גדלתי ביפו עד גיל 12, אחר כך עברנו לבת-ים. אנחנו ארבעה ילדים. לאבא הייתה חנות כובעים, ועד היום יש לי אהבה גדולה אליהם. כובע זה אופי. אבא היה אומר לי יום-יום, "את הכי יפה, את הכי חכמה, את הכי טובה". אתה יודע איזה כוח זה נותן, שאת מרגישה שיש מישהו בעולם שחושב שאת הכי יפה, הכי טובה והכי חכמה? כשאומרים לך את זה כל יום, זה מה שאתה מתחיל לחשוב על עצמך. אבא שלי היה יותר פגיע ויותר רגיש מאמא. הוא היה מלא ברוך ובאהבה. אמא בישלה זוועה, אבל היא תמיד הייתה נוכחת בשבילי. הייתי מספרת לה על צרות בבית הספר ועל כל מיני שיברוני לב והיא תמיד נתנה לי עצות. בנים גיליתי רק כשעברתי לבת-ים. עד אז בכלל לא ידעתי שאני בת. הייתי טום בוי. ברגע שגיליתי את הבנים התחיל שיברון הלב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
עבדתי בחופש הגדול במלון דן, כפיקולו. חיפשתי עבודה בשביל דמי כיס. די מהר הפכתי לפקידה של סגן מנהל המלון. שמעתי במקרה על האודישנים ללהקת פיקוד דרום, ואמרתי לבוס שלי, "אני הולכת לאודישן היום. זה קרוב. אני יכולה לקחת הפסקה?" ראיתי את הנבחנים ואמרתי לעצמי, אני הרבה יותר טובה מהם. כשרפי בן משה (המלחין והמנהל המוזיקלי של הלהקות הצבאיות ‑ י"ב) קרא לי להיבחן, אמרתי, "עוד לא בא לי". לאט-לאט אזרתי אומץ, הבנתי שזה עכשיו או לעולם לא. אילתרתי קטע של צרפתייה, חצי בצרפתית, חצי בעברית. לקח להם זמן להבין שזה לא באמת.
אני זוכרת שכשהייתי בצבא, לא עשו מזה עניין. לא קראו לזה אז גם הטרדה מינית. היו שורקים ואומרים, "איזה גוף, איזו כוסית, איזה שדיים", ואף אחד לא חשב שזה לא בסדר. היו מפקדים שנתנו צביטה בטוסיק. לקח זמן להבין שדמנו לא הפקר. היום גברים יודעים שהם צריכים להיזהר בלשונם. פוחדים לתת מחמאה. אותי לא הטרידו. פעם, בלהקה הצבאית, אחד הבוחנים שכבר אינו בחיים ושאשתו הייתה שחקנית מאוד ידועה, ניסה לרמוז לי ואמרתי לו, "עכשיו אני מתקשרת לאשתך ואומרת לה את מה שאמרת לי. תיזהר". אני חושבת שגברים די מפחדים לגשת אליי כי הם תופסים אותי כסוג של דיווה.
אני האמא הביולוגית של קישקשתא, עוד לפני נירה רבינוביץ'. דתיה בן דור כתבה לי שירים כמו "לפעמים אני עצוב, ולפעמים - שמח". אחרי שנה שזה היה שלאגר היסטרי, התחלתי לעשות את "גבעת חלפון" ו"הצילו את המציל". בשלטים הגדולים היה כתוב "חנה לסלאו", ובסוגריים קישקשתא. אמרתי, אולי הקישקשתא ידבק בי לנצח. באתי אליהם ואמרתי, "אני עוזבת". אמרו לי, "מה? את מטורפת". אמרתי, "אני לא מטורפת, אני עוזבת". פחדתי שהדבר הזה של כוכבת ילדים ידבק בי. הרי נירה נשארה קישקשתא כל חייה.
היו לי רק חמש דקות מסך, שבהן הייתי צריכה לשחק את יעלי. אסי דיין, הבמאי, לקח אותי ואת מיקי קם, ששיחקה את שפרה. שבועיים לפני הצילומים, המפיק איז'ו שני צילצל לאסי ואמר לו, "לא ייתכן שאת שני התפקידים הנשיים הראשיים תשחקנה שחקניות אנונימיות. אני הולך להביא את ניצה שאול מלונדון". עכשיו, שפרה זה נתון. היא גבוהה, כך שמיקי הייתה חייבת להישאר. אסי טילפן אליי ואמר, "לסלאו, אני מה זה מבואס. אני מצטער". כשהם כבר התחילו לצלם בניצנים, אסי התקשר שוב ואמר, "תקשיבי לסלאו, אני הולך להציע לך הצעה. אם יש לך רוח ספורטיבית, את תסכימי. הוספתי תפקיד שלא קיים בתסריט. המג"ד מגיע עם הליקופטר ואת הפקידה שלו. יש לך מדי דקרון חתיכיים וצמודים?" אמרתי, "כן, מהלהקה". "תביאי אותם", הוא אמר, "את תשחקי את חרמונה, שכולם מתחרמנים עלייך". אמרתי לו, "בוא נעשה הצדעה לסרט 'מ.א.ש' שמרימים את האוהל והיא נשארת עירומה". לא הייתי ממש עירומה, אבל אלו חמש דקות שהפכו להיסטוריה.
אורי זוהר היה אז בתהליך של חזרה בתשובה והניח תפילין על הסט. הוא היה מוכשר מאוד אבל גם פרא אדם. בלהט העניינים הוא היה לא נחמד וצעק. עדין הוא בטח לא היה. פעם הוא אפילו נתן לי סטירה מצלצלת. הבן שלו, פישל, שאגב שיחק את אחד הילדים בסרט, צילצל אליי אחרי מותו והתנצל. שאל אם אני סולחת לאבא שלו. אמרתי לו, "הכל טוב, סלחתי ומחלתי".
אחרי שראיתי את חוה אלברשטיין בערב היחיד שלה, באתי למרים הסוכנת שלי ואמרתי לה, "אני גם רוצה ערב יחיד". היא אמרה לי, "את חושבת שיבואו לקופה ויגידו, תן לי כרטיס לערב של חנה לסלאו?" אמרתי, "תקשיבי, אני עושה עכשיו תשדירי שירות בערוץ 1. בינתיים זה יעשה את העבודה וכשאני אצא עם הערב, יבואו לקופה ויגידו, 'תן לי כרטיס לחנה לסלאו'". היא אמרה לי, "אוקיי, אני הולכת איתך". את זה אני לא אשכח לה בחיים. היא שאלה אותי, "מי את רוצה שיביים?" אמרתי, "יוסי בנאי". "ומי את רוצה שיהיה אחראי לניהול המוזיקלי?" היא שאלה. אמרתי, "יוני רכטר". היא אמרה, "יש לך את זה". עבדתי עם יוסי שמונה חודשים. קיבלתי ביקורות נהדרות. שם נולדו קלרה וסבתא זפטה. שלאגר היסטרי. אחר כך עשיתי את "החיים על פי לסלאו", 600 הצגות. סבתא זפטה היא אבא שלי בחשיבה, שדיבר גם יידיש וגם עברית.
כשהתחלתי את הקריירה שלי לא היו כמעט נשים מצחיקות, מלבד רבקה מיכאלי. אחר כך הגיעה מיקי קם ואחריה אורנה בנאי. אני אחת החלוצות. אמרו שאני וולגרית. אמרתי שאין לי שום עכבות. למה אני לא יכולה לדבר על סקס? כי אני אישה? למזלי התקופה השתנתה מאז, גם הפתיחות. עכשיו אני מעלה מופע סטנד-אפ חדש, "מי מפחד מחנה לסלאו", שכתבתי יחד עם דפנה זילברג. הפרמיירה תהיה ב-6 בספטמבר בתיאטרון היהלום ברמת גן.
עמוס צילצל אליי והציע לי לשחק בסרט שלו "עלילה", בימים שהכל כמעט היה סגור בפניי, ועליתי במשקל. רוב האנשים מתבלבלים בין רגשות ואוכל. גם אני. אז ישבתי במקרר, אכלתי ונראיתי גם כמו חצי מקרר. כשעמוס התקשר, אמרתי בטח הוא לא יודע איך אני נראית היום. אני לא אגיד לו ששמנתי. הלכתי לפגישה והוא אמר לי, "מאוד יפית". אמרתי לו, "אתה מתכוון שמאוד שמנתי", והוא אמר, "לא, כבן אדם יפית מאוד". הוא לא התייחס למשקל שלי. התחלתי בתפקיד קטן יותר ואז הוא צירף שני תפקידים יחד. אחרי זה הוא הציע לי לשחק ב"אזור חופשי", שעליו זכיתי בפרס השחקנית בפסטיבל קאן. מורגן פרימן אמר לי בקאן במסיבה לכבודו, "את צריכה לבוא להוליווד וללכת שם לאודישנים, לא משנה אם את זוכה או לא זוכה בפרס". טוני מוריסון, שישבה בחבר השופטים, אמרה לי, "את המנצחת". אמרתי לה, "ריגשת אותי כאילו כבר זכיתי". אבל הבנתי שבהוליווד אני אצטרך להתחיל מההתחלה. לעשות אודישנים, ללכת ממקום למקום, וגם אז תמיד אשחק את המשבצת של האמא היהודייה. הייתה לי גם פה קריירה נהדרת. בקיצור, לא מצטערת.
כששמעתי שצביקה נפטר היו לי דמעות. צביקה מת פעמיים: פעם אחת אחרי שהוא קיבל את השבץ, ועכשיו. עצוב לי שהוא מת לבד, כשאיש לא היה לצידו בבית. פגשתי אותו בתקופת המועדונים ולהקות הקצב. הוא היה אז חבר בלהקת השוקולדה. הייתי בת 17 ובאתי לחזרות שלהם ברחוב המסגר עם חבר שאיתו דיברתי אנגלית. צביקה חשב שאני אנגלייה. הוא התחיל איתי והיינו חברים כמעט שנה, וזאת הייתה אהבה ענקית. הוא הפך אז להיות כוכב גדול בזכות 'שיער'. אני עזבתי אותו לפני שהוא יעזוב אותי. ראיתי שהוא כוכב ענק, עם הרבה מעריצות, וכתבתי לו מכתב, "אני לא הסמרטוט שלך, אני עוזבת אותך". בכיתי. כל הדף נרטב מהדמעות. זה היה שיברון לב נורא גדול. נסעתי אז לאחי למבוא חמה. כשחזרתי, צביקה בא אליי הביתה, ואמר לי, "בואי סמרטוט שלי, אני אוהב אותך". מיד אחר כך הוא פגש את מירית (שם אור) שבאה לראיין אותו וכל השאר היסטוריה.
ב-1984 נישאתי לאביב גלעדי. הכרתי אותו כשהוא היה עוזר במאי של אסי דיין. בן נולד שנה אחרי החתונה. היינו יחד עשר שנים ויש לנו שני ילדים נהדרים. כשהתגרשתי מאביב הצטערתי שאני נפרדת מההורים שלו, עמי ורותי, שהיו אנשים מקסימים, יותר מאשר ממנו. אני מניחה שאם לא הייתה לי את הטראומה הנוראית מהנישואים השניים לבני (בלוך), היה לי יותר קל עם גברים. גם מאביב נכוויתי. כששוחחתי על זה פעם עם הבן שלי איתמר, הוא אמר לי, "אי-אפשר להצליח בהכל בחיים. הצלחת עם הבנים שלך. בעלים אפשר להחליף". אגב, מתחילים איתי גברים יותר צעירים. התכתבתי עם מישהו שראיתי פעם אחת. גבר נאה מאוד שיודע לחזר גם בכתיבה. בסוף נפגשנו, הוא גם שלח לי תמונות שלו, אבל יש הבדל בין להתכתב ולהיפגש. הוא כמעט בגיל של הבן שלי וזה הפריע לי, למרות שכשסיפרתי על כך לבן, הוא אמר, "אמא, אז מה?" באהבה אני רוצה חברוּת, שאפשר לנסוע בה יחד, לראות סרט יחד, לצחוק יחד. אני לא רואה את עצמי ישנה עם מישהו.
באפריל האחרון הייתי צריכה לעשות ניתוח קטרקט. איריס לבנון, חברה שלי, באה לקחת אותי. הרגשתי חלושעס נורא והקאתי מים. חשבתי שזה וירוס קיבה. לא חיברתי את זה לסוכר. אמרתי, "איריס, אני מצלצלת לבטל את הניתוח, שתיתי קנקנים של מים והקאתי. אני מרגישה סחרחורת". איריס אמרה לי שהיא מזמינה אמבולנס אבל לא הסכמתי. אמרתי, "תכף אני אתייצב". ידעתי שזה ישר יביא עיתונים. עובדה, עוד לפני שהגעתי לבית החולים כבר פורסם שפוניתי לבית החולים עם אמבולנס. כשהלכתי לשירותים כבר הלכתי בזיגזג והבנתי שאני כן צריכה אמבולנס. כשהוא הגיע כבר הייתי לגמרי מטושטשת. כשהגעתי לבית החולים עוד ידעתי לענות מה מספר הטלפון שלי ואיפה אני גרה, אבל בעיקר שמעתי קולות. רמת הסוכר שלי הייתה על 700. מה קרה? לא השגחתי, ולא לקחתי את אחת התרופות כמה ימים. הייתי יומיים בטיפול נמרץ. רק אחר כך הבנתי באיזה מצב הייתי. הייתה לי חמצת וזה מצב שאפשר גם למות ממנו.
שאלו אותי תמיד, "למה את עושה דמויות רעות, קשות?" אמרתי, "אני לא שופטת אותן. הדמות עצמה לא חושבת שהיא רעה". נעמי שחר ב"השיר שלנו" לא רעה. היא אמא שדוחפת את הבת שלה ואין לה פילטרים. היא גם אומרת מה שהיא חושבת. למרות שטמירה ירדני הציעה לי תעריף נמוך, אמרתי לסוכנת שלי, "עזבי את הכסף, שטויות, אני אכנס לתפקיד ויראו אותי בכל בית". זה הפך לקאלט. מאז אני לא מפסיקה לעבוד. שאלו אותי למה אני לא נחה. מה, אני אשב בבית ואסרוג? צריך לעבוד גם בשביל הנפש וגם כלכלית.
