הימים היו ימי מאי 2021, ברחובות יפו, כמו בערים מעורבות אחרות, התחוללו פרעות. השחקן אימרי ביטון ואשתו תמר הבינו שהם בעצם עוזבים את העיר עד שהמצב יירגע. ביטון לחם בנח"ל, בלבנון השנייה הוא חילץ פצועים תחת אש וקיבל אות הצטיינות ממפקד חטיבת הנח"ל, וגם עוד מתנה קטנה - פוסט־טראומה. את הטיפול הוא התחיל רק לאחרונה. "ביפו אני לא חושש מאלימות כמו מהיריות בחתונות ובאירועים המשפחתיים. בדקה אני יכול להתנתק. היום אני הולך ברחוב עם כלב שירות, שיש עליו וסט כחול שמאותת לכולם שהוא לא כלב רגיל, הוא הצ'אנס שלי. לכן זה השם שלו".
צ'אנס הוא כלב עצום, רגוע ושמח. בתוך רגע מלקק יד או נעל, מתיישב בינינו כבן בית. "הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בתקופה האחרונה. אחרי איזו שנה של טיפול עלה הרעיון שאקבל כלב שירות שיעזור לי. בהתחלה לא הבנתי מה זה אומר, חשבתי שזה שטויות. היום אני מבין כמה זה דרמטי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מה התפקיד שלו בעצם, איך זה נראה בחיים שלך?
"תחשבי על נער בן 17 שגר בבית. הוא יכול לעשות הכול - נכון? לבשל לעצמו, לנהוג, להביא חברים. אבל גם נער בן 17 צריך אמא בבית, הוא מרגיש ככה הרבה יותר בטוח. ככה אני מרגיש עם צ'אנס, הוא מאומן לענות על הקשיים שלי. אני מתעורר פעמיים בשבוע באמצע הלילה מסיוט, מהתקף. לפעמים זה מגיע אצלי בצקצוקים, פעם זה צעקות, קוצר נשימה. בעבר הייתי קם ישר מהמיטה ועובר לסלון וזהו - הלך הלילה. אין סיכוי בכלל לחזור לישון. צ'אנס לא נותן לי לקום מהמיטה, הוא ישן לידי כל לילה, ממש לידי על הראש שלי. אם אני קם, הוא ישר מתעורר, שם עליי ידיים, מלקק אותי, מרגיע אותי. היום יש לי פחות התקפים, ויש לי הרבה יותר כלים להתמודדות. כשהתחלתי את הטיפול, הייתי ברגרסיה. לא הבנתי מה קורה לי בכלל. עכשיו אני אומר בקול לראשונה שעזבתי את המילואים. אפילו החברים הכי קרובים שלי לא יודעים, כי זה ממש בייש אותי. להיות לוחם זו הזהות שלי, זה חלק מהגבריות שלי. לפני שבועיים הנחיתי טקס לציון 40 שנה לחטיבת הנח"ל, וכשביקשו שאני אגיע לא היה לי לב להגיד שאני כבר לא מילואימניק. כבר לא לוחם. תליתי את הנעליים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
מה היה הטריגר?
"הטראומה שלי יושבת בעיקר על לבנון השנייה, על לחימה וחילוץ של פצועים. פעם תרגול מע"רים (מגישי עזרה ראשונה) היינו עושים אחד על השני, אבל היום לוקחים את זה לאקסטרים. מביאים בובה שנראית בדיוק כמו בן אדם. הרגל שלה קטועה, יש לה צינוריות עם דם, ואם אתה לא לוחץ כמו באמיתי - זה לא ילך. באימון האחרון נכנסתי לחדר ואני זוכר שאמרתי לעצמי, 'אתה לא תעמוד בזה'. בהתחלה אמרתי את זה בשקט, ובינתיים אנשים פונים אליי, קוראים לי, 'ביטון, מה יש לך?' אני כבר מוכר, לא אלמוני. אבל אני פשוט לא מסוגל. אני נכנס לחדר ושומע ירי ומריח עשן ועושה את כל התרגיל - אבל אז אני מפורק. לקחתי את הדברים וחתכתי הביתה, הייתי משותק לשבוע. ידעתי שלמילואים אני לא אחזור".
במסגרת הטיפול בנט"ל היה ביטון חבר באותה הקבוצה של איציק סעידיאן, שהצית עצמו מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון כצעד נואש, בעקבות טיפול כושל ומסורבל. היום הוא משתקם באורח פלא. "יש לי תמונה שלי ושל איציק מיום שישי שלפני האסון. כמה ימים אחר כך זה קרה, ומאז לא חזרתי לקבוצה. אני ידעתי שהיו תקופות בחיים שלי שהייתי יכול להגיע למצב הזה, חד־משמעית. תקופות שלא היה לי כוח להמשיך לסבול יותר. עד שלא התחלתי לטפל בעצמי הרסתי מערכות יחסים, הרסתי חברויות, הרסתי כל כך הרבה דברים. בעצמי לא ידעתי מה עובר עליי. בצבא קיבלתי את ההזדמנות של החיים שלי, שם הבנתי שאני מסוגל לרצות משהו אחר חוץ מחיים של פשע ורחוב. אלה שלוש השנים הכי מאתגרות והכי משמעותיות בחיים שלי, נקודת המפנה של חיי. זו המסגרת הראשונה שלא נתנה לי בוקסים, שנתנה לי ערכים - אבל באותה נשימה קיבלתי את המזכרת הזו, של הפוסט־טראומה. אלף פעם שאלתי את עצמי אם זה שווה את זה, ואלף פעם עניתי לעצמי שהייתי חוזר על הכול. אני כל כך גאה בהתפתחות שלי בתור בן אדם, במי שהפכתי להיות".
מה חשבת על מה שקרה עם סעידיאן?
"לא מעט לוחמים שמתמודדים עם פוסט־טראומה הרגישו רגרסיה מטורפת. אני שאלתי את עצמי, אם הוא הגיע למצב כל כך קיצוני, מה זה אומר עליי? הקבוצה שלנו התעסקה עם זה המון, והרגשתי שאני לא מסוגל להכיל את זה. זה יצר אצלי מתח נוראי. הרגשתי שיש משהו בפחד העמוק הזה בינינו שלא עשה לי טוב, שהרחיק אותי. יום אחד פגשתי את אחד מהחברים בתחנת הרכבת והרגשתי כל כך לא נעים כי מה, נטשתי אותם? אבל פשוט לא יכולתי להתמודד. ראיתי אותו בטלויזיה, ולמרות הכuל הוא מחויך, הוא נראה טוב, הוא מבין את האימפקט של המעשה. העניין הוא שהמדינה צריכה להיות פה אקטיבית. יש לי חברים מהצבא שברור לי שהם בפוסט־טראומה מוכחשת. אף אחד לא מחפש אותם, המדינה יושבת ומחכה שיתחננו אליה לעזרה".
אבל ביטון כבר לא מחכה. גם לא במשחק. הוא מנסה לטרוף את החיים, וגם את המסך. אחרי שורה של תפקידים משמעותיים ב"שעת נעילה", "בני אור" ו"בעלת החלומות", אחרי שכיכב בסרט "הבית ברחוב פין" שעליו הוא מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר, עכשיו הוא מגיע לתפקיד מפתיע ב"העיר הטובה". סדרת דרמה חדשה שעלתה בחמישי ב־HOT3, ומשודרת גם ב־HOT VOD וב־NEXT TV. ביטון שורף את המסך עם תפקידים שנכסים ללב לא רק בגלל כישרון משחק או מראה נכון, אלא בעיקר כי סיפור חייו מגלם באופן עמוק חלק חשוב בפסיפס הישראלי. הוא לא מטשטש שום חלק מהאדם השלם שהוא – מהילדות הקשוחה בפריפריה, דרך ההסתערות על בית הספר למשחק בלי אמצעים ובלי פוזה ועד ההתרה וההשלמה מול הסיפור המשפחתי הכואב. הוא מטעין מחדש בחן ושכל את הדמויות אליהן הוא מלוהק בקביעות – העבריין או הבחור הפריפראילי, ומוכיח שהוא פה בשביל לספר סיפור חדש, ולהוות מודל חדש, בעיקר עבור הצעירים שגדלו באותן השכונות, כמוהו.
בסצנת הפתיחה של "העיר הטובה" רואים חבורה של תלמידי תיכון שנמצאים על סף נשירה מבית ספר קשורים באזיקונים לכיסא בחדר חשוך, לנגד עיניהם רק צלליות. המורה הכושל מנסה להדגים להם לרגע את משל המערה של אפלטון. "כשראיתי את הסצנה הזו אמרתי ליוצר, אלירן אליה, כמה זה ריגש אותי. המשל הזה - זה אנחנו, זה אני. התקופה שבה יצאתי מהשכונה, מקריית־גת, מהפריפריה, הייתה תחושה של גילוי שקשה להסביר אותה במילים. הרגשתי שהחברים שלי, המשפחה שלי - הם לגמרי כלואים. הם לא מודעים למה הם יכולים ומסוגלים, מה נגזל מהם. היום אני עובר בין בני נוער במצבים הכי קשים שיש ואומר להם, 'אתם תצאו לעולם, אתם תטרפו אותו, אתם יכולים! יש טירוף בחוץ!'"
כשביטון הגיע לאודישנים, הוא כיוון למקום אחד בלבד: לתפקיד הראשי. הוא רצה בכל מאודו להיות אדם, המורה שמנסה להציל את תלמידיו מהרחוב, המורה שנלחם בנטייתו המינית באמצעות טיפולי המרה. ביטון מצהיר שהוא בשל לגמרי לסחוב בעצמו תפקיד ראשי לבד. בגלל זה הוא כל כך התאכזב שזה לא קרה. "שלוש פעמים הגעתי לאודישנים לדמות הראשית, של אדם. היא כל כך דיברה אליי. תחושת השליחות, זה שהוא מגיע מהפריפריה, המלחמה שלו בבדידות. אמרתי לאלירן, 'זה שלי, אחי! הכל קיים בתוכי, אני אפילו לא צריך לשחק את זה!' בגלל זה כשהוא התקשר אליי הייתי בטוח שיש לנו פה מאצ'ינג, ואנחנו מתקדמים". למרבה האכזבה של אימרי, הוא שוב לוהק לתפקיד משנה. לא למורה הטרגי והמיוסר, אלא למאהב ההומו שלו, שמקפיד על בגדים בצבע ורוד ופנייה בלשון נקבה. "חשבתי שהוא התחלק על השכל, באמת. שהוא איבד את זה. ארבע פעמים וידאתי איתו שהוא רוצה אותי לתפקיד של דוד ולא של אדם. בכלל לא נבחנתי לתפקיד הזה. פשוט אמרתי לו 'לא' בפרצוף. אין לי מושג מאיפה נכנס לו החיידק הזה והוא ממש התעקש עליי. הוא רק ביקש שאגיע לבדוק את התפקיד יחד עם עוז זהבי, שלוהק להיות אדם, הכוכב של סדרה. הוא לחץ עליי כמה ימים, עד שנשברתי. אחרי שהאגו שלי התאושש, ביקשתי שישלח לי עוד סצנות של דוד, שאני אבין בכלל במה מדובר. בקריאה פשוט ראיתי את הלב שלו, לב עדין וגדול. אבל עדיין, סירבתי להאמין שאני יכול לעשות את התפקיד הזה. אין לי מושג איך הוא הצליח להביא אותי לסט. עד אותו בוקר, כשהוא צעק אקשן, לא היה לי מושג מה אני הולך לעשות. היום אני ממש שמח שהלכתי לדמות שכל כך רחוקה ממני, שהייתי צריך לעשות עבודת תחקיר של חודש וחצי בשביל להיכנס אליה".
איך עושים תחקיר כזה?
"הלכתי לברים ולמועדונים של גייז, חקרתי על הקהילה הלהט"בית, ובעיקר הרגשתי שאני מחפש את הנשיות בתוכי כל הזמן. כל רגע שאני פנוי לזה. בחיים לא התעסקתי עם המקומות האלו בתוכי, תמיד שיחקתי את ה'גבר־גבר'. עכשיו הייתי צריך להתאמץ להגיע למקומות אחרים. לפני הצילומים הייתי בחרדות, ופתאום חבר אמר לי, 'תראה איזה מדהים. פתאום, פעם ראשונה יהיה ייצוג אמיתי בטלויזיה לגיי שהוא מהפריפריה. שהוא שחור, שהוא מזרחי, שהוא לא עכשיו איזה הייטקיסט שהחיים שלו סבבה. לא אחד מלומד כזה. והרי יש אלפי הומואים שהגיעו מהמקום שלי, שרוצים להגשים את עצמם, שרוצים לחיות חיים מלאים, שרוצים אהבה. אני חושב שעד היום לא היה באמת ייצוג כל כך בולט לגיי מזרחי שבא ומראה את הדבר עצמו. שלא מתבייש בנשיות שלו, שלא מתבייש לדבר בלשון נקבה אבל לא הופך את זה לקריקטורה. שזה בא לו בטוב, בטבעיות".
היו סצנות מורכבות בסדרה?
"כבר בפרק הראשון יש סצנות לא קלות של טיפולי המרה שאדם הולך אליהם, ו־וואלה, גם אני מכיר סיפורים כאלה ממש מקרוב. מחברים מאוד קרובים שלי, גם מהבית וגם פה מהעיר. אני יודע בדיוק מה הם עברו ולכן גם מבין מה הערך של דמות כזו על המסך".
הרומן בין אדם (עוז זהבי) ודוד (אימרי ביטון) בהחלט לא מרומז. כבר בפרק הרביעי מתרחשת אחת הסצנות הלהט"ביות הכי נועזות שנראו על המסך הישראלי - סצנת סקס בין גברים שמשאירה מעט מקום לדמיון. "אנחנו בעירום מלא בכל הסצנה. זה בהחלט לא משהו שראינו בישראל. הייתה לנו שיחה לפני כן עם אלירן ואמרתי לו, יש לך אותי על מלא, הכול כולל הכול. היה סט סטרילי בטירוף. רק אנחנו עם אלירן והצלם. וכל הסצנה מצולמת ב־one shot, בלי קאטים".
"כשכולם יצאו מהחדר והתפשטנו הרגשנו שאנחנו בתוך בועה שעה וחצי. שכחתי בכלל שאני בסט, שיש אנשים בחוץ. הייתה אינטימיות. זה מה ששימח אותי, כי אם הסדרה הזאת הייתה מתעסקת בתאווה בין גברים, אז יכול להיות שהיה לי הרבה יותר קל להיכנס לזה, אבל זו סצנה של אהבה"
איך מתכוננים לזה?
"בהתחלה עשינו חזרות עם בגדים עוד פעם ועוד פעם. ממש תירגלנו את זה. עוז רצה להכניס אותנו למצב רוח ושם שיר שיכניס אותנו לאווירה. עבורי זה היה סופר־מרגש, כי גם אני וגם עוז הסתכלנו אחד לשני בעיניים ואמרנו במילים האלה: 'אחי, אנחנו מביאים אותה'. היה ברור שאנחנו הולכים עד הסוף לטובת הדבר. כשכולם יצאו מהחדר ואנחנו התפשטנו הרגשנו שאנחנו בתוך בועה שעה וחצי. שכחתי בכלל שאני בסט, שיש אנשים בחוץ. הייתה אינטימיות אמיתית. זה מה ששימח אותי, כי וואלה, אם הסדרה הזאת הייתה מתעסקת בתאווה בין גברים, אז יכול להיות שהיה לי הרבה יותר קל להיכנס לזה. תאווה זה פיזי, זה רק יצרי ומחרמן. אבל הסדרה הזאת מתעסקת באהבה".
איך היה לשחק בן זוג של עוז?
"אני חושב שהחיבור הרגשי והמקצועי עם עוז עשה את העבודה. הוא פרטנר מדהים. אני חושב שזו הסצנה המינית הכי טובה שצילמתי. בסוף, עוז מנשק טוב וכשמתמסרים ואני עוצם את העיניים אז גם לא מרגישים את הזיפים. זה היה כל כך רך ומלא באהבה וברצון לאהבה שהכול עובד. גם במיינסטרים הזהות המינית היא כבר עניין מטושטש. אנחנו בעיר הכי פתוחה והכי חופשית והכי מאפשרת. הסצנה הזאת הייתה לי הרבה יותר קלה מהסצנות של הזוגיות הסטנדרטית, שהיינו צריכים פשוט לגלם זוגיות כמו שהיא - עם כאב, וגילוי לב, ופרידה וחזרה. זה הרבה יותר דרמטי לי כשחקן כי זה דרש את הלב באמת. להילחם על האהבה".
אחד המנועים הכי חזקים ביצירה של ביטון הוא הבית שבו גדל בקריית־גת. עם אמא ציפי, ג'דעית שגידלה ופירנסה לבד שלושה ילדים במציאות קשה מנשוא, עם אבא ג'קי, שעזב כשאימרי היה ילד, וחזר לפתע אחרי שנים רבות. ביטון סעד אותו כשחלה, עד שנפטר. גם בליהוקים, ביטון מצא את עצמו שוב ושוב בתפקיד הערס. ילד השכונות, הפנתר השחור, העבריין. "אני בחיים לא אשכח מאיפה הגעתי, אבל ההתעסקות בזה ירדה ב־90 אחוז", הוא מספר נינוח, אחר. "מהיום שנכנסתי לעולם המשחק התעסקתי בשכונות לא מעט, באבא שלי לא מעט. זה הפעיל אצלי הרבה דברים, נתן לי מוטיבציה. היום אני יותר חכם, יותר רגוע ושלם. זו המון עבודה עצמית, כל יום".
מה המטרה שלך?
"לקח לי זמן להבין שכדי להיות שחקן יותר טוב אני פשוט צריך להיות אדם טוב יותר. אם אני אהיה יותר אינטליגנטי, אני אוכל לקיים תפקידים של אנשים יותר חכמים, אם אני אהיה יותר רגיש ויותר פתוח ומכיל, אני אוכל לקיים את התפקידים האלה. מה שאני - זה מה שאני יכול לקבל".
מצאת את עצמך השנה גם בתור פרזנטור של חברת אופנה.
"כשחקן אני תמיד מתחבר לצדדים המכוערים שלי, הקשים. כי כשאין יופי - רואים את הלב. פתאום אני מוצא את עצמי כפרזנטור של 'קסטרו', לא דמיינתי טוויסט כזה בעלילה. אני רגיל להיות זה שבאירועי השקה לא מוצא את עצמו, מרגיש לא מספיק חתיך או לא מספיק בעניין. בכל זאת, יש כל כך הרבה גברים יותר גבוהים, שריריים או צעירים, מה לי ולדוגמנות בגיל 37? אבל הם חיפשו משהו אחר מתוך הישראליות".
הנערים בסדרה הם בלי שום אופק. יכולת לדמיין את עצמך במקום שאתה בו היום?
"יש קטע בסדרה שאחת התלמידות אומרת 'סרט דמוקרטי' במקום דוקומנטרי וכולם צוחקים. זה ישר זרק אותי חזרה לבית ספר למשחק. במשך חודשיים המורים שלי אומרים 'סאבטקסט, סאבטקסט, סאבטקסט'. עכשיו, אין לי מושג מה זה. אחרי חודשיים הרמתי את היד ושאלתי. תקשיבי, כל הכיתה שלי הסתובבה אלי ברמה של 'מה אתה עושה פה?', 'מה אתה קשור אלינו?'"
סצנה לא נעימה.
"אני מרצה המון בפני בני נוער, ואני אומר להם שאנשים לא מגשימים חלומות כי הם לא מוכנים לשלם מחירים. וכל פעם כשאני מדבר על המחירים, אני אף פעם לא מדבר על כסף. אני באתי מבית בלי כסף, בלי יכולות, בלי כלום חוץ מהאהבה של אמא שלי - וכל הזמן האמנתי, כל הזמן האמנתי שאני יכול, והתאבדתי על זה. אנחנו לא אחראים על נקודת הפתיחה שלנו בחיים, אנחנו לא יודעים לאיזו משפחה ניוולד, באיזו שכונה או עיר, מי יהיו החברים שלנו. הדבר היחיד שיש לנו זו הזכות לבחור איך להגיב לכל סיטואציה. אני קלטתי שאם אני כל הזמן בחרתי להגיב בצורה הנכונה והטובה ביותר- הקפיצות שלי בחיים הן לא במדרגות אלא בקומות. אבל זה דורש לוותר על האגו, להסכים לעבוד קשה לפעמים בלי תמורה, לאכול הרבה שיט מהסביבה. כשאני מצליח להעביר את הדבר הזה לילד, מבחינתי זו שליחות מטורפת".
הפצעים הישנים לא נסגרו. בין צילומים לסדרה "האויב שבותכנו" (קשת), לסרט "סבוי" (של זוהר וגנר) על הפיגוע במלון המפורסם בתל־אביב ביטון גם מעז, בשקט, ליצור. שתי היצירות שעל האש - סרט וסדרה, עוסקים בפצע הפתוח־סגור, באבא ג'קי. "לסדרה שאני כותב יחד עם תמר פרהט קוראים 'בית אביך', והיא לגמרי הסיפור שלי. ילד שהוא דור שני לאלימות וההורים שלו מתחתנים שוב אחרי 13 שנה. זה הסיפור המכונן של חיי. בילדות הכול סבב סביב פחד מאבא ובסוף חייו יצא שאני הייתי קצת אבא בשבילו. הרי בסוף כולנו נסעד את ההורים שלנו, השאלה מאיזה מקום נגיע לזה. אני חטפתי כאפות לפרצוף, אבל דווקא הטיפול הזה היה עבורי סגירת מעגל. אני לא יודע איך הייתי ממשיך את החיים שלי אם לא הייתי עושה את ההתרה הזאת, לא יודע מי הייתי מסוגל להיות. בגיל 24 פעם ראשונה אבא שלי אמר לי על אמת 'אני אוהב אותך' ופעם ראשונה שאני אמרתי לו שאני אוהב אותו. הסדרה היא על הסגירת מעגל הזאת, על אבא שהוא קצת ילד וילד שהוא קצת אבא".
והסרט?
"בסרט חזרתי אליו כשהוא כבר לגמרי מת", הוא צוחק, "קוראים לו 'אזכרה' והוא מספר סיפור אחד על אזכרה משפחתית אחת".
אני פוחדת לשאול מה קרה שם.
"מה לא? אנחנו שלושה אחים, ומדהים איך בכל אזכרה כל הדינמיקה המשפחתית חוזרת. באותה שנה אמא שלי הזמינה את האורחים לשעה הלא־נכונה, ומצאנו את עצמנו בבית עלמין ריק, אחרי בוקר של מריבות. היה חם, רק רצינו הביתה, אבל לא היה לנו מניין. היינו שם על סף התפרקות, מנסים ללקט אנשים זרים בשביל קדיש. והיה שם רגע כואב ומפורק, כששלושתנו מסתכלים על האמא הלביאה שלנו ומבינים שהיא נתנה את הנשמה שלה בשביל שנישאר יחד. כששלושתנו קלטנו את זה, אחי התחיל לצחוק מעל הקבר".
וואו.
"זה היה צחוק מידבק. בלי מניין ובלי כלום, אנחנו בוכים וצוחקים ומתחבקים והבנו שאין לנו אף אחד בעולם הזה חוץ מארבעתנו. אמא שלי הביאה את הערק והמטבוחה של סעודת המצווה ופתחנו שולחן בתוך בית העלמין. אנחנו אשכרה במסיבה בבית קברות, מרימים צ'ייסר לאבא שלי, לכבוד ג'קי. אוכלים, אוהבים, מחובקים. אנשים הסתכלו עלינו כאילו אנחנו מפגרים. מה אתם שמחים בבית העלמין? ואנחנו ארבעתנו ידענו שבמסיבה המפגרת הזאת הרווחנו את המשפחה שלנו. זו לגמרי הייתה סצנה מסרט. כי ברגע האמת, כל אדם יודע שהבולשיט הוא בולשיט ומה שחשוב זה לשמור את הדבר הזה - את המשפחה".
אז מה הלאה?
"אני אהיה שחקן עד גיל 80, ואעשה עוד המון תפקידים חשובים. אבל בסוף, אני הכי אשמח אם נגלה בעוד שבועיים או חודש שתמר בהיריון. שאני הולך להיות אבא בעצמי. זה החלום של החיים שלי. זה גם התיקון שלי".
פורסם לראשונה: 07:48, 15.07.22
