מודה, אני לא ממש מכיר ישראלים שגרים בלוס אנג'לס, מעולם גם לא הייתי שם כדי לפגוש בהם, כך שאין לי מושג עד כמה סרטו של מיכאל מאיר, "נתראה בשמחות", מספק דיוקן אותנטי שלהם. כלומר, אני יכול רק לקוות שהקומדיה המדממת-מאוד הזו היא הכול חוץ מדיוקן אותנטי, אבל היא בהחלט משכנעת שהאנשים האלה באמת קיימים, ושהם אכן מדברים ומתנהגים כך. רק פשוט לא עד כדי כך.
נתראה בשמחות – טריילר
האם הסרט מבקש ללעוג לקהילת המהגרים הישראלים בלוס אנג'לס? לסנוט במבטא המלאכותי שלהם, בשילוב של מילים באנגלית בתוך משפט בעברית, ובצורך לתרגם הצלחה כלכלית לטעם אסתטי רע במיוחד? דבר אחד הוא די ברור: לו הייתי אמריקאי שצופה בסרט נו, בלוס-אנג'לס, סביר להניח שחיבתי לישראלים הייתה צונחת באופן משמעותי, אם הייתה כזו מלכתחילה. לא, זה לא סרט של סלף הייטינג יזראלי, אלא פשוט תיאור של מישהו שיודע על מי ומה הוא מדבר.
הנה, שמרתי את זה עד לפסקה השלישית: "נתראה בשמחות" הפתיע אותי לטובה. הוא מציג את הישראליות במצב הצבירה האלים ביותר שלה; ולא - הוא לא עושה את זה במסגרת של סרט צבאי שנתפס אוטומטית כמה שמייצר "דה-לגיטימציה" של ישראל. למעשה, הוא גם לא עושה זאת במסגרת מובהקת של סרט ישראלי. סרטו של מאיר צולם בלוס אנג'לס, ללא מימון ישראלי, בעברית, עם שחקנים ואנשי צוות ישראליים, כך שהשאלה לגבי זהותו בהחלט מנקרת (עדיין, הוא השתתף בתחרות הישראלית בפסטיבל חיפה 2019).
לעוד ביקורות קולנוע:
העלילה מתרחשת במשך לילה אחד בבית אחוזה בלוס-אנג'לס שבו מתגוררים זוג ישראלים: איש עסקים (עידו מור) ואשתו (לירז חממי המצוינת). אנחנו פוגשים אותם כאשר אל הבית מגיעים חברים שלהם, כולם ישראלים שהשתקעו בעיר המלאכים. ישנם בהם איש הייטק מתנשא (אלון פדות) ואשתו עורכת הדין (איריס בר), שיפוצניק (גיא אדלר) שמנסה לשכנע את בעל הבית לרכוש קרקע בוולנסיה, וכן בן משפחה (מיכאל אלוני), שחקן wannabe שמגיע במצב רוח פרובוקטיבי במיוחד יחד עם חברתו הצרפתייה (סטפי סלמה), שחקנית אף היא. מדובר בארוחת ערב של מוצ"ש, אירוע שנועד בין היתר לנקר את עיניהם של האורחים.
אין כל חדש בסיטואציה שבה ארוחת ערב עם חברים נהפכת לגיהינום. הבמאי לואיס בונואל, ביסס על כך שניים מסרטיו הגדולים ביותר: "המלאך המשמיד" (1962) ו"סוד הקסם הבורגני" (1972). אז נכון שנציגינו באל איי מתקשים מלכתחילה לעטות על עצמם כסות של בורגנות קלאסית אנינה, ויותר משסרטו של מאיר חב משהו לאמן הסוריאליסט הנ"ל הוא נאמן למהתלות אימה הוליוודיות בשרניות נוסח "הטיהור" ו"משחקי ציד". גיבוריו, מבלי לחשוף יותר מדי, נהפכים במהלך הערב הארוך הזה לזומבים צמאי דם, גם אם לא ננשכו הלכה למעשה על-ידי אחד.
סביר להניח שכל המשתתפים בערב הזה הצביעו, אולי למעט אחד, לדונלד טראמפ. בריאיון ל-ynet אכן טען מאיר שהתסריט, אותו כתב יחד עם גיא אייל, נכתב בהשראת ארוחת ראש השנה שבה נכח אחרי בחירתו של טראמפ לנשיאות – וזה בהחלט ניכר. ההתנשאות הגובלת בגזענות שמגלות פה בעלת הבית וחברתה כלפי עוזרת ושוטר ממוצא מקסיקני לגמרי משקפות משהו מהרוח שנשבה אז מכיוון הבית הלבן, ואפשרה לסמוי להפוך לגלוי. אפילו שימוש ציני באנטישמיות ישנו כאן, במה שהוא מעין ביקורת של מאיר על הנטייה של ישראלים להפוך את עצמם לקורבן גם כאשר הם בצד מקיז הדם.
"נתראה בשמחות" – הכותרת עצמה היא תמצית הישראליות – הוא סרט מתעתע. אני תוהה לאיזה קהל בדיוק הוא מיועד, ומה יחשוב עליו צופה אמריקני שלא בדיוק יבין מהם חמסה ושופר, ומהי המשמעות של הפיכתם כאן לכלי נשק קטלניים. המנאצים ודאי כבר יתכוננו עם תגובות נוסח "זה מה שהוא רוצה שיחשבו עלינו בחו"ל" – אבל סרטו של מאיר, שכתב וביים לפני כעשור את "עלטה" הפחות מוצלח, הוא שעשוע אכזרי ומלבב. לא צריך לקחת אותו יותר מדי ברצינות, למרות שהוא אומר כמה דברים מאוד רציניים על השבט הישראלי. ואני מודה: קשה לי שלא לסמפט סרט שבו מכריזה אחת הדמויות: "אף אחד לא הורג את בעלי חוץ ממני".
