אני מנסה לעזור במה שאפשר מרחוק. אני לא ברשתות החברתיות ולמרות שמדובר בפלטפורמה שיש בה ערך, האלגוריתם נוטה לשכנע את המשוכנעים. אני גם לא נוהג לשאת דברים בנאומים, השכנוע שלי הוא ברמה האישית, אחד על אחד. אני בן אדם של מאחורי הקלעים, גם בכל הנוגע לסרטים".
בניגוד לברגמן השקט מטבעו, הבמאי ג'ונתן גלייזר ניצל את הבמה שניתנה לו השנה במסגרת הזכיה באוסקר על "אזור העניין" כדי להזהיר מהנטיות של מדינת ישראל והחמאס לדה-הומניזציה של האחר, תוך שהוא מזכיר את מוצאו היהודי כהתרסה. ברגמן שהיה באולם מודה כי הוא לא מצא טעם בנאומו של גלייזר ובמיוחד לא בעיתוי בו הוא נאמר. "התגובה הראשונית שלי הייתה שזה היה מיותר לחלוטין. בדיעבד גם נתקלתי במאה פרשנויות שונות למה שהוא אמר. אף אחד לא הבין למה הוא התכוון. לדעתי הוא רק פגע בסרט החשוב והאדיר שלו וחבל, כי הוא קולנוען מבריק. בלי קשר לאם אני מסכים או לא, לפחות הוא היה נותן הצהרה ברורה ונוקבת. הרי 99 אחוז מהעולם לא יודע כלום על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. אף אחד לא הבין מה המסר".
לא מעט ישראלים בארצות הברית מספרים על אכזבתם מחברים ליברלים שניתקו איתם קשרים על רקע המשבר הנוכחי בעזה. זו גם החוויה שלך?
"לא התנסיתי בניתוק קשרים, אבל אני לא מתעמת עם אנשים באינטרנט. ברמה האישית, אני מדבר עם אנשים על המצב ומשמיע את דעתי. הם לא תמיד מסכימים איתי, וזה בסדר. זה חלק מהאפשרות לקיים שיח. זה שיש להם דעה אחרת לא אומר שהם אנשים רעים. אני לא מחובבי ביבי, אבל אני יכול להיות חבר של אנשים שתומכים בו. וזה גם מה שקורה לי פה בארצות הברית - אני תומך בביידן ומתקשה להבין אנשים שמצביעים לטראמפ, אבל חלקם אנשים מחונכים, פיקחים וטובים. כך גם כשמדובר באנשים שיוצאים נגד ישראל - גם אם אני חושב שהם טועים, אני מנסה לתת להם פרספקטיבה שונה. לא צריך לבטל או להחרים אותם, אבל כן אפשר לדבר איתם, כי בניגוד אליהם, אנחנו כישראלים גדלנו במציאות הזאת, אנחנו מחוברים לחדשות ולהיסטוריה ומכירים במורכבות של המצב. אנחנו לא מתעדכנים בטיקטוק".
מתוך ההכרות המעמיקה שלך עם ישראל ועם ארצות-הברית, איך אתה רואה את התגובות השונות למצב הנוכחי?
"אני מרגיש שהיום יש יותר אנשים שמחוברים ליהדות שלהם דרך הפחד ממה שעלול להתחולל במדינה. זה כבר לא קשור לישראל יותר, אלא לעליה באנטישמיות. אפילו בלוס-אנג'לס היו כאלה שהורידו את המזוזות שלהם, או שהפסיקו לדבר עברית. החשש גדול וזה מגביר את המודעות של אנשים ליהדותם, גם אם הם מעולם לא ראו בה חלק מהותי מחייהם. יש תחושה שההיסטוריה יכולה לחזור על עצמה".
ברגמן בן ה-53 עזב את ישראל בתחילת שנות ה-90 כדי לנסות את מזלו מעבר לים, תחילה בניו-יורק ואחר כך בלוס-אנג'לס. גם היום הוא דואג להצהיר בגלוי על היותו ישראלי. "אני מאוד מחובר לישראל, זה עדיין מרגיש כמו הבית שלי. אני קורא את החדשות מהארץ, אני בקשר עם חברים ובני משפחתי ומדבר עם אמא שלי כל יום", הוא מספר.
"אני מנסה להיות אופטימי, אבל אני פסימי באותה המידה. זוהי תקופה מטורפת בהיסטוריה שלנו ואני מקווה שהמנהיגים שלנו יעשו את הצעדים הנכונים, כי אחרי האירועים הנוראיים באיזור, יש פה גם הזדמנות אדירה ונדירה לשינוי. אפשר ליצור קואליציה של מדינות שמעולם לא חלמנו לשתף איתן פעולה, כולל סעודיה. זה לא תלוי רק בנו, אבל אני מקווה שניקח את ההזדמנות הזאת. זה יהיה מאוד קל לבחור לפספס את זה, אבל אני מנסה לראות את האור בשביל המשפחה והחברים שלי. אני מרגיש את זה גם באופן אישי. אני לא אוהב הרבה מהדברים שקורים בישראל, אבל אני גם לא אוהב הרבה מהדברים שקורים פה בארצות-הברית. אם טראמפ ייבחר שוב, אני לא יודע אם ארצה להמשיך לגור פה. כל העולם נשאב לקיצוניות. המרכז נעלם ורואים את זה גם באירופה. בעיני, הדרך היחידה לשלוט היא מהמרכז".
הלוואי שהחזון האופטימי שלך יתגשם, אבל בוא נחזור לרגע לרם ברגמן, הצעיר הישראלי בן ה-20. איך הוא היה מגיב אם היה יודע איך החיים שלו יראו ב-2024?
"הדבר הראשון שהייתי שואל את האני הבוגר הוא 'איזה סמים לקחת?'. אבל בכנות, זה מצחיק לחשוב על זה, כי מעולם לא היו לי חלומות ארוכי-טווח. הכול אצלי הולך לאט, צעד אחר צעד. לא יודע אם הייתי מסוגל לחלום על ההישגים הנוכחיים, אבל כן תמיד היו לי אמונה שעבודה קשה משתלמת ומחויבות להישאר אני עצמי. מהבחינה הזו אני אותו אדם. יש מיליוני בני אדם מוכשרים בתחומים שונים, חלקם מצליחים וחלקם נכשלים, אבל הכי חשוב הוא להישאר נאמן לעצמך ולהקיף את עצמך באנשים הנכונים. אני עושה את מה שאני עושה כבר הרבה שנים, ועדיין מתעורר כל בוקר נרגש ללכת לעבודה ממש כמו לפני שלושים שנה. אני אוהב את מה שאני עושה ונהנה מזה. אני מלא אדרנלין וזה מה שגורם לי להמשיך. כשלא ארגיש כך יותר, אפרוש. אני מקווה שזה לא יקרה לעולם, אבל אם כן, אני לא אכריח את עצמי להמשיך".
