שבוע לפני שמיה לנדסמן הפכה לאויבת המדינה, אחרי שסרטון ישן שלה מצילומי ''המפקדת'', שבו היא מקללת את המדינה, דלף לרשת, ביקש ממנה עמוד האינסטגרם הפופולרי של גיא פינס חברות. העמוד של לנדסמן פרטי. היא מאשרת כל בקשה באופן אישי, והחליטה שעם כל הכבוד למעמד, היא תסתדר גם בלי עוקב מפינס. "אני עדיין מרגישה שהאינסטגרם הוא מרחב שאני יכולה לעשות בו מה שאני רוצה, לאשר את מי שאני רוצה, והחלטתי לא לאשר. הם כתבו לי: בחיים לא קרה שמישהו לא אישר אותנו", היא צוחקת.
כתבות נוספות למנויים:
את מה שקרה בימים שאחרי, לנדסמן הייתה מעדיפה לשכוח. המהירות שבה פרצה והתרסקה אל שערוריית רשת עצומה היא לא עוד סיפור על סלב עם דעות שמאלניות שנקלע לסיטואציה - אלא שיעור מאלף בדינמיקה הקיצונית של רוח התקופה, שבה מושלך אל ההמון ידוען שנוי במחלוקת במידת עשייה מדיום־רר. עשוי, אבל עם מספיק דם כדי שיהיה עסיסי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
לנדסמן היא שם מוכר בתעשייה. משחקת, יוצרת ומשתוללת כבר שנים. התחילה בקטן, תפקידי משנה גונבי הצגה בטלוויזיה ובתיאטרון, עד שהגיעה ''המפקדת'' - עם התפקיד המעולה של ספיר - וסימנה אותה רשמית כדבר הגדול הבא. לנדסמן אוהבת למשוך אש. לערער את השוליים. אבל אפילו פירומנית מיומנת כמוה הופתעה ללמוד עד כמה מהר ניתן להישרף. זה התחיל בפוסט הזדהות עם הצד הפלסטיני בסכסוך בשכונת שייח' ג'ראח, כשהחליפה את תמונת הפרופיל שלה בפייסבוק באחת שכללה את דגל פלסטין, ונמשך ימים ספורים אחרי, בעיצומו של מבצע שומר החומות, כשסרטון פרטי שצילם דור הררי בצילומי ''המפקדת'', שבו נראית לנדסמן אוחזת בנשק ואומרת: "מדינת ישראל על הזין שלי". הקונטקסט קריטי: הימים הם ימי לחימה, ישראל במצב חירום, העצבים רופפים, אזעקות בכל המדינה, מבזקי חדשות מסביב לשעון, וכל ניסיון של לנדסמן להבהיר שלא התכוונה, שמדובר בסרטון הומוריסטי, שנשלף מארכיון ההיילייטס שנה אחרי שצולם, מיורט בכיפות הברזל של אתרי הרכילות והבידור ברשת. לנדסמן הופכת לסוגיה בוערת. הגולשים נדרשים להכריע: בעד או נגד? לפטר אותה מהעונה הבאה של ''המפקדת'' או לא? בוגדת או לגיטימית?
כשהטלפון שלה בער מאיומים על חייה היא ארזה תיק, התנתקה מהרשתות החברתיות וירדה למחתרת בצפון עד יעבור זעם. "הייתי שם עם המשפחה שלי בתחושת פחד וחורבן. אחרי שבועיים החלטתי לחזור. הייתה לי איזו קריאה למחזה חדש בקאמרי. נפגשתי עם חבר לעשות חזרה, הוא הציע בית קפה. נורא פחדתי לצאת לרחוב. אבל החבר אמר, 'אל תדאגי. מי שיעשה לך משהו, אני השומר שלך'. ובאמת נפגשנו בבית קפה, קראנו את המחזה, הזמנו חשבון והתיישבנו על ספסל לסיגריית לילה טוב. ואז פתאום עוברים שני אנשים בני 30 בערך. אחד מהם מסתכל עליי. יש לו דאבל טייק עד שהוא קולט שזו אני. קיבלתי אז הרבה תגובות על 'המפקדת'. וגם, בוא, אנחנו יושבים בתל־אביב. הוא מתקרב ושואל, את מיה לנדסמן השחקנית? אני אומרת לו, כן. הוא מניח יד על הלב שלו ואומר, 'אני רוצה להגיד לך מכל הלב...' אני אומרת לעצמי, טוב, הוא הולך לתת לי מחמאות מטורפות. והוא ממשיך, 'אני רוצה להגיד לך מכל הלב שאני שונא אותך'. ככה, ארבעה סנטימטרים ממני. והוא ממשיך, 'אני רוצה להגיד לך מכל הלב שאני שונא אותך ואני מתבייש שאת חלק ממני. אני לא מבין איך לא שללו לך את האזרחות. הייתי מעדיף שתמותי. אני מאוד־מאוד מבקש שלא יראו אותך על המסך, ואם יראו, אני אפסיק לראות. את בושה וחרפה'. מונולוג מאוד משפיל".
מה עבר עלייך באותו הרגע?
"הלם. שוק. רועדת. קופאת. מסתכלת על החבר שאמר בתחילת הערב שהוא הגב שלי. איפה? שותק. עוד שנייה מסכים איתו מרוב שהוא פוחד. נתתי לו לסיים. לא הלכתי. כשסיים, שאלתי, גם אני יכולה להגיד משהו? הוא הינהן. אמרתי, 'קודם כל, אני מבינה שאתה פגוע. אז אני רוצה לספר לך את הסיטואציה. אני מבינה שאתה נפגע מהסרטון שראית, שהופץ, סטורי בעצם, שאני משחקת עם נשק ומשתטה ואומרת מדינת ישראל על הזין שלי? הוא אומר לי, כן. אמרתי, אוקיי. אז אתה יודע שהסרטון הזה צולם לפני שנה, בזמן תקופת הצילומים של 'המפקדת' במין השתטויות של מאחורי הקלעים. אתה מבין שהמדים האלה שאני נמצאת עליהם זה בכאילו? אני שחקנית. אני בת 28. סיימתי צבא, הייתי מפקדת של חיילי מקא"ם במחו"ה אלון. היה לי שירות מדהים'. לא שאני צריכה לתת לו הוכחות, להגיש לו תעודות שעשיתי צבא או לשכנע אותו שאני פטריוטית. אבל אני אומרת לו את זה בכל זאת. ואתה בעצם רואה סרטון שמישהו הוציא מהבוידעם ופשוט שם אותו ברשת כדי לשים אותי על איזו גחלת בתקופת מלחמה. למרות שזה לא היה קרוב או צולם בהקשר של המלחמה. תאמין לי, אם עכשיו היינו חברים, אני הייתי מצחיקה אותך. היית נופל פישטונה על הרצפה".
אבל בסוף, גם אם חל חוק התיישנות על ההקשר, הסרטון הזה עדיין בעייתי.
"ולכן אני אומרת לו, בואו נדבר על תוכן הסרטון, 'מדינת ישראל על הזין שלי'. כשאתה והחברים שלך יוצאים ממס הכנסה, מביטוח לאומי, כמה פעמים אתם מקללים את המדינה? אפשר להגיד כל כך הרבה דברים טובים על המקום הזה, אבל אפשר, כמו כשמקבלים דו"ח ואתה אומר על הזין שלי המדינה, להגיד את ההפך ברמה הכי שרירותית. ואני אומרת לו, עשיתי את זה בצחוק. אם זה היה ב'ארץ נהדרת', זה היה בסדר, אבל בגלל שזה באינסטגרם והסטורי שלי אסור? אני מספרת לו את זה, הוא מקשיב ובסוף אומר, 'אז למה את לא אומרת לנו את זה? למה את לא מספרת את זה ככה? אנחנו נסלח לך'".
אנחנו?
"שאלתי, 'עם מי אני במשא ומתן? אני לא יודעת עם מי לדבר'. הוא אמר, 'וואלה, תביאי חיבוק'. שלוש דקות לפני הוא אמר לי אני שונא אותך, עכשיו הוא מבקש חיבוק. ברור שחיבקתי. הכול אני אעשה בשביל שהוא יסלח לי. אני מתחבקת איתו ככה, מתוך הכפור החרדתי וההלם. הוא אומר לי, 'תקשיבי, מעכשיו, כל מי שכותב עלייך, אני הראשון שיעמוד לצידך'".
לנדסמן הבינה שההחלטה להיעלם מנוגדת לאופי שלה, אבל בסוף, היא אומרת, החרדה ניצחה. "זה נורא מפחיד, זה היה בתוך מקום פוליטי שאני רחוקה ממנו. אין לי 'צד' בכלל. לסיפור בשייח' ג'ראח לא היה קשר למלחמה. זה משהו שהעליתי בתקופה לפני והיה נטו הפגנת סולידריות".
לא לפי עמודי הרכילות באינסטגרם.
"באופן כללי אני חושבת שזו הגאונות והשפל של עמודי הרכילות והבידור האלה. לעשות הכול בשביל אייטם בלי לחשוב על הדים ועל אדוות שיכולות להיות לבת אדם שנמצאת עכשיו בתחילת דרכה. חמש דקות לפני שפורסם הסיפור על שייח' ג'ראח, התקשרה הסוכנת שלי רינת איתן ואמרה שיש אייטם על תמונת הפרופיל שהחלפתי וכל האתרים הולכים לכתוב על זה. אפילו לא זכרתי שיש לי אותה. לא קישרתי את זה למלחמה. לפני שהיא התקשרה הזמנתי המבורגר. כשפורסמו האייטמים, ההמבורגר הגיע. לא יכולתי לאכול אותו. פעם ראשונה בחיים שלי".
"פרצו לי לאינסטגרם. כתבו לי הודעות קשות, תיזהרי להסתובב ברחוב. סרטונים של אנשים שמתארים מה הם הולכים לעשות לי, אני הולך לקווצ'ץ' אותך, לפנצ'ר אותך"
מהחרדה?
"מה זה חרדה? ברגע שזה פורסם, זה עף כמו מניות, כמו בניינים בניו־יורק עם מספרים, מטריקס, אינפלציית הודעות, מלא שנאה בכל הפייסבוק והאינסטגרם שלי. לא ידעתי כבר מה לעשות. צרחתי, מארק צוקרברג, הלפ מי. אני בקריסה. מתחילים להגיע טלפונים כאילו מכל מקום. חברים, עבודה, משפחה, כולם שואלים מה קורה, מה קרה, מה עשית, מה קרה. ואני לא מצליחה לתפוס מה קרה. ואז פתאום יש אזעקה בתל־אביב. אני מרגישה שהאזעקה הזאת בגללי. מרגישה, שזהו, אני חמאס. אני כל כך פוחדת מאזעקות, מצפירות, ימי זיכרון. אלה דברים שכל כך מפחידים אותי, שכול ומוות, פשוט לא האמנתי שפתאום אני אויב העם. אמרתי, לא שמת לב, וככה תפסו אותך. חיפשו אותך. זה היה מאוד־מאוד־מאוד מרושע. זה הצד האפל של העמודים האלה. ניסיתי לנסח תגובה. יצא לי מניפסט של מי אני, שאני אוהבת אדם וליבי עם כל המופצצים. הבנתי שלא יפרסמו את כל מה ששלחתי. אז החלטתי יחד עם רינת לא להגיב. לפעמים השתיקה עדיפה. אני חושבת שבעיקר, בשיא התמימות, לא הבנתי שאני מפורסמת, זה היה גדול ממני".
ושלפרסום הזה יש תג מחיר.
"אתה יודע, פעם, כשהייתי רואה גיא פינס כשהייתה מלחמה, הייתי אומרת: על מה הם מדברים כשיש הסלמה? פעם, ישבתי בחדר עם פירורים על המיטה, והייתה לי איזו מחשבה על זה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, הקארמה הרעה, הנה התשובה שלך. במקום אולי לא לעשות תוכנית ולהפסיד שנייה רייטינג ולדבר על דברים אחרים או סתם להיות יחד ולהפגין אהבה. זה היה באמת קשוח, כבר באמת הרגשתי סכנת חיים".
באיזה אופן?
"פרצו לי לאינסטגרם. כתבו לי הודעות קשות, תיזהרי להסתובב ברחוב. סרטונים של אנשים שמתארים מה הם הולכים לעשות לי, אני הולך לקווצ'ץ' אותך, לפנצ'ר אותך. מובן שזה תמיד יהיה קשור לגוף שלי. אנשים מצחקקים בווידיאו ואומרים, אני אדקור אותך. יש לי רובה ונבוא אלייך כל החברים ונאנוס אותך".
עד כמה האיומים האלה התגבשו לחרדה? עד כמה זה חדר אלייך?
"חדר. באיזשהו שלב פשוט לא יצא לי קול. נהייתי אילמת לגמרי. אפיסת כוחות מטורפת. לא ידעתי מה הולך לקרות. הייתי במצב נפשי קשה. לא הצלחתי לישון במשך ימים. עד שישראל בידור וגיא פינס הורידו את הסרטון. אבל הוא נשאר ברשת".
ראיתי שחזרת להתראיין ב''ערב טוב עם גיא פינס''. אין בך כעס על הצביעות של השיטה?
"מה אני אגיד? זו העבודה שלו. אני מנסה שלא יהיה לי אכפת. בגדול, כעסתי על כולם בשבועיים האלה. כעסתי על השמאל שחשב שאני הדוברת שלו, על אף שבחיים שלי לא הייתי אדם פוליטי. כעסתי על הימין שהשתמש בי ודיבר אליי כאילו אני איזו ילדה מנודה מהכיתה ורוצה לעשות עליי חרם. כעסתי על שחקנים שלא נקטו עמדה. כעסתי על כולם. הרגשתי לבד. יש לנו יחסים מורכבים במשפחה, אבל אני חושבת שלא אהבתי את המשפחה שלי כמו שאהבתי אותה בימים האלה".
פורסם שלא תשתתפי בעונה השנייה של ''המפקדת'' בעקבות מה שקרה.
"אני לא רוצה לעשות ספוילר, אבל מה שפורסם בהקשר הזה לא נכון".
עד שיתבהר הערפל על הפז"ם שלה ב''מפקדת'' - אפשר לראות את לנדסמן בימים אלה ב''ילדות סכסכניות'', הקומדיה החדשה של שיר ראובן, טליה לביא, רבקה אלנבי ויואב גרוס ב־HOT (ימי ראשון ב־HOT3 וגם ב־HOT VOD וב־Next Tv). לנדסמן מגלמת שם סטודנטית לרפואה, לסבית שמאוהבת בבוסית שלה ומי שחולקת בפעם הראשונה דירה תל־אביבית עם שותפה מופרעת. החל משבוע הבא היא תרסק חתיכת תקרת זכוכית במחזמר 'פיטר פן' ותיכנס לנעלי וונדי - תפקיד שמילאו עד היום כוכבות ילדים בעיקר - בעיבוד חדש שמביים גלעד קמחי בתיאטרון הקאמרי. שני תפקידים שונים בתכלית שממצבים סופית את לנדסמן בשפיץ של דור השחקניות־יוצרות הישראלי החדש.
"איזה כיף זה בנות, נכון? איזה כיף זה שיש לנו כל כך הרבה קולות, המון דברים שלא איפשרו לנו להשמיע, והיה רק עניין של זמן עד שזה יקרה ויגידו: בואו, תקלפו. עכשיו פתאום מתחילים לראות את הסיפורים. יש איזה מחקר שהראה שאין כמעט סצנות בכל תולדות הקולנוע, בדיאלוג, שנשים לא מדברות בהן על גבר. רובן אגב נכתבו על ידי גברים. הם לא הבינו כנראה על מה עוד נשים יכולות לדבר אם לא עליהם".
"במסיבת יום הולדת 50 של אמא שלי, כולם רקדו, שיכורים, מאושרים. ואז נפסקה המוזיקה. חשבתי הפסקת חשמל. פתאום אני רואה את אבא שלי בחיקו של אח שלי, הוא נפל עליו באמצע ריקוד, מת כמו כוכב רוק"
היא בת 29. נולדה וגדלה בתל־אביב, ו"עדיין גרה עם אמא בבית שעשו אותי ברחוב מלצ'ט". ילדת סנטר פרועה, שהתחילה לעשן בגיל עשר, ביקשה ממבוגרים שיקנו לה וודקה במכולת, בילתה בשיחות נפש עם זרים על ספסלים ובגדול חצתה את כל הגבולות שהציבו בפניה. "הייתי ילדת אקסטרים. גם בדברים הכי קטנים. הלכנו פעם כל המשפחה ללונה־פארק. לאבא שלי היו בעיות לב. לאמא שלי היה פחד גבהים. אח שלי פחדן. רק אני 70 פעם על האנקונדה לבד. שוב ושוב ושוב עד שהסחרחורת הופכת להיות נורמלית. אפשר להגיד שאני בן־אדם שחי בגדול. אוהבת לאכול, אוהבת לשתות, אוהבת להיפגש עם חברים עד מאוחר, אוהבת לצאת, אוהבת לחזור למסיבה שעה אחרי שכבר הלכתי. כל הזמן עוד. אני אוהבת את ה'עוד'. כשחבר שלי ואני מתנשקים, אני תמיד אומרת 'עוד'".
כשהייתה בת עשר הוריה התגרשו, וכשהייתה בת 18 נפטר אביה במפתיע מדום לב. זה קרה בסוף שבוע משפחתי ברמת הגולן, בחגיגות יום ההולדת ה־50 של אמה. "זה קרה במסיבה, אחרי שאח שלי ואני עשינו מעין 'חיים שכאלה' לאמא שלי. אחרי שהלכנו, אבא שלי ואני, רגע לצד ובפעם הראשונה הוא מעשן איתי ג'וינט, ואומר לי במבטא הארגנטינאי שלו, 'מה שעשית פה היום, זה מה שאת הולכת לעשות'. אחר כך אני מתקשרת לאיזה חבר ואומרת לו, 'יש לי תחושה רעה'. אחרי זה חזרנו, כולם רוקדים, ואז נפסקת המוזיקה. חשבתי הפסקת חשמל. מסתכלת על אמא שלי, על כולם, שיכורים, מאושרים, אבל פתאום קופאים, לא מבינים. פתאום אני רואה את אבא שלי בחיקו של אח שלי, שנפל עליו באמצע ריקוד, מת כמו כוכב רוק. ברחתי משם. לא יכולתי לשאת את זה. בעצם, אפשר להגיד שהוא הרס לאמא שלי את היום הולדת", היא צוחקת, "אבל אני רוצה לחשוב שהלב שלו פשוט התפוצץ מרוב אושר".
מאז שהיא זוכרת את עצמה, רצתה לשחק. כשהייתה קטנה ושאלו אותה מה תעשה כשתהיה גדולה, ענתה, להיות מלצרית ולעשן, "ואז גדלתי ובאמת נהייתי מלצרית מעשנת במסעדת ג'וז ולוז, שם הגשתי מלפוף וויסקי לכל האיידוליות שלי, קרן מור, אורנה בנאי, יבגניה דודינה, רונית אלקבץ, גלית גוטמן. במקביל התחלתי לעבוד בתפקידי אורח ב'אחיות המוצלחות שלי', 'חזרות', 'קופה ראשית'. ואז הגיעה 'המפקדת'. עד שטליה לביא הלביאה נלחמה עליי והעניקה לי תפקיד ראשי ב'ילדות סכסכניות'".
יכול להיות שהעולם זז קדימה, ויש היום מקום ליותר משטאנץ אחד כשמלהקים.
"נכון, העולם עשה צעד קדימה. ה'מכוער' הוא היפה. זה הרבה יותר מעניין. גם נועה קולר כתבה את זה ב'חזרות', כשאני מסבירה לאגם רודברג למה ליהקו אותי לתפקיד נינה".
הניסוח היה: "זה בכלל לא קשור לכישרון. עכשיו זה שמנות, קודם זה היה מזרחיות, לפני זה שחורות. זה יחזור לכוסיות". הליהוק שלך לתפקיד וונדי לא גורם לך לחשוב שאת חלק מטרנד?
"שנים חיכיתי להזדמנות כזאת. לא יודעת אם זה טרנד. זה כן שינוי. לא אכפת לי שישתמשו בי לשינוי החיובי הזה. לא מרגישה מנוצלת. להפך. בנות גדולות מודות לי. אומרות, איזה כיף שאת עושה את זה, בחיים לא הזמינו אותי לאודישנים מסוג כזה. ואת הופכת את זה ללגיטימי. גם בחלומות ובפנטזיות שלי לא חשבתי שיהיו לי סצנות סקס בטלוויזיה. הייתי בטוחה שאני אשחק רק נשים 'כמוני': האמהות או הזונות במחזות של חנוך לוין. לזה הורגלתי וככה חשבתי שתיראה הקריירה שלי".
נשמע די עגום לצאת ככה מבית ספר למשחק.
"אמרתי, אני אכתוב לעצמי. עשיתי הצגה בפסטיבל עכו עם אריאל בראון, הייתי שם הכי אני. ועדיין, הופתעתי. כל השינוי הזה מרגיש כאילו חוגגים לי יום הולדת או חתונה. בכל פעם שאני מקבלת עוד אודישן, זה כאילו זכיתי בלוטו. ברור שיש לי פחד שילדים יצעקו מהקהל 'שמנה' ואני לא אדע מה לעשות. כשילדים אומרים לי את זה זה מעליב אותי יותר מכל דבר אחר בעולם. לפעמים כשהם אומרים לי את זה ברחוב, אני מסתכלת על האמא לידם ואומרת, תחנכי את הילד החרא שלך. פתאום יוצאת ממני איזו ילדה ערסית פגועה".
וונדי עפה במקור. איך זה יהיה במקרה שלך?
"לא מזמן הייתה פרנזטציה לתקשורת. אמרתי לכל העיתונאים, 'הבמאי החליט לא ללכת על כבלים, כי היה קצת בלגן עם זה'", היא צוחקת, "אז אני לא אעוף באוויר, במקום פנטזיה, הצגה על חברות, הרפתקנות ואומץ נשי".
חברוּת נשית - על צידה הרעיל אבל גם המנחם שלה - עומדת גם במרכז ''ילדות סכסכניות''. לנדסמן מכירה היטב את השטח גם בלי הוראות בימוי. "לאורך כל השנים תמיד הייתה לי החברה הכי טובה הזאת שנתנה לי כל כך הרבה ואני נתתי לה כל כך הרבה והיא הרסה לי כל כך הרבה ואני הרסתי לה כל כך הרבה, שאני כבר נבהלתי מההרס שאני גרמתי".
ב''ילדות סכסכניות'' את הנגררת. בחיים את זו שגוררת.
"לגמרי. בוא נגיד שבכיתה ו' ההורים פחדו שאני אסתובב עם הילדים שלהם".
בניגוד לדמות שלך בסדרה גם מעולם לא גרת לבד.
"נכון. לא עזבתי את הבית. גם משיקולים כלכליים, זה פשוט יקר בצורה שאני לא יכולה להרשות לעצמי, וגם בוא, אני גרה במרכז תל־אביב, אז לא היה לי דחוף. אבל עכשיו אני מחפשת דירה. זה נראה לי חוויה הכרחית".
גם ב''קופה ראשית'' וגם ב''ילדות סכסכניות'' את משחקת לסבית. מה פיספסתי שהמלהקת ראתה?
"נעמי הבוצ'ה ב'קופה ראשית' היא אלטר אגו שאפשר להשתולל איתו. לי אין ממש ניסיון בתחום, התמזמזות מתוך סתם סקרנות. אני לא יכולה להגיד לך אני סטרייטית או מה שלא יהיה. אין לי הגדרה. אני אוהבת בנים, אבל בנות מרשימות אותי בטירוף. לפעמים אני אוהבת גם להתנשק איתן. אפילו עם החברה הכי טובה שלי פתאום. אני לא יודעת. אני נמשכת ליצורים חיים. לא פוסלת כלום, אבל לא חיות ותינוקות".
מתוך "ילדות סכסכניות"
(באדיבות HOT ויואב גרוס הפקות)
בשנתיים וחצי האחרונות היא מתנשקת בעיקר עם אור רימר, מוזיקאי, יוצר, השותף שלה ללהקת הפאנק ''פאוור סטריינג'רס''. הם הכירו דרך חברים משותפים שלא האמינו שהם לא יודעים זה על קיומו של זה ונדלקו אחד על הטרלול של השני די מהר. "באיזשהו שלב הוא הסתכל עליי ושאל אם אני שחקנית. אמרתי שכן. הוא שאל, 'את יודעת לבכות על הוואן?' עניתי, 'האמת שכן'. הוא אמר, 'גם אני. קדימה, בואי קרב'. בום. ייבבנו שם 20 דקות. בריכת דמעות של התאהבות".
"אני לא יכולה להגיד לך אני סטרייטית או מה שלא יהיה. אני אוהבת בנים, אבל בנות מרשימות אותי בטירוף. לפעמים אני אוהבת להתנשק איתן. אפילו עם החברה הכי טובה שלי פתאום"
זו הפעם הראשונה שלנדסמן מתרגלת זוגיות, וזה נעים כמו שחלמה. "אף פעם לא היה לי חבר עד אור. כל הזמן מסביבי החברות היו בזוגיות וקינאתי נורא. הייתי מאוד כנה לגבי זה. אמרתי, 'זה מעצבן שאת מתנשקת איתו מולי. אבל אני רוצה שתתנשקו'. הכול קרה נורא לאט".
ולא היה רגע שאמרת, לי זה כבר לא יקרה?
"ברור שבאיזשהו שלב אמרתי, 'טוב, אני אהיה בת 70 מאוננת עם מאה חתולים'. תמונה נורא יפה ורומנטית באיזשהו מקום, אגב. בסוף אני חושבת שאני פשוט פחדתי מאינטימיות. פחדתי מהמיה המרימה והמצחיקה והמתקרקסת, שלא תמצא את עצמה במקום אינטימי, אחד על אחד, של חוסר עניין, שיעמום. פחדתי שאני לא אהיה טובה שם, שלא יהיה לי מה לתת. וגם, מובן שמאוד פחדתי מהגוף שלי. התביישתי מאוד. ההתעניינות בי הייתה מוגבלת".
היו כמה מאמרי דעה על סצנות הסקס שלך ב''מפקדת'' עם דור הררי. התפעלות מזה שהמסך מציג רומן של מישהי שלא יושבת על מודל היופי האינסטגרמי, אבל גם כעס על זה שגם אז זה נעשה בהסתייגות ובמבוכה מצד הגבר.
"אני אוהבת שזה מעורר שיח, אבל כן, היה בסצנות האלה מרכיב סנסציוני. גם אני לא האמנתי שאעשה סצנות אינטימיות מהסוג הזה מחוץ לבית הספר למשחק. אני מאושרת מזה. זה מרים ונותן לי עוד הוכחות לזה שאני סקסית".
עד כמה סיטואציה כזו מ''המפקדת'' מוכרת לך מהחיים שלך?
"רוב הגברים שהייתי איתם, וגם אלה שלא, חושבים מהזין. וזה אומר שאת צריכה להיות קרובה אליהם. לגעת בהם. הם צריכים לראות לך דברים מסוימים. הם צריכים לגרום לך להיות בתנוחה מסוימת. לשתוק. הדברים האלה חייבים לעבור שינוי גדול. לא רק זה. בוא, מורים בבית ספר בניסן נתיב שעשו פשעים נוראים תוך ניצול כוח. אני אישית לא חוויתי את זה, אבל זה היה לידי, זה היה עם חברות שלי. כשמישהו שהוא מנהל תיאטרון ומלמד בסטודיו והוא מזמין אליו הביתה ובאיזשהו מקום מדובר או לא מדובר, את כשחקנית מתחילה מרגישה שאם את תעשי את זה טוב ותשתפי פעולה, אולי גם יובטח לך תפקיד. ואני מכירה המון שזה קרה להם. אני רק קינאתי. בתור מישהי שזה לא קרה לה, הרגשתי מקופחת".
שאת לא מוטרדת?
"כן, הרגשתי כאילו משהו לא בסדר".
לנדסמן היא מסיבה של אישה אחת. היא מודעת לכוח שלה - נוכחות שלא אדישים אליה - ומשחקת עם הנתונים כך שהיד שלה תמיד על העליונה. הלוק שלה בחודש שעבר בפסטיבל קאן - בשמלה שקופה וצמודה - משך את רוב תשומת הלב מהפרמיירה החגיגית של ''ילדות סכסכניות''. לנדסמן, גם כשהטוקבקים נכנסו בה חזיתית, נהנתה מכל רגע.
"בתוך תוכי זה לא הרגיש לי מתאמץ. אני אוהבת להתלבש. זה לא קשור בכלל לשמנה או לא שמנה. קיבלתי הזדמנות של חייזרים להגיע לקאן, אי־אפשר בכלל להגיע לשם בחללית. אז יאללה, בואו נעשה הצגה".
דיאטות, משקל, אלה מחשבות שמעסיקות אותך בכלל?
"הייתי רוצה שיהיה איזה תפקיד שיגרום לי לחשוב על זה. הייתי רוצה שיגידו, 'בואי מיה, תפקיד ראשי, אבל אנחנו צריכים אותך 20 קילו פחות. את חייבת'. ואז, ברור, מה זאת אומרת? בשביל האמנות. ברמה הפסיכולוגית, בסוף הרבה מהמשקל הוא מנגנון הגנה. אם אני אשיל את זה מעליי, אתם תראו יותר דברים שאני לא רוצה שתראו. אבל אני יכולה להגיד היום שאוכל זה התמכרות. אני חיה כבר 29 שנה ונורא עצוב לי כל הזמן לחשוב על איך אני יכולה להיות אחרת. כשהייתי קטנה העיסוק הזה היה נוכח מאוד. כולם מסביבי אמרו תמיד שאני צריכה לרזות".
גם היום?
"הרבה פחות".
וזה ניצחון?
"כן. סוג של ניצחון, הייתי מרדנית ושיחקתי אותה ילדה שחושבת שהיא יודעת מה היא רוצה. אומרת, 'זאת אני ועזבו אותי'. אבל בסודי סודות אומרת, 'כן, בואו נלך לדיאטנים'. היום אני מקבלת את עצמי יותר. גם הזוגיות שלי והחבר המתוק שלי גרמו לי להבין שפשוט אני יפה, היפה בנשים. לפעמים, אני מסתכלת על הבטן התחתונה שלי ואומרת, 'מה יש לי שם'. לפעמים אני יושבת עם הבן זוג שלי ופורסת את כל כפות הידיים שלי על הבטן. ואז הוא אומר, 'הכול בסדר, גרה שם איזו צ'ינצ'ילה מתוקה ואני אוהב ללטף אותה ואנחנו חיים ביחד כולנו'".
