זכורה לנו דמותו של לאונרד זליג מסרטו של וודי אלן ("זליג", 1983), שבמפגשיו החברתיים מעתיק בשלמות, עד כדי גלגול צורה, את דמות האדם שמולו. "הזיקית האנושית" מעורר סקרנות, מושך אליו מעריצים ושרלטנים והופך נושא למחקרים רבים. כשנשאל זליג - תחת היפנוזה - מתי התחיל בהעתקותיו, סיפר על ימיו המוקדמים בקולג', כשנקלע לשיחה עם סטודנטים מבריקים שדיברו על "מובי דיק". מפחד להתגלות בבורותו העמיד פנים שקרא את הספר ונטמע בשיח החכמים.
אין טוב מבדיחה ללמד על יחסה של תרבות למושאי הקנון שלה; ביחסיו המדומים של זליג עם "מובי דיק" מגולמת האמביוולנטיות של התרבות האמריקאית כלפי הרומן הקלאסי של מלוויל: יצירת מופת, ללא ספק, אך כזאת הנענית להגדרתו של קלאסיקון אמריקאי אחר, מרק טוויין: ספר שכולם משבחים ואיש לא קרא.
"מובי דיק" הוא הרומן השישי של הרמן מלוויל (1819-1891), בן למשפחה ניו-יורקית ותיקה ואמידה. מותו של אביו בדמי ימיו אילץ את מלוויל הצעיר לשלוח יד בשלל עבודות, מהוראה ועד ציד לווייתנים. הוא ערק מספינתו של קברניט מתעלל באחד מאיי פולינזיה וחי בקרב ילידים, נמלט מחיבוקם ועלה על ספינה אחרת, שבה השתתף במרד והתגלגל לטהיטי. כשחזר לאמריקה, טעון הרפתקאות, העלה את קורותיו על הכתב בצמד רומנים אוטוביוגרפיים מעיקרם, טאיפּי (1846) ואומוּ (1847), עלילות הרפתקה בים הדרום. אלה הביאו לו הצלחה ומשכו אל "המלח-הסופר" סקרנים ואוהדים, שהלכו ומעטו עם הרומן השלישי שלו, מארדי והמסע לשם (1848) שבו ניסה לחזור על אותה נוסחה אקזוטית מוכחת, אלא שזרמי הגות ופיוט משכו אותו ליצור אלגוריה מסועפת ומשונה, מעין ניסוי כלים לקראת "מובי דיק". ויצירת המופת של מלוויל? "מובי דיק" התקבל בהתעלמות כמעט מוחלטת וסימן פחות או יותר את קץ ההתעניינות בו מצד הביקורת וציבור הקוראים בני זמנו.
כיצד היה רומן זנוח זה לדבר שרדף את רוחו של זליג, אתגר לזהותו של המשכיל האמריקאי ומושא לחרדתו? במה אפוא מתייחד "מובי דיק", שנמסר מפי ישמעאל, מלח זוטר ב"פיקווד" (צייד לווייתנים אמריקאית הקרויה על שם שבט אינדיאני נכחד) ומגולל את מעשה קברניט שכבל את אנשיו לנקמתו המטורפת בלווייתן לבן ומפלצתי שקטע את רגלו וסופו שהביא את כולם לאבדון; שסגנונו הגדוש הרהורים ליריים ואטימולוגיים ומכביר יומרות מטאפיזיות עד להתפקע, כמו בוחן את גבולות המעשה הספרותי; שמאז התגלה מחדש בשנת 1920 כיצירת מופת פרוטו-מודרניסטית זכה לאין-ספור מחקרים, פרשנויות ועיבודים אמנותיים שונים ומשונים, לאגודות חסידים ולמבטלים, ואף לפילוסופים צרפתים שכינו אותו "סמל לכל דבר"?
שנו חכמי חוגי הספרות האמריקאיים ומצאו את "מובי דיק" נוסח ראשון למושא כיסופיה של הספרות האמריקאית במחצית המאה ה-19 - "הרומן האמריקאי הגדול": רומן מקורי שמגלם את רוחה של אמריקה ומצייר לה קלסתר פנים, נותן בה סימנים, דמויות, תכונות ופעולות ומניח תשתית למסורת. לאמריקנה. וזאת השאלה: מה כה אמריקאי ב"מובי דיק", שהתפרסם לראשונה בניו-יורק בנובמבר 1851, אולם חודש קודם לכן הופיע בלונדון בשם "הלווייתן"? מהלך מו"לי כפול ומקובל זה מאותה עת מלמד על מידתה של הספרות האמריקאית הצעירה - כנגזרת של הספרות האנגלית הבכירה לה. והפואטיקה של "מובי דיק" אכן חבה רבות לקאנון האנגלי, בעיקר לשייקספיר: דמותו של אחאב - הקברניט קטוע הרגל, המדבר אל ראשו הכרות של לווייתן ובדעיכתו מחזיק בידו של פּיפ, נער הסיפון השוטה - נמדדת גם כמחוות כניסה למסורת הספרות היפה, משל להתהלכות בדרכי הנסיך המלט והמלך ליר.
אבל מכאן מסתעפת הפואטיקה האמריקאית של "מובי דיק": הגיבור הטרגי ארוג ברומן פרולטרי שנמסר מפי מלח זוטר הזכאי לחלק השלוש מאות מרווחי הספינה, וזאת מתערטלת בתיאוריו לכדי בית חרושת צף להפקת שומן לווייתנים. מול הקברניט המלך עומד איש צעיר וחסר כל אך בעל קול, נוגה וציני ואוהב אדם, ספונטני וסקרן, אוטודידקט מעיקרו ותאב ידע, שיוצא למסע לגילוי אמריקה, העולם, ונפש האדם. את מימיו של ישמעאל, העשוי בצלם מחברו, שתו דמויותיהם הממשיות והספרותיות של ג'ק לונדון, ג'ק קרואק ובוב דילן.
בישמעאליות, בנוסח הבן הדחוי, מתגלה מזגו האמריקאי של מלוויל. שלא כקלאסיקון האנגלי הוא אינו יודע איפוק, אינו שקול, וחביבות עליו ההפרזה, הגודש, ופריקת העול. הוא אינו כותב מומחה אלא חובב, החש שמתחת לדימויו הגלויים קיימים דימויים סמויים אף מעיניו שלו, והוא צד אחריהם בכל פרט, בין שמקורו בדמיון הפיוטי ובין שבממשות הפרוזאית: בחלקי הספינה, בהיררכיה הגזעית המתקיימת בה, בשלל הלאומים והזהויות המרכיבים את צוותה, מאירי ועד פולינזי, בדתותיה המגוונות, מנצרות ועד עכו"ם, בדרכי החשיבה השונות היוצאות מהן, מאפיקורסיות ועד טוטמיזם. התרשלותו כביכול במסירת סיפור הקברניט-המלך מזמינה ערב רב של יורדי ים לתפוס מקום לצידו. הקריאה בספר היא קריאה באמריקה בחינת התנסות בשפע, בריבוי סגנונות, לשונות וצורות חיים; בהתחקות אחר אופן שזירתו של נול אנושי מחליף גוונים, רעיונות ואמונות. הטקסט הישמעאלי, אורג סיפור בסיפור, דמות בדמות וגורל בגורל. והרי זאת איכותו ודמותו של רומן דמוקרטי, הנותן קול וחלק לקברניט-מלך ונער סיפון כאחד.
אבל מעבר לכל היסודות הלאומיים ברוחם ישנו גם היסוד "הימי" שבדמות הלווייתן הלבן, בא כוחו של הטבע. היצור האילם שמגיח ונגנז במעי הטקסט. ואפשר שדווקא בדמותו הזולגת בין הנשגב למבעית טמון ערכו של מובי דיק כקלאסיקה, אך כזאת הנענית להגדרתו של קלאסיקון אמריקאי אחר, חורחה לואיס בורחס: יצירה שדורות על דורות שבים וקוראים מתוך נאמנות למסתוריותה, כמו חוזרים אל מקור קדום; אפשר כתיאורו של מלוויל את יושבי הערים בפרק הראשון של "מובי דיק", שנמשכים אל הים, כל אחת ואחד במועדו, נעמדים בקצה היבשה וצופים אל האופק - מקום שבו מים ושמיים נושקים.
