נועם חומסקי שונא מלחמות, אבל לא חושש מעימותים. לאחרונה הצליח ההוגה המקשיש להרגיז אפילו את מי שכבר מכירים היטב את נטייתו לבקר בראש ובראשונה דווקא את מולדתו, ארצות הברית. "השאלה שאנחנו חייבים לשאול את עצמנו כעת היא למה ברית נאט"ו בכלל המשיכה להתקיים אחרי 1990? לאורך שנות המלחמה הקרה, אמרו לנו שנאט"ו הכרחית כדי להגן על האירופה המערבית מפני הכוחות הרוסיים. מה קרה מאז לנאט"ו? היא התרחבה למזרח, והמשימה הרשמית שלה השתנתה: זה כבר לא להגן על אירופה אלא לשלוט במערכת האנרגיה העולמית, בנתיבים הימיים ובצינורות, ולשמש ככוח ההתערבות של ארצות הברית", אמר בכנס בסוף חודש פברואר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לדבריו, הצטרפות של אוקראינה לנאט"ו עשויה לאיים באופן רציני על הביטחון של רוסיה, וכל מי שטוען אחרת מושפע מתעמולה מערבית אגרסיבית ובלתי פוסקת. הבלשן והפילוסוף בן ה-93 אומר כי בעוד שאפשר לספק טיעונים נגד הפלישה הרוסית לאוקראינה, אי אפשר למחוק את חלקו של המערב בסוגיה. הוא מוסיף כי על אף שהרוסים מפירים את החוק הבינלאומי באופן שיש לגנות, "זה לא משתווה למה שארצות הברית עושה בתמיכת בריטניה" ברחבי כל העולם. כדוגמה לכך הוא הזכיר את השליטה של ארצות הברית במפרץ גואנטנמו בקובה, שנמשכת כבר יותר ממאה שנים. לדבריו, המקרה הזה גרוע מהפלישה הרוסית לחצי האי קרים.
בשבועות האחרונים, הנימה שלו מעט השתנתה. חומסקי נשמע ביקורתי יותר כלפי פוטין, אך הוא עדיין סבור כי הנשיאים זלנסקי וביידן מחמירים את המשבר במקום לצמצם אותו. הדבר הכי חשוב כרגע, הוא אומר, זה למנוע מלחמה גרעינית, וכל השאר - צדקנות פוליטית. ארטם צ'אפאי, אחד ממתרגמי חומסקי לאוקראינית, הגיב על הדברים במכתב ששיגר לכמה אינטלקטואלים מערביים. "כשמפציצים אותך ואתה חושב על דרכים להבריח את הילדים שלך, יש לך נקודת מבט שונה מאשר כשאתה יושב במשרד חמים ונעים איפשהו באריזונה. כן, נועם חומסקי, אני מדבר בין היתר אליך". בהמשך כתב: "אני מתחנן אליך, הקשב לקולות המקומיים שנמצאים כאן, לא לכמה מלומדים שיושבים במרכז הכוח העולמי. בבקשה תפתח את הניתוח שלך בסבלם של מיליוני אנשים, ולא בתנועות שחמט גיאופוליטיות". רוח הדברים משקפת את הביקורת שזוכה לה בדרך כלל חומסקי, זה עשרות שנים, בהבדל מרכזי אחד: צ'אפאי מתון בהשוואה לרוב מגדפיו של חומסקי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
בשנים האחרונות, אלו הנסיבות הקבועות שבהן עולה שמו של חומסקי לכותרות: התבטאויות שמאתגרות את הקונצנזוס, ודוחפות את חירות המחשבה עד הקצה. בריאיון שנתן לטלוויזיה הישראלית לפני יותר מעשור, לאחר שמשרד הפנים אסר עליו להיכנס לשטחי המדינה, הוצג חומסקי כ"פעיל שמאל רדיקלי אמריקאי". ההגדרה הזו אומנם קולעת לרוחו – מדובר באנרכיסט המפורסם ביותר בזמננו – ובכל זאת היא חלקית, חסרה ואפילו מעליבה. אם הוא היה פעיל שמאל בלבד, חומסקי לא היה מגיע למעמד הרם שאליו טיפס. הרעיונות שפיתח במסגרת מחקריו כבלשן חרוץ חוללו מהפכה בתחום, ועד היום הם עומדים בלב דיונים אקדמיים סוערים. מצד שני, ייתכן שגם לו עצמו יש אחריות לאופן שבו הוא נתפס כעת. אף שהוא כבר לא בדיוק צעיר, הוא עדיין מסוגל להגן על רעיונתיו ברהיטות מעוררת קנאה, בריאיונות שעשויים להימשך למעלה משעה, משל היה סטודנט נלהב ומבריק בשנתו הראשונה. בין אם מדובר בהיסטוריה של עולם הפרסום או בקורות המלחמות באפריקה, חומסקי לא מסרב להשיב על אף שאלה. יש לו דעה על כל דבר, ויש לו מספיק זמן להשמיע אותה. היהודי הזה לא מתכוון לפרוש.
נועם אברהם חומסקי נולד בדצמבר 1928 בפילדלפיה, פנסילבניה, למשפחה יהודית ממעמד הביניים. כשהיה בן עשר כתב טור לעיתון בית הספר על נפילתה של ברצלונה במלחמת האזרחים בספרד ועליית הפאשיזם באירופה. שלוש שנים לאחר מכן פצח במסורת של נסיעות בגפו לניו יורק, שם החל להתערות בקרב הקהילה האינטלקטואלית של העיר. בביקורים האלה החלה להתעצב תפיסת עולמו הפוליטית: אנשים מוכרחים להיות חופשיים כדי להיות מאושרים, יש להם זכות לבחור את גורלם - ורשויות שלא מסוגלות להצדיק את קיומן באופן רציונלי אינן לגיטימיות. לפי תפיסה זו, ההתארגנות הפוליטית המוצלחת ביותר היא זו שבמסגרתה אנשים יכולים להשתתף בכל ההחלטות המעצבות את גורלם.
בגיל 16 חומסקי כבר החל ללמוד באוניברסיטת פנסילבניה, ולאחר כשנתיים פגש את החוקר זליג ס. האריס, ממייסדי הזרם הסטרוקטורליסטי בבלשנות. השניים חלקו גם תפיסת עולם פוליטית משותפת, וחומסקי החליט ללכת בדרכו של המורה הנערץ, והעמיק במקביל בלימודי פילוסופיה ומתמטיקה. התמסרותו לעולם הבלשנות וקשרו הקרוב עם האריס גברו על ספקותיו בנוגע לדרכו האקדמית. בשנים שלאחר מכן הודה שבשלב מסוים כמעט פרש מהלימודים על מנת להצטרף לקיבוץ בישראל, רגע לפני קום המדינה, בשאיפה להגשים את חזונו הערכי. עבודת המוסמך שלו, שהוגשה בשנת 1951, עסקה בשפה העברית המודרנית, ונכתבה במקביל ללימודיו בהרווארד. כבר אז חשף חומסקי בפני העולם את מקוריות המחשבה שלו: הוא שילב את שיטתו של האריס עם הפילוסופיה המדעית של החוקר נלסון גודמן, יצר תיאוריה חדשה והחיל אותה על תחום שהכיר מהבית: העברית, שפה שהוא דובר באופן שוטף גם כיום. מרגע זה דרכו כהוגה הייתה סלולה, ובאמצע שנות ה-70 הוא כבר הפך לפרופסור מן המניין.
פריצת הדרך של חומסקי הייתה מטלטלת. בעוד שגודמן ודומיו האמינו שהתודעה האנושית היא לוח חלק מהבחינה הבלשנית, חומסקי סבר שהעקרונות הבסיסיים של השפה הם גנטיים ומולדים. למידת שפה משתמשת במבנה יציב אך בלתי מודע של דקדוק, תוך שהיא שואבת מהסביבה האנושית. הכשירות הלשונית לא נרכשת בניסיון התלוי באופי הדובר או בתרבותו, אלא מקורה במבנה עומק אוניברסלי. ליכולת האנושית הזו חומסקי קרא דקדוק גנרטיבי, והוא תיאר אותה כתהליך יצירתי שמייחד – ככל הידוע לו – את בני האדם.
הדקדוק, לפי חומסקי, מורכב מכמה רבדים: תחבירי, סמנטי ופונולוגי. הראשון הוא מולד, וכאשר הילד מבין את הכללים של שני הרבדים האחרונים, הוא רוכש את העקרונות המנחים אותו בזמן שימוש בשפה שהוא שומע סביבו. משלב זה הוא יכול ליצור אין-ספור צירופים שונים, ככל העולה על רוחו. התיאוריה הזו לא השפיעה על עולם הבלשנות לבדו, אלא גם הותירה חותם על הפילוסופיה, על המדעים הקוגניטיביים, על לימודי התרבות ועל הפסיכולוגיה. מבחינת רבים, זה היה גילוי משמח ומנחם: יש בנו משהו מיוחד למרות הכול, והוא מייחד אותנו משאר הבריות.
כל זה, כאמור, קרה בשנות ה-60. חומסקי נעשה כוכב, תחילה באקדמיה ובהמשך גם מחוצה לה. אבל אחרי ארבעה עשורים של שליטה כמעט מוחלטת בתחום הבלשנות, משהו נסדק. בעשור הראשון של שנות ה-2000 החלו לטעון עוד ועוד חוקרים שחומסקי שגה. התיאוריה שלו, שקיבלה מעמד איתן ונלמדה בכל אוניברסיטה שמכבדת את עצמה, צוירה לפתע כמיתוס נטול כל ביסוס מדעי. הבלשן ויוויאן אוונס פרסם בשנת 2014 מאמר חריף עם משפט מחץ מהדהד: "בשנים האחרונות שוטף אותנו מבול של ראיות חדשות שמוכיח, באופן חד וחלק, שחומסקי טעה". כיום עדיין שוררת הסכמה שהמין האנושי ניחן ב"מוכנות ביולוגית" כלשהי לשפה, הן במחשבה והן במבנה הגוף, אך כבר פחות נפוצה הדעה שהידע הלשוני טבוע ב-DNA שלנו. לפי התיאוריה של חומסקי, עברית, יפנית ואמהרית מבוססות כולן על אותה "מערכת הפעלה דקדוקית". לפי בלשנים עכשוויים, זוהי אמירה חסרת משמעות.
הטיעונים העכשוויים נגד הגותו הבלשנית של חומסקי גורסים שהשפה דווקא שונה מיכולות מולדות אחרות, כמו למשל האינסטינקטים ההתנהגותיים של בעלי החיים. ילדים שגדלו בטבע או בשבי, מסבירים המתנגדים, אינם מצליחים ללמוד שפה בשלבים מאוחרים יותר של חייהם. איך חומסקי היה מסביר את זה? בנוסף, בלשנים מצביעים על כך שאלפי השפות השונות הקיימות בעולם שונות זו מזו באופן ניכר, ולא ממש חולקות דקדוק אוניברסלי אבסולוטי. ישנן שפות עם מעט צלילים וכאלה עם המון, ישנן שפות שנשענות על שמות עצם ופעלים וכאלה שלא מכירות בקיומם, סדר המילים משתנה ממקום למקום וכן הלאה. ויותר מזה: שפות כלל לא חייבות להיות מדוברות או להשתמש בצלילים. הן יכולות להסתפק בסימונים גרפיים או בתנועות ידיים.
חומסקי כמובן מודע לביקורת הזו. ככל שגבר השטף נעשה לו קשה יותר להגן על רעיונותיו, שבניגוד אליו לא הזדקנו היטב. ובכל זאת, הוא ועמיתיו ביקשו לשמר משהו מן התיאוריה המפורסמת, ועל כן נאחזו במושג הרקורסיה, הנתפסת כמיומנות אנושית לשונית שייחודית בכל זאת לכל בני האדם. הרקורסיה היא עצם היכולת האנושית לצרף יחד יחידות דקדוקיות ומילים על מנת ליצור משפטים, ארוכים ומגוונים ככל שנרצה. גם הטיעון הזה נתקל בביקורת, מפי בלשנים שהסבירו שהתכונה הזו אינה ייחודית לבני האדם (גם ציפורים מסוימות ניחנות בה, למשל), ואף לא תקפה לכל השפות הידועות לנו.
אלו הן רק חלק מטענות הנגד שנתקלה בהם התיאוריה של חומסקי במרוצת השנים. ייתכן כי שני הטיעונים הקשים ביותר מגיעים דווקא מכיוון חקר המוח, שאינו מצליח למצוא בראשנו שום אזור ספציפי המוקדש לשפה באופן בלעדי, ומכיוון חקר האבולוציה, המאתגר את ההנחה שהתרחשה אי אז בעברנו קפיצה התפתחותית דרמטית (אולי בדמות מוטציה) שהעניקה לנו את מתת השפה. התפתחות המוח האנושי, מסבירים החוקרים, הייתה הדרגתית, מורכבת ופחות ניסית מכפי שחומסקי ביקש לשרטט.
קפיצתו הראשונה לביצה הפוליטית נרשמה כבר ב-1964, על רקע הפלישה האמריקאית לווייטנאם. חומסקי טען אז כי מטרותיה של ארצת הברית במלחמה הן בראש ובראשונה כלכליות ולא מוסריות – הטיעון המרכזי ששב והשמיע במשך עשרות שנים מאז, ובשלל הקשרים שונים, וכאמור גם על המתרחש כעת באירופה.
אחת ממילות המפתח בהגותו הפוליטית של חומסקי היא פרופגנדה. לדבריו, במדינות דמוקרטיות כמו ארצות הברית, על מנת לכפות אינטרסים כלכליים על הציבור, הממשל נאלץ להשתמש בתעמולה בלתי פוסקת. האזרחים צריכים להאמין שהמדינה פועלת למענם, אף שזה לא נכון. כשמדובר בממשלים קפיטליסטיים, האזרחים נאלצים לקבל כמובן מאליו את הפערים הכלכליים הקיצוניים ואת העובדה שההון של ארצם מוחזק בחלקו הגדול בידי אנשי עסקים מעטים, בעוד שהם עצמם עלולים להתבוסס ברעב. ברוח זו, חומסקי משמיע ביקורת רבה גם על עולמות הפרסום והשיווק, הבידור והתקשורת הממוסדת, ש"מלבינים" לדבריו את אי הצדק. יש לו חשבון גם עם האינטלקטואלים המתונים, שמסיחים את דעתו של הציבור הרחב מהעובדה שהוא מנוצל ומשועבד בניגוד לטובתו, ושמעדיפים לפטפט על מה שהוא תופס כעניינים שוליים. מאז שנות ה-60 קורא חומסקי לאינטלקטואלים ולעיתונים לגלות אחריות – ולצאת נגד מוקדי הכוח המרכזיים, ללא מורא וללא משוא פנים. להיות חומסקים.
כמו בבלשנות, גם בתחום הפוליטי חומסקי נתקל בביקורת חריפה. על אף שהוא מטיף לאנרכיזם, טוענים מתנגדיו, הוא מתגורר בבית יקר, נהנה מאורח חיים קפיטליסטי ומנהל השקעות באופן שיניב לו כמה שיותר רווחים. בנוסף, בניגוד מוחלט להתנגדותו להתנהלותה של ארצות הברית בכל הזירות, העולמית והמקומית כאחת, הוא קיבל מהמדינה מימון למחקריו.
ויש לו עוד כמה שערוריות ברזומה: כך למשל, בסוף שנות ה-70 חתם על עצומה להעניק חופש ביטוי לחוקר הצרפתי רוברט פוריסון, שטען כי תאי הגזים מעולם לא התקיימו. חומסקי הבהיר כי הוא אינו מסכים עם הטענה, אך הוסיף כי דווקא אלו המתנגדים לפשיזם מוכרחים לקבל את זכותו של כל אחד להתבטא. פעם אחר פעם הוא הצליח להסתכסך גם עם מדינת היהודים, לאחר שתמך בהחלטות מועצת הביטחון של האו"ם נגד ישראל, ובשנת 2006 אף נפגש עם מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה, בביירות. בשנת 2010, בזמן שניסה לעבור מירדן לאוניברסיטת ביר זית הפסטינית, ישראל מנעה את כניסתו - ואחר כך טענה שמדובר היה בטעות. בשנת 2013 דווח כי הצליח לגייס את ידידו, הפיזיקאי הנערץ סטיבן הוקינג, לחרם נגד ישראל.
אחת האמירות הפרובוקטיביות ביותר של חומסקי הגיעה בשנת 2011, לאחר שגינה את חיסולו של אוסמה בן-לאדן, מתכנן הפיגוע הגדול ביותר בהיסטוריה. לדבריו, פעולת החיסול האמריקאית הייתה הפרה של החוק הבינלאומי. "עלינו לשאול את עצמנו כיצד היינו מגיב אם כוחות קומנדו עיראקיים היו נוחתים במתחם של ג'ורג' וו. בוש, מתנקשים בו ומשליכים את גופתו לאוקיינוס האטלנטי", כתב אז. כל המקרים האלה, מי פחות ומי יותר, עוררו כמובן זעם רב מצד ממשלות, טוקבקיסטים, פעילים פוליטיים, עוברי אורח כעוסים והוגים מכל קצות הקשת הפוליטית. אך חומסקי נותר תמיד אותו הדבר: שלו, מרוכז, כמעט מונוטוני. כשנשאל איך הוא מרגיש נוכח הביקורת שמשמיעה נגדו ישראל, המדינה שלאורך שנים שקל להפוך לביתו, הוא השיב בפנים חתומות כי "כל מתנגד ומבקר באשר הוא יכול לצפות שיהיה נתון לתוכחות היסטריות", וש"פאניקה וחוסר היגיון הם דברים מאוד הרסניים". חומסקי נרתע מפאתוס. כשהוא נשאל איך תשפוט ההיסטוריה אותו, הוא משיב בפשטות: "תלוי מי יכתוב אותה".
כל הביקורת הזו לא ממש פגעה במעמדו של חומסקי ככוכב תקשורת. גיבור תרבות שנראה כמו האדם הבורגני ביותר שיש (והוא אכן כזה: חילוני, נשוי בשנית, אב לשלושה, סב מסור וחובב סוודרים), אך מחזיק בדעות רדיקליות. בשמאל האמריקאי מעמדו רק הולך ומתחזק, בין היתר בזכות העקביות יוצאת הדופן שלו בנוגע לעמדותיו לאורך השנים, קור הרוח שלו, הרהיטות המהפנטת ויכולתו לשוחח בגובה העיניים עם כל אחד.
לפני כמה שנים, זאק דה לה רוחה, סולן להקת המטאל החתרנית Rage Against the Machine, פגש את חומסקי לשיחה ב-MIT, שם לימד הפרופסור לאורך השנים. "הספרים שכתב עזרו לי להבין את הטבע של הגלובליזציה, ואת השפעתה על אנשים ברחבי העולם", אמר הסולן המחוספס ועתיר הראסטות בתחילת הווידאו. השיחה עסקה בהסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, המסדיר היבטים מסוימים ביחסים הכלכליים בין ארצות הברית, קנדה ומקסיקו. נשבע מורכב? לא נורא. גם מי שמתחיל לצפות בשיחה כבור מוחלט, מגיע לסיומה כמומחה לסוגיה וכמתנגד מושבע לעצם קיומו של ההסכם.
השיחה בין זאק דה לה רוחה לחומסקי
למעשה, חומסקי הוא אחד האינטלקטואלים הראשונים והמרכזיים של עידן הטלוויזיה. הרגע האייקוני ביותר בחייו נרשם כנראה בשנת 1971, אז התקיים הוויכוח המפורסם בינו לבין מישל פוקו. בשיחה ההיא, שקרתה באוניברסטה הטכנית של איינדהובן בהולנד ושודרה בפני כל העולם, השניים דנו בשאלה אם קיים טבע אנושי מולד ובלתי תלוי, או שמא כולנו תוצר של השפעות חיצוניות. חומסקי, בהתאם לתפיסתו הבלשנית, טען שטבע האדם הוא אוניברסלי ויציב, בעוד שפוקו העדיף להתמקד באופן שבו המבנים החברתיים מעצבים את האינדיבידואל. עד היום התמונה של השניים, עם המנחה פונס אלדרס ביניהם, היא אחת המוכרות בתולדות הפילוסופיה. בשביל רבים היה זה רגע שיא, אשר נתן תקווה לעתיד אינטלקטואלי בהיר ומרתק. נערים ונערות נלהבים ברחבי העולם כולו צפו בדיבייט ההוא, וחלמו שיום אחד גם הם יוכלו להתהלך על התפר שבין הגות וסלבריטאות.
חומסקי ופוקו הצליחו להסכים במהלך הדיון על דבר אחד – שניהם גרסו כי יש לבקר את המוסדות התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים על מנת להילחם באלימות ובכפייה – אבל בכך בערך הסתכמו הבנותיהם. הפער ביניהם היה עמוק כתהום. בסופו של דבר, האירוע ההוא נחשב לקרב הדדי של הטחת טיעונים ללא ניסיון כן להתכנס אל שום מישור משותף. השניים אומנם תקשרו באופן רהוט, סבלני ומכבד, אך נדמה שדהרו בכיוונים הפוכים, ורק במקרה ולרגע חלפו זה על יד זה. פוקו, שהיה מבוגר בשנתיים מחומסקי, מת בשנות ה-80 והקים לעצמו תלמידים רבים. חומסקי ממשיך מאז בדהירתו.
הדיון בין חומסקי ופוקו
בסופו של דבר, גם זו המורשת של חומסקי: האינטלקטואל שלא חושש להתייצב מול מצלמה, ושאינו מתכוון לשנות את דעתו בעתיד הקרוב או הרחוק, גם אם לפעמים נדמה שכל העולם נגדו. משנה לשנה הוא מחריף את דעותיו, אך גם צובר קהל גדול יותר, של אנשים שחשים שהוא מבטא בקול את מה שהם כלל אינם מסוגלים לחשוב. לא התחברתם? זכותכם. הוא ימשיך בשלו. ההורים היהודים של חומסקי היו קוראים לזה "נודניק", והבן המחונן שלהם הביא את זה לדרגת אמנות. המתנגד הגדול של דורו.
פורסם לראשונה: 08:57, 20.04.22
