הקיץ הקרוב בלונדון יהיה, כרגיל, עמוס בהופעות כמו תחנת הרכבת התחתית של רחוב אוקספורד. מביונסה ועד הארי סטיילס, מדה וויקנד ועד ברוס ספרינגסטין. כדי לראות הכול אי אפשר למכור רק כליה אחת. אולי אפילו שתיים לא יספיקו.
4 צפייה בגלריה
הספיקה לפתח סביבה עדת מעריצות ומעריצים שיודעים כל מילה מהטקסטים החדים וחסרי העכבות שלה. שייגירל
(צילום: Luke Dyson)
אבל כדי להרגיש היטב את פעימות הלב של המוזיקה הכי מעניינת לא צריך לבקר באצטדיונים ובהיכלים, וגם לא בפסטיבלים המפורסמים ביותר, שעובדים בשיטת אכול כפי יכולתך עד שתקיא גם מהשפע וגם מהבירה. זאת כמובן חוויה בלתי נשכחת, אך בסופו של דבר קשה לשאוב ממנה את חדוות הגילוי שקיימת באירועים יותר קטנים ואלטרנטיביים, כמעט אינדינגביים באופיים. שניים כאלה, Wide Awake ו-Cross The Tracks התרחשו בסוף השבוע בדרום לונדון, יום אחרי יום, באותו פארק בשכונת בריקסטון, עם סגנונות וקהלים שונים לגמרי, אבל אותן תכונות מרכזיות: חדש, מעניין, רלוונטי.
פסטיבל Wide Awake הוא מיזם מרשים של כל מה שמייצג את הביטוי "מוזיקה עצמאית" ב-2023. זה לא משנה מה הז'אנר המוזיקלי, כל עוד הוא הביצוע שלו הולך עד הקצה. הרכבים כמו Model/Actriz ו-Gilla Band למשל, עושים ארט-פאנק מלא תנופה וכוח, ואילו Blondshell המצוינת הראתה פוטנציאל מרשים להיות פי ג'יי הארווי של דור Z: גם הצמד Jockstrap פירק את הבמה עם פופ אלקטרוני מתוחכם ועשיר.
בהתאם לרוח הזאת, ההופעות המרכזיות של הפסטיבל היו שתי יוצרות מקוריות ואפילו חדשניות. שייגירל, לדוגמה, היא ראפרית ויוצרת מוכשרת בטירוף, שכבר הספיקה לפתח סביבה עדת מעריצות ומעריצים שיודעים כל מילה מהטקסטים החדים וחסרי העכבות שלה, למשל בהמנון Coochie, שעוסק באיבר המין הנשי. איך לומר זאת בעדינות? זה היה רגע מאתגר לאישה שעמדה בקצה הבמה ותרגמה את המילים לשפת הסימנים.
את הערב סגרה אחת היוצרות הכי מעניינות בעולם כיום. קרוליין פולצ'ק עושה פופ סוחף ומרענן, בהשפעה מובהקת של קייט בוש וביורק אבל מבלי להישמע כמו העתק חיוור שלהן. על הבמה היא מזכירה גם את פלורנס אנד דה מאשין, עם תנועה בלתי פוסקת והגשה מלאת רגש ללהיטים כמו Welcome to My Island ו-Bunny is A Rider. לא בכל יום יוצא לה להופיע מול כל כך הרבה אנשים. לא בכל יום יוצא לכל כך הרבה אנשים לראות את קרוליין פולצ'ק.
4 צפייה בגלריה
זה כמעט פשע שפק וברונו מארס לא יצאו להופעות עם שירי סילק סוניק. אנדרסון פאאק
(צילום: Dave Burke)
למחרת, על אותו משטח ממש, עם אותם במות ודוכנים, הכול נשמע אחרת. Cross The Tracks הוא פסיפס מרהיב של fאנק, ג'אז והיפ הופ מהצד הרך שלו, מה שהופך את האירוע לחגיגה צבעונית ואפילו משפחתית (עשרות ילדים ואפילו תינוקות היו שם).
גם כאן, הדגש על טריות יצר ליין-אפ מגוון ועשיר, בין הברקות כמו דבון גילפליאן, אמן סול ו-fאנק-רוק כריזמטי שהפציץ עם סט סקסי וחלקלק, לצד הרכב הג'אז האינטנסיבי והמדבק עזרא קולקטיב, שלא צריך מילים כדי לחלק פקודות לקהל: לרקוד, לרקוד, ולרקוד.
שיאו של הערב היה ההימור הכי קל מאז השאלה האם נבחרת ישראל הבוגרת תעלה למונדיאל. אנדרסון פאאק, שהיה פרפורמר עוד לפני שנולד כנראה, הסתער על הבמה עם שירי הפרויקט המעולה NxWorries שלו ושל הראפר knowledge. היו שם שירים מהאלבום הממכר Yes Lawd! לצד קטעים חדשים מהאלבום שבדרך, שגם הם היו לא פחות מפנקים ומתפנקים בזכות ביטים עדינים אך עתירי נוכחות וכמובן השליטה המוחלטת של פאאק באמנות הראפ. הוא רוכב על השירים כמו נהג מירוצים מיומן, מכיר כל פנייה ולפעמים בורא את הסיבובים בעצמו.
זה כמעט פשע שפאאק וברונו מארס לא יצאו להופעות עם שירי סילק סוניק, הפרויקט המשותף שלהם, אבל NxWorries לא רחוקים משם בהרבה, וממילא אנדרסון פאאק הוא אנדרסון פאאק גם אם יפצח במחרוזת שירי שבועות. וכשהוא יורד מהבמה בפעם האחרונה, אפשר לראות את החיוכים בקהל גם בחשכה שירדה על העיר, אחרי עוד יום אביב שבו המוזיקה הפכה את החיים, בטח בלונדון, לעסקה הרבה יותר מתגמלת.
