בוקר טוב לעם ישראל ולכל החיילים ששומרים עלינו - יש לכם נציגה ראויה לאירוויזיון 2024, שיערך השנה במאלמו, שבדיה, ויהיה אירוויזיון מהסוג החביב עלינו. מתי אנחנו הכי אוהבים להתחרות באירוויזיון? מה הכי ממריץ אותנו? מתי יש לנו הכי הרבה מוטיבציה "להראות לעולם מי אנחנו באמת", כמו שניסח את זה אסי עזר בגמר "הכוכב הבא" ששודר אמש (ג'), כשזה נהיה אישי. כשאנחנו מגיעים לשם עם סוג של אירוע ברקע, הצלחה פנומנלית - או במקרה העצוב הנוכחי, טרגדיה פנומנלית - או אז הגן היהודי-ישראלי מרים את ראשו. הוא זוקף את מלוא קומתו המתריסה, מנער את האבק מהבגדים ויוצא לקרב הזה, שבו אנחנו תמיד מעטים וצודקים מול רבים ואנטישמים, הקרב על אירופה הקווירית והמטורללת.
מתוך "הכוכב הבא לאירוויזיון"
(באדיבות קשת)
בואו נודה באמת, אנחנו אוהבים להגיע לאירוויזיון עם צדקת דרכנו. אנחנו מכורים להטחת אשמה באירופה (ואוסטרליה) על מניעים פוליטיים (שאיש לא מכחיש את קיומם, אגב) בשיפוט הסופי. אנחנו אוהבים להיות האנדרדוג בסיפור הזה. האגדה מספרת (ובאגדה אני מתכוונת למנהל האישי של דנה אינטרנשיונל, שי כרם) שבסוף האירוויזיון שבו דנה אינטרנשיונל לקחה את המקום הראשון עם "דיווה", ניגש אל כרם צביקה פיק ז"ל, ואמר לו "אם אני הייתי שר את זה, היינו זוכים".
העובדה שהשיר כבר זכה לא הפריעה לפיק לחוש מקופח. הוא הגיע עם התחושה הזאת בילד-אין ולא הייתה לו שום כוונה לתת לעובדות לערער אותה. נכון, יש כמה מדינות אירופאיות שקוראות להחרים את האירוע אם ישראל תיקח בו חלק השנה, אבל אתרי ההימורים הרלוונטיים מעניקים לנו את המקומות בין הרביעי לשישי, אם הבנתי נכון. אז כן, איסלנד שאולי תשלח פלסטיני ממזרח ירושלים ממוקמת קצת מעלינו, אבל אנחנו בהחלט לא הכבשה השחורה של האירוע הזה הפעם, סורי. גם לא הכבשה הצהובה, קירל.
ולעניין עצמו - השנה תייצג אותנו באירוויזיון עדן גולן, הזוכה הגדולה של הגמר שיש לה בסל את כל המצרכים שמצוינים במתכון הסטנדרטי של העמדת מופע הולם: לוק מהמם, קול מוחץ, מרחפת על הבמה כמו פרפר ועוקצת כמו דבורה, האנגלית שלה מושלמת - היי, זה הספיק לכם בשביל למנות ראש ממשלה, לא ככה? - ובגרות וניסיון שיכולים לקחת אותה קדימה. יש את הוויכוח הקטן הזה שתוהה אם היא ישראלית מספיק, משום שגולן והמשפחה שלה עשו רילוקיישן לרוסיה כשהייתה בת שבע בעקבות העבודה של אבא שלה, ואחרי 13 שנה חזרה לארץ. אז יש לה קצת מבטא והיא שרה באנגלית, והתמזל מזלה ליפול על שנה שבה שום דבר שאדם יעשה לא יהפוך אותו לישראלי דיו כדי לייצג את המדינה. ואני אומרת - הניחו לה. אם אתם באמת רוצים לנצח ולא רק לדחוף אצבע בעין לאירופה של "פרום דה ריבר טו דה סי", תנו לאישה הנכונה לייצג אתכם ואל תתקטננו על הגדרות של ישראליות.
כמובן שנשאלת השאלה הנצחית – האם אנחנו באמת רוצים לנצח ולהביא את האירוויזיון לירושלים, לגני התערוכה או לעפולה? האם יש לנו את התקציב לזה? האם זה סעיף שיכול להשתחל להסכמים הקואליציוניים? האם מירי רגב תדרוש לנהל את האירוע? האם אנחנו באמת בנויים כרגע לקרבות נוספים בין התאגיד לממשלה במצבנו הנוכחי? לא הייתי שמה על זה כסף כרגע, ואלה שיקולים שצריך לקחת בחשבון, לפני ששולחים בחוסר אחריות נציגה מצוינת לאירוויזיון ואחר כך מפלבלים עיניים מול זכייה מפתיעה.
ולאירוע הגמר עצמו - זה היה גמר שסיים עונה בעייתית ממילא. היא הייתה אמורה לעלות באוקטובר אבל נדחתה בעקבות ביקורת ולחץ ציבורי, אחר כך שוטטה שתומת עין וחיפשה נואשות את הטון שמתאים למצב הבלתי סביר בו שהתה המדינה אחרי מתקפת 7 באוקטובר. במהלך העונה היא נעה בין איתי לוי דומע מול קטעי וידאו מהכוכבים של "היפים והאמיצים" ובין מחוות, לרוב מוגזמות, כלפי חיילינו ומילואימניקינו, משפחות החטופים והמפונים, וכל מי שסובל מהמצב (שבספירה האחרונה זה כולם) שנועדו להפגין צער ורגישות ולפייס את הצופה. הגמר התאפיין, כמיטב המסורת, בבחירות שירים פחות מוצלחות על ידי ארבעת הפיינליסטים - מיקה משה, דור שמעון, אור כהן וגולן, לתפארת מדינת ישראל, וביצוע חלש ותמוה של נועה קירל ל"חי" של עופרה חזה עם עיבוד סתמי, מלתחה כעורה, כוריאוגרפיה על גבול המאולתרת ופלייבק שהוא הכול חוץ מ"חי".
בגזרת המחווה המרגשת לחייל הנופל שאולי גרינגליק, קשת עשתה את הפאדיחה שלה. גרינגליק, כזכור, עבר לשלב הבא בתוכנית אחרי אודישן אחד, שבו ביצע את "עטלף עיוור" של חנן בן ארי, אבל בעקבות הכניסה לעזה פרש מהתחרות כדי להצטרף לכוחות הלוחמים כקצין מילואים בחטיבת הנח"ל. למרבה הצער, ב-26 בדצמבר גרינגליק נהרג בקרב בצפון רצועת עזה. הפקת "הכוכב הבא" הביאה את המשפחה שלו לבצע את השיר הבא שהוא אמור היה לשיר בתוכנית, "בסוף הכול חולף" של עומר אדם, שסקיצה שלו כבר הוקלטה. הקטע בהשתתפותם הוקלט מראש ובטעות שודר אחד הטייקים, שבו רותם סלע מסתבכת עם שם המשפחה של גרינגליק וננזפת על ידי מנהלת השידור. והנה דעה לא פופולרית - נכון, זה היה מביש ומקריפ, אבל מדובר בטעות טכנית שאפשר ומותר לסלוח עליה בשידור חי מורכב, ובפרפרזה על ציטוט של דגלאס אדמס, ראיתי דברים מוזרים ומקריפים מאלה בקופסת הקורנפלקס שלי, ועוד כאלה ששודרו במודע ולא בטעות.
מעבר לזה, הביצוע הזה של משפחת גרינגליק היה כנראה הרגע הכי נוגע ללב, מותאם למצב הנפשי שלנו, יפה ומבוצע נפלא (אפשר לשלוח אותם למאלמו?), לא הרגיש כמו ניסיון פרובינציאלי ללחוץ על הבלוטה אלא נתן ביטוי פשוט וכן לצער ולכאב הנוכחיים. הוא הוכיח את מה שאנחנו רוצים כל כך להוכיח לגויים, ומה שעדן גולן נשבעה שתסביר להם באנגלית המצוינת ובכישרון המוכח שלה - אנחנו יפים בכל מצב, לא משנה מה תגידו.
