כעשרים חשפניות בלבוש מינימלי ומנצנץ עומדות ברחוב מנומנם בתל אביב ומפגינות נגד סגירתם של מועדוני החשפנות. הקריאות שלהן מגוונות, מ"מיניות זו לא בושה" ועד "חשפנות זו אמנות", ועל השלטים שהן מחזיקות כתוב "תנו לרקוד בשקט", "הפנטזיה היא לא בושה" ו"פיטורים בכפייה". המיקום של ההפגנה לא מקרי, היא מתקיימת מול ביתה של ניצן כהנא, פעילה פמיניסטית שהובילה את המאבק לסגירת המועדונים. באיזשהו שלב הן יקראו לה לצאת מהמרפסת, יכנו אותה גנבת, ויבצעו ריקודי לאפ דאנס בינן לבין עצמן.
כך נפתח הסרט התיעודי "הלאפ דאנס האחרון" של הבמאי ישראל (ישרי) הלפרן, מביא את סיפורן של החשפניות שהחליטו לצאת במאבק על הפרנסה שלהן, אחרי שהמשטרה, בהחלטתו של פרקליט המדינה שי ניצן, סגרה את כל מועדוני החשפנות בפברואר 2020. בסרט משתתפות חשפניות בפנים גלויות, ששוברות כמה מהסטיגמות הנפוצות עליהן. הן לא מצטיירות כקורבן, ומעידות שהן אוהבות את העבודה שלהן, היו שמחות להמשיך לעסוק בה, ושאם מישהו ניצל אותן - אלה דווקא ארגוני הנשים שרכבו על הגב שלהן כדי לקדם את האג'נדה האישית שלהן מבלי להקשיב בכלל לדבריהן.
אחת מהן היא אנה אוליצקי בת ה-36, שבמשך ארבע שנים עבדה בכל המועדונים בעיר. היא בוגרת תואר ראשון בתולדות האמנות, עלתה לארץ בגיל 19 ממוסקבה ונכנסה לעולם החשפנות כשהייתה בת 30, לאחר שחברה טובה הציעה לה לנסות. אוליצקי התאהבה באווירה, אותה היא מתארת כאנרגטית ומחשמלת. מבחינתה אין שום בעיה במקצוע הזה. "יש שם אווירה מאוד מיוחדת", היא מסבירה ומפרקת כמה מהאמונות שגם אני החזקתי בהן במשך שנים רבות, "זה חלל אינטימי ויש לנו אינטרקציה עם הלקוחות ואנחנו כבר מכירות אותם. בסופו של דבר אנחנו מעניקות להן פנטזיות, חיבה והקשבה".
אוליצקי נפגשה איתי ועם הבמאי הלפרן לריאיון לרגל הקרנת הסרט בתחרות התיעודית של פסטיבל חיפה. בפגישה בינינו, שום דבר בחזות שלה לא מסגיר קורבנות. במסגרת עבודתה היא נהגה לרקוד על במה, ולאחר מכן לבצע ריקודי לאפ דאנס קצרים ללקוחות שהגיעו למועדון. היא קיבלה מהם טיפים ישירות לכיסה, ללא תיווך של בעלי המועדונים. על הסכומים לא מדברים בשקיפות, אבל הם יכולים להגיע בקלות לכמה מאות שקלים לערב. חצי שנה אחרי שהיא נכנסה למקצוע כבר סגרו את החדרים הפרטיים הידועים לשמצה במועדונים, אבל במסגרת הגבולות שהיא קבעה לעצמה היא גם לא נכנסה אליהם מלכתחילה. "זה מה שאנשים לא מבינים, היה שם ממש חופש לעשות מה שאת רוצה", היא מסבירה, "היו בנות שאהבו להוריד חזייה, היו בנות שלא. אני לא ממש נכנסתי לחדרים, אם הייתי נכנסת זה היה רק בשביל ריקוד בעירום או משהו כזה, אלה היו הגבולות שלי". גם לזנות היא לא הידרדרה, ולדבריה הגבול מאוד ברור עבורה.
הטענה המרכזית בעד סגירת המועדונים היא שזה מתחיל בלאפ דאנס ואז מדרדר לזנות.
"אם מישהי רוצה להיות זונה שתהיה זונה, לי אין שום בעיה עם זה. ובכל מקרה היא יכולה להיות זונה גם אם היא לא עובדת במועדון, זו לא הפואנטה. בסופו של דבר אם את רוצה להיות רק חשפנית אז את תהיי רק חשפנית כי כיף לך עם זה. בעיניי זה מקצוע עם המון הקשבה לעצמך, את מבינה תוך כדי העבודה איך את אוהבת שנוגעים בך ואיך לא, איך את אוהבת לזוז, איך את מרגישה יותר סקסית ונשית. כדי ליהנות בעבודה הזאת את צריכה להיות מאוד מודעת למה טוב ולא טוב לך".
והמועדון מגבה אותך במקרים של הטרדה?
"כמובן, האינטרס של המועדון הוא שיהיה לנו טוב כי אם אנחנו לא נהנה אז הגברים לא ייהנו".
מה לגבי לקוחות מגעילים?
"בכל עבודה יש לקוחות לא נעימים, אבל הזיכרונות שלי טובים ואת תמיד יכולה לקום תוך שנייה. היה לי איזה לקוח שהסתכל עליי וקרא לי כמה פעמים ואז אמר לי 'לא', כאילו התחרט. אז באיזשהו שלב נתתי לו בעיטה ברגל ואמרתי לו 'איזה חצוף, למה אתה קורא לי?' אנחנו חינכנו אותם".
ולא קשה לך לגעת באנשים שאת לא רוצה?
"אני מקבלת על זה כסף. כל עוד אני מקבלת על זה כסף אין לי בעיה להשאיל את הגוף שלי לדקה וחצי. נגיד אם הייתי בדייט ומישהו היה נוגע בי בלי לשאול קודם אז הייתי מתעצבנת עליו יותר מאשר אם הוא היה עושה את זה במועדון. צריך להבין, הסיסמה של העבודה הזאת היא שתיהני, כי כשאת נהנית הם נותנים לך כסף".
"מבחינת ארגוני הנשים לאפ דאנס שווה לזנות"
אני מודה, לא קל לי לשמוע את נקודת המבט של אוליצקי, אבל מי אני שאגיד לה מה היא צריכה לעשות עם הגוף שלה. רוב חיי הבוגרים אני מתנגדת לתעשיית המין ורואה בה ניצול והשפלה, רואה את הנשים שנכנסות אליה בכפייה בגלל נסיבות החיים שלהן. גם אני מצטטת את הסטטיסטיקות על כניסה ממוצעת לתחום בגיל 14, על עבר של התעללות מינית בילדות ועל חיים שנגדעים בטרם עת. אבל אחרי צפייה בסרט קשה להתווכח עם הפטרונות של אמירות מסוג זה כלפי הנשים שעוסקות במקצועות האלה ושומעות אותן פעם אחר פעם מבלי שמישהו יטרח לדבר איתן. גם הבמאי הלפרן מכיר את הנתונים האלה, אבל לטענתו מדובר בניפוח מוגזם של נתונים שמשרתים בעיקר את הנרטיב של ארגוני הנשים.
"לפני כמה שנים ישראל עשתה את הסקר הכי גדול בעולם בנושא, הם לקחו 850 עובדות מין. הסיבה שהזמינו אותו היא שהנתונים השתנו כל הזמן, פעם על"ם אמרו שיש 500 קטינים בזנות בישראל ושנה לאחר מכן היה כתוב שיש 10,000 קטינים, ומפני שהיו כאלה הפרשים החליטו לעשות דו"ח מסודר. עשו מחקר מסודר עם 850 עובדות בתעשייה והמחקר שבר את כל הפרדיגמות. רק עשרה אחוזים עברו התעללות מינית והרוב עשו את זה בגלל כסף, אבל הניסוח לא היה תמורה כלכלית אלא מצוקה כלכלית קשה, כי זה הכול סמנטיקה בסוף".
לדבריו, "הם גם בקושי מצאו קטינים, הסתובבו במשך ארבע שנים בפארקים בכל רחבי הארץ, ברשתות ובאינטרנט ומצאו רק 14 קטינים. התופעה הזאת בקושי קיימת אז החליטו להמציא קטגוריה חדשה - קטינים בזנות או בסכנה לזנות, ואז הגיעו למספר הזה שנע בין 800 ל-1,200. ארגוני הנשים אמרו שאם מצאו 1,000 אז כנראה שיש 4,000 ועכשיו כל מועצה מקבלת תקציב להקים מרכז למניעה של תופעה שלא קיימת. אותו דבר לגבי ניצול, רוב האנשים לא יודעים שאין ניצול במועדונים האלה כי הכסף מגיע ישר לחשפנית ולא עובר דרך המועדון".
אבל יש הבדל בין זנות לחשפנות.
"יש. אבל ארגוני הנשים החליטו שהכול אותו דבר. מבחינתם לאפ דאנס שווה לזנות. הארגונים אומרים - 'אין פה היררכיה, אנחנו רוצות לסגור הכול'. אני אומר 'אין פה היררכיה, בואו נפתח הכול'".
הלפרן יודע שהדעות שלו אינן תואמות למיינסטרים, אבל זו לא הפעם הראשונה שהוא יוצא נגד הקונצנזוס והוא תמיד עבד בשוליים. לפני 20 שנה הוא עשה את הסרט התיעודי הראשון שלו, "פצצות בדרך לסוף העולם", העוסק בסצנת מסיבות הטבע בישראל שקמה עם הצעירים שחזרו מהמזרח. הוא היה הראשון לקשור את התופעה עם סמים ולדבר עליהם כעל משהו שנוכח ומהותי במסיבות האלה, מבלי לצייר את התופעה כעניין שולי, נידח או מסוכן. למרות שאף גוף לא הסכים לשדר את הסרט בזמנו, עם השנים הוא הפך לקאלט בקרב קהילת הטראנס. בפילמוגרפיה שלו אפשר למצוא גם את הסרט "זכות אבות" על המאבק של אבות גרושים למען חזקת הגיל הרך; "ילד מותר" שבו הוא חיפש את האדם שפגע בו מינית בילדות; ו"רקדנית עמוד וסרט", שזכה בפרס הראשון בפסטיבל דוקאביב על אלופת אירופה בריקוד על עמוד.
"רוב האנשים מאמינים למה שאומרים להם בתקשורת והם לא מתעמקים מעבר לחמש התוצאות הראשונות בגוגל, אבל המציאות מורכבת יותר. אני בעצמי לא מבין למה הנרטיב הזה של ארגוני הנשים תפס כל כך חזק בתקשורת, אבל כל מי שבאמת יחפש את הנתונים שהן מדברות עליהם יגלה שאין אותם". לטענתו, מדובר באופנות של מה שנכון להגיד ולחשוב: "היום אנשים בכלל לא מוכנים לקבל את זה שאנשים חושבים אחרת מהם, מישהי למשל אמרה לי שהיא לא מוכנה לדבר איתי בגלל הדעות שלי בנושא. אני כבר בשלב הביטול, למרות שאני מרגיש את זה כבר 20 שנה כשהעיפו אותי מרשות השידור, אחרי שעשיתי את הסרט הראשון שלי על הסמים. אז אהוד ברק היה ראש הממשלה ואנשים נכנסו לכלא על גראס. היום אהוד ברק הוא יבואן גראס שעושה מילארדים. בקצב הזה בסוף בנט יהיה מושקע בזנות רפואית".
מה בעצם מושך אותך לנושאים האלה?
"אני אוהב אנשים וסיפורים מעניינים ובמקומות האלה יש אנשים מעניינים. יותר מפתיע אותי למה זה לא מעניין יותר אנשים".
כמו עם הסרט הראשון שלו, גם במקרה הזה הלפרן נתקל בהתנגדות של גופי השידור, הפעם של yes דוקו, שמימנו את הסרט (גם קרן מקור השתתפה במימונו). "הם לא רוצים לשדר את הסרט הזה. אפשר להסכים או לא להסכים, אבל מדובר פה במאבק שראוי לתיעוד דוקומנטרי, ואנחנו בבעיה אם גוף שידור לא רוצה לקחת חלק ביצירה שהוא מימן. הם מוכנים להתמודד עם הפדיחה שהם לא משדרים סרט שהם מימנו רק כי הם מפחדים שמישהו יכתוב נגדם משהו אחרי השידור".
מה לגבי הטענה שאולי זה לא סיפור שגבר אמור לספר?
"אז זו אחת הטענות שלהם. הם אומרים לי 'תביא עורכת'. אבל אני עורך לבד את הסרטים שלי, אני לא רוצה להביא עורכת. בעיניי התפיסה הזאת מקלקלת את היצירה ופוליטיקת הזהויות הורסת את הקולנוע. הרי העניין הוא הסיפורים. זה מצחיק בעיניי, גם הסרט הקודם שלי היה פרויקט על אישה והוא זכה בפרסים, אז ידעתי לספר סיפורים על נשים והיום אני לא?"
אבל יש נשים שהן קורבנות בתעשייה הזאת ולא הצגת אותן.
"נכון, אבל כבר עשו עליהן הרבה סרטים, כבר שמענו את הצד שלהן. אני רציתי לספר סיפור אחר. אחוז הקורבנות לעומת אחוז הנשים שאהבו לעבוד בזה הוא קטן. דיברתי עם איזו מומחית שהבינה שאני מבין את הנתונים, והיא אמרה לי שאי אפשר להתעלם מהבעיות הפסיכולוגיות של נשים שעובדות בתחומים האלה. אז לדעתי אפשר להתעלם, והמחוקק לא צריך להיכנס לבעיות הפסיכולוגיות של אנשים. יש הרבה עבודות שבהם אתה עושה דברים שאתה לא רוצה, אלה החיים. יש גם את הטענה, של 'מה היית אומר אם הבת שלך הייתה עוסקת בזה', אז אני אומר שאם ספר החוקים של מדינת ישראל יקבע לפי מה שאבות רוצים עבור הבנות שלהן, אז יש ספר כזה - קוראים לו חוקי השריעה והוא נכתב בדיוק על זה".
"רצינו לעמוד מול הסטריאוטיפים שאמרו עלינו"
במקור הסרט היה אמור לעסוק רק בחשפניות ובאחורי הקלעים של התעשייה, אבל תוך כדי הצילומים הוא קיבל תפנית מפתיעה כשארגוני הנשים החליטו לסגור את המועדונים. כשהמוקד של הסרט עבר למאבק של החשפניות, הן החליטו להשיל את הפילטרים והמסכות ולהתראיין בפנים גלויות. זה תהליך שקרה במקביל גם במציאות של הרשתות החברתיות, כשגלי כהן, חשפנית שמשתתפת בסרט, כתבה פוסט וויראלי, שבו היא חשפה את העיסוק שלה וביקשה שלא יסגרו לה את הפרנסה. גם אוליצקי עברה תהליך דומה, וכחלק מהמאבק החליטה לצאת מהארון.
7 צפייה בגלריה
גלי כהן, משתתפת ב"הלאפ דאנס האחרון" והייתה הראשונה לכתוב על זה פוסט
(צילום: ישרי הלפרן)
"הרבה פעמים אמרו לנו שזה שאנחנו מתביישות אומר שאנחנו יודעות שאנחנו עושות משהו לא בסדר", היא מסבירה, "אבל מבחינתנו עבדנו כרגיל. כשהתחיל המאבק הבנו שאנחנו צריכות להתאחד. פתאום הדימוי שלנו כחשפניות יצא החוצה - רצינו להגיד מה אנחנו מרגישות ולעמוד מול הסטריאוטיפים האלה. אז זה היה מאוד מתבקש שנתבטא דווקא כחשפניות גלויות פנים. זה גם תהליך ביני לבין עצמי, ואני עוד לקחתי את זה רחוק. סיפרתי למשפחה שלי, משהו שחשבתי שאני בחיים לא אעשה".
איך המשפחה הגיבה?
"הם לא ממש אוהבים לדבר על זה או לשאול אותי שאלות, אבל לתחושתי הם קיבלו את זה והמשיכו הלאה. הם הבינו שאני מספיק גדולה כדי לקבל את ההחלטות שלי".
היום, לאחר שהמאבק שלהן נכשל והמועדונים נסגרו, הכעס של אוליצקי מופנה בעיקר כלפי ארגוני הנשים וקבוצות פמיניסטיות שמדברות בשם החשפניות. "פמיניסטיות עשו מאיתנו גוש אחד של נשים שהן קורבנות שלא יודעות לדבר ולכן הן צריכות לדבר במקומנו. מובילת המחאה נתנה הרצאה על איך היא הצליחה לסגור את מועדוני החשפנות. היו בנות שבאו לשם כדי לפתוח דיון והיא הזמינה להן משטרה. היא אפילו לא רצתה להקשיב לנו".
בשיא המאבק מספר חשפניות, ובהן גם אוליצקי, עלו לירושלים כדי לפגוש את חברת הכנסת מיכל רוזין, וניסו להניע אותה מלתמוך בחוק. "נסענו לשם 15 בנות, שתיים-שלוש מכל מועדון. הייתה שם מישהי שבאה מחיפה ושסיפרה עד כמה העבודה הזאת עזרה לה, כי היו לה בעיות של קשב וריכוז והיא לא הצליחה למצוא עבודה ולא היה לה כסף לפסיכולוג, ועכשיו היא עושה תואר שני. אחת מאיתנו עשתה מצגת וסיפרה כמה נשים חד הוריות יש ונשים שעוזרות למשפחות שלהן. רצינו שהיא תראה אותנו כנשים חזקות, עד כמה זה עוזר לנו ועד כמה זה יהיה רע אם היא תיקח את זה מאיתנו. היא הסתכלה עלינו במבט תומך, אפילו לא הציעה מים - ואז סיכמה שבחברה העתידית שהיא רואה אין מקום לחשפניות. וזה למה? כי זה נותן לגברים לחשוב שהם יכולים לקנות אישה, וכי העבודה שלנו גורמת ליחס הרע לנשים. אמרנו לה, 'עם כל האונס שמתרחש בחוץ, את לא חושבת שזו אחריות של הגברים ולא שלנו? אם גבר רוצה לפגוע בנשים או לגעת בהן למה אנחנו אחראיות לזה?'"
הלפרן מגחך לשמע הטענה הזו, ואומר שבסופו של דבר זהו מאבק בין ליברלים לשמרנים. "הסרט מציג את הקונפליקט הכי גדול שיש היום, בין הפרוגרסיביים לליברליים. יש את הגישה הפרוגרסיבית, שאומרת שיש חזון לחברה אוטופית. החזון הזה הוא העיקר, ובגלל זה הערכים גמישים - בין אם זה חופש הביטוי או חופש העיסוק. ויש את הליברלים, שאלה בומרים כמוני, שאומרים שיש לנו עקרונות ושהם אלה שיעצבו את החברה. ואחד מהם הוא חיה ותן לחיות".
יש גם חוקים נגד סחר באיברים.
אוליצקי: "אני שונאת את ההשוואה הזאת, למה זה קשור? בעיניי חשפנות וזנות זו בחירה אישית. את אולי לא מבינה את זה, אבל יש נשים שאוהבות ובוחרות את זה. זה לתת לאחר להתקיים".
המאבק בזנות ובתעשיית המין לא עוסק בשמרנות, אלא בניסיון לשמור ולהגן על העוסקות בתחום.
הלפרן: "לא, הן מגינות על עצמן. תראי שכל הזמן הנרטיב משתנה: בהתחלה המאבק היה על סחר בנשים, אמרו שסוחרים בהן בניגוד לרצונן ושזה לא בסדר. אחרי שטיפלו בזה עם חוקי הגירה, עברו לזונות שפה בארץ, ופתאום התחילו לדבר על התעללות מינית בילדות. איפה זה היה לפני כן? הנה, אני אתן לך עוד דוגמה לצביעות - אם בחורה ערבייה רוצה לעלות על הבמה וזקני הכפר מתנגדים, אז זה נושא ראוי לסרט. אם יהודייה רוצה לעלות על במה עם בגד ים והגברים מעודדים את זה, אז זו החפצה".
טענה נוספת בסרט היא שהמאבק התנהל על גבן של החשפניות מבלי לדאוג לכך שיהיו להן אפשרויות תעסוקה אחרות. "כל העמותות האלה שרוצות להציל אותך אומרות לך 'תשכחי מהחשפנות, תשכחי מהניצול, בואי תעשי קורס תפירה או שזירת פרחים, תרוויחי 6,000-5,000 שקלים בחודש ותהיי מאושרת'", אומרת אוליצקי, "חצי שנה אחרי שסגרו את המועדונים הלכתי ליועצת תעסוקתית, והיא הציעה לי לעבוד כקופאית או במפעל. היא אומרת לי 'אבל אנה, זו עבודה מכובדת'. אמרתי לה שאם לעבוד ב-27 שקל בשעה זה מכובד, אז אני מעדיפה לעבוד בעבודה לא מכובדת".
מה את עושה עכשיו?
"אני מחפשת את עצמי. סיימתי עכשיו קורס של שזירת פרחים אבל זה היה בעיקר בשביל הכיף".
היית חוזרת עכשיו לעבוד במועדון?
"ברור. גם בזמן הזה השתפרתי והתחלתי לרקוד עוד יותר טוב".
מה לגבי מסיבות רווקים?
"יש, אבל זה פחות כיף. אין לך את הבמה ואת פחות יכולה לבטא את עצמך. שימי לב שחשפנים גברים עדיין עובדים ואף אחד אפילו לא טוען שמנצלים אותם, ולא רק אצל גייז. תדעי שלנשים שם אין שם גבולות והן הרבה יותר גרועות מגברים כשהן רואות חשפן".
אחרי שמועדון הפוסיקט נסגר, הוא הפך למרחב העצמה לנשים, דבר שמאוד מאכזב ומעציב את אוליצקי. "הם מעבירים שם סיורים ומראים את השרידים של הפוסיקט ומדברים על זה שהבנות היו מנוצלות פה. יש שם דברים ששכחנו, כמו נעליים וכאלה, ועכשיו הם משתמשים בזה כדי להעביר סיורים. ראיתי מלא פוסטים של נשים שהיו שם וכתבו 'הרגשתי צמרמורת, אני ממש מרגישה מה הנשים המסכנות חוו שם'. אם היא רק הייתה יודעת כמה הבנות נהנו שם... אבל אף אחד לא רוצה לשמוע. והכי גרוע זה שהן אומרות שהכסף הולך לחשפניות, אבל לא ראינו מזה שקל. יותר מזה, הן גם לא נותנות לנו להיכנס לשם כדי שלא נהרוס את האווירה של הסיור, ושלא נספר שאנחנו לא קורבנות". אוליצקי מוסיפה: "אתן משתמשות בהיסטוריה שלנו ומשקרות. גם רצחתן וגם ירשתן. סגרתן מקום עבודה ועכשיו אתן מרוויחות על זה כסף. אף אחד לא פנה אלינו וביקש לשמוע את החוויות שלנו, כי אף אחד לא רוצה לשמוע מה יש לנו להגיד".
"תופעת זנות הקטינים - חמורה ונרחבת"
מעומתת עלם לנוער במצבי סיכון נמסר בתגובה לכתבה כי הלפרן "מציג תמונה שגויה ומטעה על תופעת זנות הקטינים בישראל. עלם מטפלת במאות קטינים וקטינות בזנות בשנה. הם מאותרים על ידי תכניות עלם השונות (בשיתוף עם משרד הרווחה והרשויות המקומיות), המסייעות לנוער בקצה רצף הסיכון, ברחובות, במרכזים וברשת, ולפי ההערכות ישנם עוד מאות קטינים וקטינות בזנות נוספים ברחבי הארץ שטרם אותרו או קבלו סיוע. קטינים אלו עוברים תהליך מורכב וארוך טווח בדרכם ליציאה ממעגל הזנות. הניסיון של במאי הסרט לצמצם את התופעה ל-14 מקרים בלבד בכל הארץ הוא לא רק מוטעה אלא אף מסוכן ופוגע בטיפול בתופעה".
"זנות קטינים בעיקר לא מתרחשת בפארקים או בתל ברוך, אלא ברשתות החברתיות, באפליקציות ובאתרים ספציפיים ברשת. כמו כן, גיל הכניסה הממוצע של קטינים למעגל הזנות הוא 14-13, ומחקרים מראים כי 90 אחוזים מהם נכנסים למעגל הזנות בעקבות פגיעה מינית, כלומר זנות היא כלי מרכזי עבורם להתמודד עם הטראומה של הפגיעה המינית בילדותם. עלם מטפלת בזנות קטינים כבר 20 שנה, וחשוב לנו להעמיד את הדברים על דיוקם על מנת לחדד ולהאיר זרקור על נושא בוער: תופעת זנות הקטינים בישראל הינה חמורה ונרחבת לצערנו. היא תוצר של נסיבות חיים מורכבות ופוסט טראומה – ולא מבחירה".
