דני קרמן, עם זקן הסנטה קלאוס הצחור שלו, יחגוג את יום הולדתו ה-83 בינואר. חודש אחריו, גם אפרים סידון ינשוף מעל נרות העוגה, אבל הוא יהיה רק בן 77. עולל. זה הווייב שזורם בין שני גיבורי התרבות האלה, שממש עכשיו הביאו לעולם עוד בייבי בכריכה. "גנב השירים" ("ידיעות ספרים") עוקב אחרי הנסיכה וליצן החצר היוצאים למסע נועז ומחורז במטרה להחזיר את השירים שנגנבו מהממלכה. ים של הרפתקאות.
"את רוצה לחגוג איתנו את הספר החדש?" שואל הזקן הלבן. "אני מתנצל, לא הכנתי שמפניה. זה הספר ה-19 שלנו ביחד וחשבתי שנחגוג כשייצא הספר ה-20, מספר עגול".
"בגילנו, כל יום הוא חגיגה", סידון מתפייט.
רגע, מה זה "בגילנו"?
"סליחה", הוא מאט את קצב דיבורו כדי להרוויח כמה שניות למציאת החרוז הבא, שדווקא ברגע זה לא מבזיק במוחו השוקק, "אני לא יודע מה מצבך ואני גם לא שואל", לרגע מתעננים פניו, מה קרה לחרוזיו שלפתע פתאום לא קולחים משרווליו, "אבל אני יודע מה מצבנו".
מה מצבכם?
"זורמים. מתקדמים. כל אחד בקצב שלו, יש זמן. סוף סוף הגענו, ביחד ולחוד, לגיל שבו מותר להתפרע עד הסוף. אני קורא לו 'גיל המנוחה והמחלה'. נכון מצחיק?"
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
האמת? קצת פחות. אבל בלוטות הצחוק שלי נכנסות לפעולה כשהם משחזרים את הספר המשותף הראשון שלהם שיצא לאור לפני 41 שנה - "הגן על הקרחת". סידון מגיש דוגמית מהזיכרון: "לאיש אחד היה בראש המון המון קרחת / והוא חשב שזו טעות שהיא סתם כך מונחת / לכן הזמינו טרקטור שיואיל אותה לחרוש / ואחר כך זרע את הקרחת שבראש / 'כמה נחמד', אמר האיש, 'אני יושב בנחת / תחת גפני ותאנתי אשר על הקרחת'. / אבל אושרו היה קצר ותם במהרה / כי יום אחד, כשהשאיר את הקרחת בלי שמירה / עלו עליה קבלנים באופן לא הגון / הרסו את הגינה ובמקומה בנו שיכון".
כשהשלים את כתב היד הזה, מז'אנר הנונסנס ("שירי אי-גיון, לא חינוכיים בעליל") התברר לו שיוסי אבולעפיה, שאייר שמונה מספריו ובראשם "עלילות פרדינד פדהצור", נסע לארצות־הברית. "בהוצאת כתר המליצו לי להיפגש עם דני קרמן, אז נפגשנו, הספר יצא לאור, הוא לא הפך לשלאגר היסטרי, אבל מכרנו כמה אלפי עותקים. הוא עשה את שלו".
"מה הוא עשה?" תוהה מולו בעל הזקן, "הוא לא הפך אותנו לחברים".
החיים, מתברר, הם עניין של גיאוגרפיה. קרמן, שבגיל 15 וחצי עזב את כרכור לטובת ירושלים כדי ללמוד בבצלאל, מארח אותנו בסטודיו הציורי שלו, דירת קרקע בדמי מפתח בחור נידח שהפך לפנינת נדל"ן, מרחק נשימה מהים. הוא גרוש ותיק, אב לשלושה וסבא לשבעה, ועם בת זוגו הנוכחית הוא מתרגל זוגיות בדירות נפרדות. אצלם זה עובד כבר יותר מעשור.
"כולם בטוחים שאני ירושלמי בדם", מספר סידון, נשוי ותיק ("כבר 50 שנה"), אב לשניים וסבא לשלושה, "אבל גדלתי ברמת-גן, הגעתי לירושלים כסטודנט להיסטוריה ותיאטרון ונתקעתי ב'ניקוי ראש'. ירושלים של אז עוד הייתה מקום נחמד, אבל אף פעם לא השתגעתי עליה. לפני 17 שנה, כשהילדים בגרו ויצאו, חזרנו למרכז בשמחה גדולה".
ומאז, כבר 17 שנה, הם יוצאים קבוע בחסות סל תרבות. 100-70 הופעות בשנה. "שפת המילים ושפת הקווים" הוא שם המפגש לכיתות ג'-ו'. "אנחנו חורשים את הארץ, היום שלומי ומחר ערד, אני לא חושב שיש בישראל בית ספר כלשהו שעוד לא הגענו אליו", קרמן מתלהב.
"החלטנו לאחד כוחות כדי שיהיה לנו נעים בנסיעות הארוכות, לנסוע לבד זה די משעמם", מספר סידון, "ויש לזה עוד יתרונות. במקום לדבר אל 45 תלמידים אני יכול לדבר רק לחצי כיתה", הוא מתעקש להתלוצץ. "כבר 17 שנה אנחנו צמודים זה לזה כמו שני מגנטים ולא הייתה דקה אחת שהשתעממנו. אני נוהג ודני יושב לידי".
"ואני אחראי על הצהריים", קרמן מוסיף. "אפרים, שאני קורא לו פרויקה, בוחר את המסעדה, הוא מבין במסעדות, אבל אני משלם. זה הדיל".
"זה מפגש מאוד נחמד", סידון מתמוגג, "דני מצייר ואני מדבר על חריזה, משקל, הומור. במקביל, כבר 17 שנה אנחנו עורכים מפגשים גם למבוגרים בספריות ציבוריות, בתי אבות, איפה לא, מדברים על סאטירה ותקשורת, למה אנחנו צוחקים. עם סיפורים מהחיים. כל אחד מביא את ההיסטוריה שלו. דני עשה המון שנים את 'דבר אחר' ואני באתי מ'החרצופים'. אל תראי אותנו ככה, שותים קפה ואוכלים ענבים ב-11 בבוקר. אנחנו נותנים בראש, עובדים".
מה הדבק שמחבר ביניכם?
"ההומור והסאטירה", קרמן שולף. "זה דבק מעולה. וחוץ מזה, אהבה והערכה גדולות זה לזה".
"דני, מבחינתי, הוא האח הגדול שמעולם לא היה לי", סידון חושף. "אני בן יחיד שתמיד חלם על אח בכור שילמד אותו לשחות ולטפס על עצים ויגן עליו בבית הספר. לא שהייתי צריך את זה, אבל לכל החברים שלי היו אחים גדולים וקינאתי בהם. דני חכם ברמות-על, הוא מפרה אותי ואני מתייעץ איתו כמעט בכל עניין. תכתבי שהוא הרים אותי תחת כנפיו והיה לי אח, אם ואב".
המפגש שלהם לא מהווה חלק מתוכנית הלימודים, מפני ש"כל רכיב של תרבות כבר נוטרל מרוב בתי הספר", סידון רוטן. "לפעמים אנחנו מגיעים לבתי ספר דתיים והתלמידים מצביעים על דני וחוטפים הלם. יהודי עם זקן לבן שלא עוסק בתורה. במפגשים האלה למדתי שהפועל לכתוב כבר לא קיים. שואלים אותי 'כמה זמן אתה רושם ספר?' הרצון לקריאה פוחת משנה לשנה. אני פוגש תלמידי כיתה ד' שמתגאים בעובדה שהם מעולם לא סיימו ספר אחד שלם. הם קוראים רק אסמסים ואימוג'ים. אני לא מכיר ילד אחד שבימי חייו כתב מכתב!".
קרמן: "בבתי ספר רבים לומדים דיבייט, באנגלית, והתלמידים שלנו אפילו מנצחים בתחרויות, אבל כשהם צריכים לומר משהו, משפט פשוט, הוא לא יוצא להם מהפה. יש עוני גדול ביכולת הביטוי שלהם, שלא לדבר על המלמולים וההברות שנבלעות"
"ואני", קרמן מעיד, "מנסה לעורר בהם את הדמיון, כדי שיבינו שאפשר לחשוב גם אחרת".
"אחת לכמה שנים פורצת תופעה כמו 'הארי פוטר' או 'כראמל' של מאירה ברנע-גולדברג, והלוואי שיהיו עוד סדרות שיכבשו את הדור הצעיר שביומיום עושה טובה לאנושות אם הוא מדפדף בקומיקס", טוען סידון. "נכון לעכשיו, הדרך היחידה לכבוש את הילדים היא הומור".
וזה רע?
"נהפוך הוא, זה חלק גדול ממרכולתי, אבל אני מודאג מעתיד השפה והדימויים. פעם, במשחק מילים שמתבסס על התנ"ך, כתבתי 'עלה קירח'. היום, אף ילד לא יבין מה זה. פעם דיברתי על קינת דוד. עוד מעט יקום הילד שיגיד לי 'לא ידעתי שכבר בימי דוד המלך היו כינים'. אלה פני הדור. הם כמעט ולא מכירים את אוצר המילים שקשור לתרבות העברית והיהודית. אני פוגש ילדים שיש להם לקסיקון של 200 מילה".
קרמן: "היום, בבתי ספר רבים לומדים דיבייט, באנגלית, והתלמידים שלנו אפילו מנצחים בתחרויות דיבייט, אבל כשהם צריכים לומר משהו, משפט פשוט, הוא לא יוצא להם מהפה. יש עוני גדול ביכולת הביטוי שלהם, שלא לדבר על המלמולים וההברות שנבלעות".
סידון: "הם הולכים ל'עוץ לי גוץ לי' עם גוגל טרנסלייט, שלונסקי זה שפה זרה. אין ספק שכמות הפיתויים שעומדת בפני ילד מהמאה ה-21 גדולה יותר מזו שהיתה בתקופתנו. מה היה לנו בילדותנו? רדיו וספרים. היום, כשרוצים לתאר ילד שזקוק ליחס מיוחד מפני שיש לו מגבלה מסויימת מלשינים עליו 'הוא אחד שקורא'. בזמני, אפילו ילדים רעים קראו ספרים!"
"אני לא קראתי!" קרמן קופץ ומריע, "הייתי פרא אדם, רק עניין אותי להתפרע עד שנפל לי האסימון והבנתי שקריאה היא לא רק הנאה, היא גם ידע. לא היה דבר בעולם שלא ידעתי מי המציא אותו ולא היתה ארץ שלא ידעתי מה עיר הבירה שלה, הכול מהספרים. היום, גם אנשי אקדמיה טוענים שאין צורך למלא את המוח בשטויות כשכל המידע נמצא בסלולרי, אבל ידע הוא בסיס לתקשורת. כל שיחה שלי עם מי שלא קורא תמיד נתקעת, לא מתגלגלת".
"בזמני", סידון משמיע אנחה רמה, "להגיד לילד 'תכבה את האור' זה כמו שהיום אומרים לילד 'תתרחק מהמסך'. אבל אני לא מבכה את הימים ההם. לכל דור ודור שמורה הזכות להשתנות. מה שמפריע לי זה הניוון של השפה. עוד מעט כבר לא יהיו בחינות בגרות בספרות ותנ"ך ואין לי מושג מה יישאר. בבוקר, כשאני מתניע, אני מאמין שבכל מפגש איתנו יושבים ארבעה-חמישה ילדים שאולי יתחשק להם להיכנס לספרייה הציבורית".
"הגזמת", חולק עליו קרמן. "פחות".
חגיגות הספר ה-19 לא כוללות דירוג מכירות. "אין לי הסבר", אומר סידון, "אבל הבסט סלרס שלנו הם דווקא לא אלה שיצרנו ביחד. דני אייר את 'הילד הזה הוא אני' ואת 'האריה שאהב תות'. קלאסיקה. בראש הדירוג שלי מופיעים 'אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו' ו'מעלה הקרחות' ו'התנ"ך בחרוזים'. ספרי הקרטון שלנו מצליחים. 'שטויות שסבא אומר', 'סבתא מצחיקולה'. הם לא 'הארי פוטרים', אבל כל הוצאת ספרים יוצאת בריקודים כשאנחנו כותבים לה ספר. וחוץ מזה, אין מקום להשוות בינינו. לדני יש 500 ספרים, לי יש חמישים".
בתזמון מושלם, קרמן יוצא למרפסת הסטודיו, חוזר עם גזירי נייר שהביא מהשולחן ומסביר שאלה עבודות חדשות שהוא מייעד לבלוג שלו. "מה?" סידון קופץ, "זה מה שעשית בלילה? אתה עובד פי שניים ממני. אני לא כותב למגירה, אני עובד רק כשמשלמים לי, ואילו אתה, שתהיה לי בריא, עובד להנאתך!"
"נכון", המזוקן מודה באשמה. "אני עובד להנאתי. אני עושה את מה שהייתי עושה אילו הייתי עכשיו בפנסיה. כבר הרבה שנים זה ככה, בחירה שלי. בניגוד לאפרים, שהוא איש העולם הגדול, אני כמעט ולא יוצא מהבית, ורוב הזמן אני שוהה בתוך 'הבלוג של דני קרמן'. אשמח אם תציצי בו, זה לא משהו מסחרי".
הצצתי. ואחרי שעתיים בקושי יצאתי ממנו. עולם ומלואו של אנקדוטות מאויירות מעולם התרבות, מתובלות כהלכה.
"ברור שבגילי אני קצת עייף", קרמן מוסיף, "אני כבר לא יכול לשבת 12 שעות, אבל בלילות באים לי רעיונות ולפעמים אני קם וכותב או משרבט משהו. ולפעמים אין לי כוח לקום מהמיטה. הזיקנה קצת קשה עליי, כי בשנתיים האחרונות איבדתי את החברים הכי טובים שלי. אבנר כץ, גדול הציירים שלנו, שהיה האיש הכי קרוב אלי, ושני אנשי עט, יורם טהרלב ויצחק קרונזון, שהיה קרדיולוג וסופר נפלא".
"ככה זה כשמתקרבים לישורת האחרונה", מרגיע אותו סידון. "כל בוקר עוברים על מודעות האבל כדי לבדוק מי הלך". מבוכה קלה נרשמת על פניו כשאני מעירה לו, בנימוס, שהוא עוד לא הגיע לגיל של בדיחות קטטר. הילד בן ה-77 מפגין גזרה חטובה ובלורית עבותה ובייבי פייס בגרסת שיבה. "הכול גנים", הוא מצטער לבשר לי, "אני לא עושה שום כושר, חוץ מזה שאני נורא אוהב ללכת. זה מה שהיה לי הכי קשה בקורונה. המצור בבית. אני גר בין הים לבין הירקון וכמה פעמים נתפסתי מעבר למרחק של מאה מטר".
"זה מה שהפריע לך בקורונה?" מוכיח אותו קרמן. "אני סבלתי מזה שהילדים והנכדים לא יכלו לבוא. יש לנו מסורת. פעם בשבועיים כולם באים, כולל אשתי הראשונה, ואני קונה אוכל מוכן ואנחנו עשרים איש סביב השולחן. פעם, לפני שנים, כשהיינו צעירים, כל מי שעבר ברחוב הירקון היה נכנס".
"אני אושייה חברתית", סידון מיישר את החולצה. "נוסע הרבה, יוצא לפאבים, מסעדות, פרלמנטים, החיים שלי טובים ומלאים, ולמזלי אני עובד המון. בית לסין מעלה חידוש של 'המלאך' ובהבימה מחדשים את 'ספר הג'ונגל', אני עוד לא יודע מי ישחק, אבל חנוך רוזן יביים. בקרוב ייצא לדני ולי ספר למבוגרים, 'התנ"כנחים', מקאמות סאטיריות על גיבורי התנ"ך שגם הן יעובדו להצגה, ואיך שכחתי את 'גנב השירים'. הרי לשם כך התכנסנו. בקורונה כתבתי אותו כמחזה ועיבדתי אותו מחדש. לעניות דעתי זו ההוכחה שהספר יכול להיות יותר טוב מההצגה".
"העיקר שנגמר המירוץ של האמביציה!" מכריז קרמן.
"נכון", סידון מחבק את ההגדרה. "כבר לא צריך לרוץ אחרי הכבוד, הוא רודף אחרינו".
