"אווטאר" היה נקודת ציון משמעותית בדברי ימי הקולנוע המסחרי. יש לכך שתי סיבות עיקריות, ואף אחת מהן לא נוגעת לתסריט, משחק, בימוי וכל שאר ההיבטים המסורתיים האחרים שהופכים סרט ליצירת אמנות משמעותית. הסיבה הראשונה הייתה ההצלחה הקופתית חסרת התקדים של להיט המדע הבדיוני, שמאז צאתו ב-2009 גרף יותר מ-2.9 מיליארד דולר ועד היום נשאר נטוע לבדו בראש טבלת שוברי הקופות של כל הזמנים. הסיבה השנייה היא - החדשנות שהביאו איתם הבמאי ג'יימס קמרון והמפיק ג'ון לנדאו, שפיתחו טכנולוגיה מתוחכמת שבאמצעותה הביאו את המיזם שלהם למסך הענק בתלת-ממד מרהיב; פריצת דרך שהתיימרה לשנות את הקולנוע לעולמי עד, וכך גם את חוויית הצפייה של ההמונים.
"אווטאר: דרכם של המים" - טריילר
שתי הסיבות הללו, שהפכו את "אווטאר" לתופעה חסרת תקדים בהוליווד, שלובות אחת בשנייה. קמרון עיצב עולם דמיוני גדוש מכוכב אחר עם קהילות של חייזרים ילידיים וביוספרה עשירה ומגוונת, אבל לא הדמויות, העלילה והמסרים הסביבתיים הניעו מיליוני צופים מכדור הארץ שלנו להסתער על בתי הקולנוע. הוא העז לערער על תפיסת המציאות של הוליווד ששמה את יהבה על סופרסטארים מהוללים כמקדמי יח"צ וכמקדמי המכירות העיקריים, וליהק לתפקידים הראשיים את זואי סלדנה וסם וורת'ינגטון, שלא היו ידועים בציבור ככוכבים, או בכלל. למרות זאת, ההמונים נהרו לאולמות כדי לחזות בפלא התלת-ממד שהיה בגדר חובת צפייה. הסיבה: בסרט הזה הטכנולוגיה היא הכוכבת הראשית.
כפי שאמר חוקר התקשורת הנודע מרשל מקלוהן, "המדיום הוא המסר". והוא צדק. אמנם לשמועות לקח קצת זמן להתגלגל. סוף שבוע היציאה של "אווטאר" היה מוצלח אבל לא יוצא מן הכלל (הכנסות של קצת יותר מ-77 מיליון דולר בסופ"ש נחשבות לפתיחה ה-112 בטיבה בהיסטוריה). אבל הבשורה על כך שהעתיד כבר כאן ועכשיו, היא זו שעוררה את סקרנות הקהל והניעו אותו לרכוש כרטיסים (במחיר מופקע) ולצפות ב"אווטאר" על מסך ענק, דרך משקפי פלסטיק. רגע לפני שהדבר הגדול הבא הופך לנורמלי החדש.
כתבות נוספות במדור קולנוע:
באותה התקופה, מבוסם מתחושה של פתחו של עידן חדש, המפיק לנדאו הצהיר כי סרטים רגילים, כאלו שמוצגים בדו-ממד הם אוטוטו חלק מההיסטוריה, ולכל הפחות לא חלק מהעתיד המקצועי האישי שלו. "אין בכוונתי לעשות בעתיד סרט שהוא לא בתלת-ממד. למה לי בעצם? הייתם חוזרים לצלם בשחור-לבן?", אמר במהלך ביקור בישראל ב-2010, וסיפר כיצד המכשור המעודכן אפשר לקמרון להגשים את החזון שלו: "לא חשבתי שיש דרך בעולם שנצליח לעשות את זה. התסריט הוא החלום, והאחריות שלי כמפיק הוא להפוך אותו מציאות. חיכינו הרבה זמן עד שהטכנולוגיה הבשילה ואפשרה לנו לממש אותו". לנדאו אף הצהיר כי בקרוב כלל ההפקות – הוליוודיות ועצמאיות – יעברו לתקן החדש של תלת-ממד. "בעיניי, הטכנולוגיה הזאת יכולה לשמש כל תסריט, גם בסרטים אינטימיים. פשוט כי הטכנולוגיה מאפשרת את הכנסת הצופה לסרט עצמו. מי שחושב שהוא מאבד משהו במעבר מדו-ממד, זה בגלל שהוא לא יודע איך להשתמש בתלת-ממד כמו שצריך".
4 צפייה בגלריה
בשורה על כך שהעתיד כבר כאן ועכשיו, היא זו שעוררה את סקרנות הקהל והניעו אותו לרכוש כרטיסים. מתוך הסרט "אווטאר"
(צילום: יח"צ)
טכנולוגיית התלת-ממד היא גם תלת שימושית. חוץ מריענון חווית הצפייה של הקהל, והתעריפים הגבוהים שהותאמו אליה, היא הייתה בגדר אמל"ח מתוחכם מול תופעת הפיראטיות. באותן השנים, חלקנו זוכרים, שוק הקולנוע היה פרוץ לחלוטין בחסות האינטרנט. ברנשים שונים ומשונים בסין, רוסיה, ארצות הברית או ישראל, נהגו להגניב מצלמה לאולם הקולנוע ולתעד את הסרטים כשהם מוקרנים על המסך הגדול. אמנם איכות הצילום המכונה CAM לא הייתה מיטבית, ובכל זאת הייתה מספקת דיה עבור רבים בכל העולם שרצו להתרשם משובר הקופות הלוהט ביותר, רק מבלי לשלם עליו. זה לא הצריך מאמץ או זמן כדי להעלות את הקבצים לרשת כטורנטים לקול צהלת גולשים (ומהצד של משתמשי הקצה כבר לא משנה איפה הם ממוקמים על הגלובוס). הקרנות תלת-ממד הפכו את הקנוניה הפיראטית הזאת ללא יעילה, שכן אף עדשה לא יכלה לקלוט את שמתרחש על המסך שללא המשקפיים הייעודיות, נראה מטושטש לחלוטין ובלתי ניתן לצפייה. מבחינת האולפנים והמפיצים מדובר בניצחון ענק. מבחינת הקהל, לא כל כך.
עייפות החומר
מאז "אווטאר" וגלי ההדף שהגיעו אחריו, עבר כבר יותר מעשור, והתנופה אבדה כבר בתחילתם. תחילה התגלו סימנים לעייפות החומר בקרב הצופים, שרבים מהם התלוננו על חוויית צפייה מתישה מבחינה פיזית שגובה מחיר מעיניים. בהמשך הגיעו גם האותות שהעידו על עייפות הרוח, תחושת רוויה ומיאוס מהתעלולים הפירוטכניים שהציעו האולפנים כדי למשוך את הקהל הרחב לבתי הקולנוע בתעריפי כרטיסים בלתי נסבלים, שהעצימו את הטריקים ושטיקים על פני תוכן ועלילה. במשך שנים, האולפנים הגדולים של הוליווד השקיעו מאמצים במימוש של הטרנד החם כדי להכפיל ולשלש את ההכנסות בקופות - בין אם באמצעות שימוש במצלמות תלת-ממד משוכללות כמו במקרה של "אווטאר", "חיי פיי" של אנג לי ו"הוגו" של מרטין סקורסזה, או לחילופין על ידי המרות לתלת-ממד בדיעבד. כך למשל רוב להיטי גיבורי-העל של מארוול צולמו בשטח במצלמות דו-ממד, ועברו הסבה בפוסט-פרודקשן על מנת שיוצגו על המסך בתלת-ממד. מבחינת האולפנים מדובר בתהליך זול יותר, שהציע עבורם פוטנציאל הכנסה זהה שכן התמחור של הכרטיסים - גדול יותר, חזק יותר, יקר יותר - ממש לא טוב יותר.
4 צפייה בגלריה
העצימו את הטריקים ושטיקים על פני תוכן ועלילה. מתוך "אווטאר: דרכם של המים"
(צילום: פורם פילם, courtesy of 20th Century Studios)
גם בחזית המלחמה בפיראטיות נמצאו בינתיים פתרונות יצירתיים פחות ואגרסיביים הרבה יותר, בדמות שיתופי פעולה בין תעשיית הבידור לזרועות החוק. איומים, תביעות וניתוקים הבהילו את הפחדנים שבגולשים, חסימת האפשרות להורדת טורנטים על ידי ספקי האינטרנט בלמו גם את החתרנים שבהם. היתרון היחסי של תלת הממד הפך לזניח. אך מה שלא זניח אף פעם הם דו"חות של הוצאות והכנסות: בעוד שההוצאות על יצירת סרטי תלת-ממד היו תוספת משמעותית לתקציב ההפקה, ההכנסות מהקופות החלו לדעוך. מגפת הקורונה הייתה מהלומה קשה, חדה ובלתי צפויה שספגה הוליווד. אבל הכיוון השלילי של תעשיית הקולנוע הורגש עוד לפני אל מול הנתונים החד-משמעיים על ירידה מתמדת ברכישת הכרטיסים, שמחיריהם הלכו והאמירו בניסיון לפצות על הדעיכה. ההגיון העסקי הפשוט העלה את המסקנה הבלתי נמנעת שלא ניתן יותר להצדיק את קיומם של סרטי תלת-ממד.
קמרון ולנדאו התנסו במשבר המדובר בעצמם, כשחברו יחדיו כדי להפיק את "אליטה: מלאכית הקרב", עיבוד לסדרת אנימה יפנית מצליחה. השניים הפקידו את מלאכת הבימוי בידי רוברט רודריגז וציידו אותו במצלמות RealD 3D משוכללות, מתוחכמות עוד יותר מאלו שפיתחו לרגל "אווטאר". על פי הדפוס שהכתיב "אווטאר", הם העדיפו לשים את מרב כובד המשקל על הטכנולוגיה וליהקו לתפקידים הראשיים שחקנים אלמוניים יחסית כמו רוזה סלזאר (בתפקיד הסייבורגית אליטה) ואד סקריין כנבל שרודף אותה. התוצאה הסופית כפי שהתקבלה בבתי הקולנוע הייתה אכזבה עצומה, בכל הממדים. אמנם שלל ספקטקלים מרהיבים הופיעו על המסך ומילאו אותו לעייפה. מילאו אותו עד כדי כך שלא נותר מקום לעלילה, דמויות, רגש או אמינות. הסרט, שהופק בתקציב עצום של כ-200 מיליון דולר, כשל בקופות עם יציאתו בחורף 2019. מאז הוא אמנם צבר כ-400 מיליון דולר על פי הערכות, אבל אין מדובר בסכום שמצדיק השקעה גדולה כל כך. לראייה: "אליטה: מלאכית הקרב" שנועד מלכתחילה להשיק סדרת שוברי קופות מסחררים, כפי שהעיד סופו הפתוח, נותר מיותם, ללא סרט המשך. שותפיו הנאמנים של קמרון באולפני פוקס/המאה ה-20 הבינו כבר בשלב מוקדם שמה שעבד היטב עם "אווטאר" ב-2009, לא בהכרח מבטיח תוצאות דומות עשר שנים לאחר מכן. ההתלהבות דעכה, הקסם פג.
4 צפייה בגלריה
מה שעבד היטב עם "אווטאר" ב-2009, לא בהכרח מבטיח תוצאות דומות עשר שנים לאחר מכן. מתוך "אליטה: מלאך קרב"
אם היו עוד מי שדמיינו שהפקה והפצה של סרטי תלת-ממד עדיין אפשריות, מתקבלות על הדעת, וחשוב יותר מכל – רווחיות, צצו להם פתאום נטפליקס, HBO מקס, אפל TV פלוס ושאר חברות הסטרימינג, והנחילו לקהל הרחב הרגלים חדשים לצריכת תוכן. מהבית. שם, מהספה הנוחה בסלון, חוויית הצפייה התמצתה איפשהו בין דו-ממד לבין חד-ממד בעיניים עצומות תוך כדי שינה. החלומות של קמרון ואחרים שנלחמו, ועדיין נלחמים, על טכנולוגיית התלת-ממד בקולנוע, גוללו עולם עתידני ובו בכל בית תהייה טלוויזיה חדשנית ומשקפיים תואמות לצפייה ביתית בתלת-ממד. אבל היקום הבדיוני הזה שהתחולל בראשם של הבמאי והמפיק לנדאו היה דמיוני כמעט כמו הכוכב הבתולי פנדורה וילידיו התכלכלים העצומים, שנרדפים על ידי קולוניאליסטים אנושיים אלימים מכדור הארץ. ייתכן שהפתיים המעטים שרכשו בלו-ריי 3D של "אווטאר" או "אליטה: מלאכית הקרב" (ואפילו "טיטניק" של קמרון שנמשתה מהמעמקים נישאת על גלי החדשנות של קמרון) נהנו מהם כפריטי אספנות, אבל לא רבים מהם עשו בהם שימוש כסרטים בצפייה ביתית.
הפעם הראשונה שעשיתי היכרות עם הכוכב פנדורה, ג'ייק סאלי, נייטירי ובני שבטה, הייתה בבית קולנוע תל אביבי בהקרנה רגילה – זאת מתוך התחשבות בחבר עם ליקוי ראייה שמנע ממנו לחזות בפלא. אחרי שלוש שעות מתישות, שבמהלכן ניסיתי לכפות על עצמי להתעניין ואף ליהנות, יצאתי מהאולם מאוכזב ומלא תחושת זלזול בנפיחה היומרנית הזאת שיצר קמרון (לא במאי אהוב עלי במיוחד). היה ברור, ברור מדי, שמדובר במשל מדע בדיוני שמבקש להזהיר את האנושות על משבר האקלים מתוך מבט קדימה העתיד, ולהטיף על עוולות הטבח בשבטים האינדיאנים בצפון אמריקה ודרומה תוך התבוננות אחורה לעבר. אם הבמאי הוותיק באמת ניסה לעורר שיח, ואפשר לשער שכוונתו הטובה הניע את היוזמה מלכתחילה, תשומת הלב של הצופים לסוגיות החשובות הללו התפזרה ונמוגה אל מול החזיונות הספקטקולריים שהוא השליך על המסך בתלת-ממד. יצירת קולנוע טובה משלבת באופן מיטבי ומאוזן בין מראות נפלאים, מרהיבים ומקוריים לבין סיפור ודמויות שקושרות אותן יחדיו ומניעות את הסיפור הלאה. בעקבות טכנולוגיית התלת-ממד, התוכן נפל כבן ערובה ברשות הצורה, ואנחנו איתו. כן, גם אני. כך קרה גם לי כשצפיתי בפעם השנייה ב"אווטאר" על מסך ענק בתלת-ממד. זה היה מלהיב, מסעיר, חושני. ועדיין, מגושם ותבניתי מבחינה עלילתית, מטיפני ונטול הפתעות.
היום, 13 שנה אחרי, טכנולוגיית תלת-הממד היא כבר לא הפלא החדש שכולם חייבים לראות ולהתרשם ממנו. הקסם פג, התרגלנו. וברגע שהתרגלנו, מאסנו. ומאז שמאסנו, סירבנו להמשיך לשלם כרטיסים במחירים מופקעים. קמרון ולנדאו התאהבו בעצמם, במכשור החדש שפיתחו, ובנבואה שהביאו לעולם. נבואת שקר ממש, כמו במקרה של טכנולוגיית ה-VR (מציאות וירטואלית), שגם היא הייתה אמורה לשנות את הדרך בה אנחנו צופים וחווים וחשים סרטים וסדרות, ובסופו של דבר הגיעה למבוי סתום במרחבים של משחקי המחשב והווידאו ארט. האם יש תוחלת לבשורת התלת-ממד של קמרון ולנדאו גם היום? בניגוד ל"אליטה: מלאך קרב", הפרנצ'ייז של "אווטאר" לא נזנח. גם אחרי אינספור בעיות ועיכובים, הפרק השני בסדרה - "אווטאר: דרך המים"- עומד לצאת לאקרנים, ואחריו גם הסרט השלישי (ולא מן הנמנע שהאחרון). האם המראות המרהיבים ימשיכו לשאת את הסרטים הללו עם או בלי סיפור מאחוריהם? האם הם יכולים להתניע מחדש את טכנולוגיית התלת-ממד? עם שובר הקופות הגדול בהיסטוריה מאחוריהם, קמרון ולנדאו יכולים להרשות לעצמם להמשיך בהרפתקאות, להתנסות ולנסות, עם משקפיים לעיניהם, כשהן פקוחות, או עצומות.
