מאז צאתו של הסרט הקצר "בשם הבת" לאקרנים לפני שלוש שנים, הבמאי הצעיר לירן שטרית מקבל המון חום ואהבה מהימין הישראלי, ומאמצעי התקשורת שמייצגים אותו. מבחינתם, קולנוען ישראלי שאינו מזדהה כאיש שמאל ומביא למסך דמויות שמבטאות אידיאולוגיה לאומנית, הינו בגדר תגלית פורצת דרך שאותה יש לטפח. ואכן, גם עתה כשסרטו החדש והארוך "אדמה בוערת" עומד לצאת לאקרנים בישראל, ניכר שהוא זוכה לתשומת לב מיוחדת בצד זה של המפה הפוליטית.
שטרית בן ה-25 נהנה מהפרגון, כיוצר עצמאי אמיתי הוא זקוק לכל תמיכה רוחנית, וגם חומרית - כזו הגיעה לדבריו ממשקיע שנכלל בקהל תומכי "אם תרצו". אבל למרות כל זאת, הבמאי מבקש להישאר מחוץ לשיח הקלישאתי הנהוג במקומותינו כשמדובר בקולנוע ישראלי. אחרים אולי מבקשים למסגר את יצירתו כימנית, אולי בגלל שהיא עוסקת בנוער הגבעות, אבל מה שהניע אותו היא המורכבות של הדמויות וסיפורן האישי בתוך המציאות המסובכת שלהם. "אני לא מרגיש שיש מישהו שמכוון אותי, אני עושה מה שבא לי לעשות, ומה שמאתגר אותי זה סרטים אנושיים", הוא אומר בריאיון ל-ynet.
לריאיונות נוספים בקולנוע הישראלי:
"אדמה בוערת" מתחיל בכלל בשכונה מוזנחת, בה גדל הגיבור יאיר (אסף הרץ), נער עבריין שמסתבך עם אמו החד הורית (ריקי בליך) ורשויות החוק, ונמלט אל מעבר לקו הירוק. הוא מוצא את עצמו לבד באמצע שום מקום ובלית ברירה מתחבר עם חבורת נערי גבעות שהקימו לעצמם מאחז. ככל שעובר הזמן, יאיר נשאב אל תוך חוויית האחווה של חבריו החדשים, ואף מצטרף למשימות האלימות שלהם נגד התושבים הפלסטינים באיזור. במקביל הוא מועסק על ידי בעלת כרם מקומי טובת לב (יעל לבנטל). הוא מוצא עצמו נקרע בין נאמנותו לחבורה המגוננת וההשראה של רב הישיבה (נתי רביץ) לבין חלומות על עתיד טוב יותר. הדברים מסתבכים עוד יותר לאחר שמקרה אלימות קשה מעורר את תשומת לבם של שירותי הביטחון, ומאיימים על החירות האישית שלו. צעד אחר צעד שטרית מוביל את העלילה מהאישי לכללי, והוא נעזר בביצועים מוזיקלים של התזמורת הקולנועית של הונגריה להפיח דרמה בפסקול, וגם בצוות גרפיקה ממוחשבת מהודו. אולם ככל שמדובר באירועים כפי שהם מתחוללים בשטח, ערכי ההפקה המוגבלים ניכרים, וכן גם חוסרי הניסיון של השחקנים והבמאי שרובם נמצאים בתחילת דרכם. קשה שלא להבחין בכך בעיקר במהלך הדיאלוגים והדרך שבה הם מדובררים על המסך.
"אדמה בוערת" - טריילר
כך או כך, ככל שמדובר בצילומים עצמם, הם התנהלו במרחב הפעילות של הדמויות בשומרון, אליו יצא שטרית עם צוותו. "היה לי חשוב מאוד לצלם בסביבה הטבעית שבה חיים נערי הגבעות, ולקבל את הנופים המדהימים של השומרון עם היופי של הטבע", הוא מסביר. "זה הפך את ההפקה לארוכה ומסובכת, והצריך מאתנו אישורים מהצבא ומאבטחים שהיו איתנו בשטח. התנאים היו קשים לצילום; יש בסרט הרבה צילומי לילה והיינו בטבע עם ציוד יקר. היה קר והשחקנים היו צריכים בין לבין ללכת להתחמם באוהל עם תנורים. לקח זמן למצוא את הלוקיישנים שדמיינתי ויזואלית ושגם יהיו יחסית נוחים להפקה". הבמאי מספר שהוא נעזר בתושבי ההתנחלויות באיזור, שחלקם לקחו חלק בצילומים כניצבים וכעוזרי הפקה בתפקידים שונים. "היו כמה ניצבים שהגיעו מהיישובים שצילמנו ושיתפו פעולה בצורה מדהימה. הם היו מאוד נחמדים, חלק אפילו התנדבו לעזור בבניית המאחז בסרט".
"לנערי הגבעות יש צדדים מאוד מורכבים"
"אדמה בוערת" יוצא לאקרנים בשבוע סוער בביצה של הקולנוע הישראלי על רקע המחאה של כ-250 מקולנוענים מישראל, בהם נדב לפיד, ארי פולמן, קרן ידעיה, שירה גפן, חגי לוי, ערן קולירין ואחרים, שיצאו נגד קרן הקולנוע בשומרון שהוקמה על ידי שרת התרבות מירי רגב, וחגגה את השקתה באירוע מיוחד בחודש יולי. האיגרת הפומבית פורסמה בתקשורת הישראלית ולאחר כמה ימים הגיעה לתקשורת הבינלאומית, ולטענת שטרית מדובר בצעד נלוז של היוצרים שנועד לקדם עצמם על חשבון אחרים.
"לדעתי המכתב הזה בא לסמן לכולם ולאירופאים שהם יידעו איפה דעתם נמצאת על המפה הפוליטית בלי להסתכן בכלל. היוצרים האלה לא זכאים לקבל מימון מקרן שומרון, הם לא מצלמים בשומרון והם לא תושבי שומרון", הוא קובע. "רוב המימון לסרטים שלהם מגיע מקרנות הקולנוע האחרות ומאירופה. הם רוצים לקחת כסף מאחרים ולהדיר ציבור שלם מהקולנוע. בשומרון יש מאות אלפי אזרחי ישראל - למנוע מהם קרן מקומית שתתמוך ביוצרים ישראלים ותיתן להם להם הזמנות לספר את הסיפורים שלהם זה חמור מאוד לדעתי".
שטרית הוא ילד טוב חולון. בגיל שמונה קיבלת מצלמה מהוריו (אבא עובד כנהג באגד ואמא שעובדת כמזכירה) ומאז התאהב באמנות הקולנוע. הוא היה אמור להתגייס לצה"ל כצלם צבאי אך נפצע ושוחרר. הוא למד קולנוע בבית הספר מנשר ופנה להפקה עצמאית. למרות שאין לו קשר אישי לסוגיית נוער הגבעות, הסקרנות שלו התעוררה מתוך צפייה בסיקור של התופעה בחדשות. "יותר מלדעת מי צודק ומהי הדרך הנכונה לפעול, כבמאי מאוד מאתגר אותי לעסוק בנושאים מורכבים וטעונים בחברה הישראלית", הוא מסביר ומתאר את נקודת היציאה שלו לפרויקט. "רציתי לספר סיפור התבגרות על חבורת נערים שמחפשים משמעות ונמשכים לסיטואציה קיצונית של חיים בטבע, בגבעות, רחוק מהמשפחות, ומנהלים מלחמה. זה מרתק כסיפור אנושי בתוך חוויה קולנועית שהיא גם אפית וגם אינטימית. הייתי רואה בחדשות מקרים מאוד קיצוניים של נערי גבעות עושים דברים נוראיים כמו לזרוק אבנים על חיילים, וסקרן אותי מאוד למה הם עושים את זה. כשעשיתי תחקיר ונפגשתי עם נערי גבעות, גיליתי שיש להם צדדים מאוד מורכבים. מצד אחד הם חולקים ערבות הדדית ומצד שני, מה שמתרחש בסביבה הזאת מאוד קיצוני וזה מביא את האנשים למקומות מאוד מאוד אפלים".
כדי ללמוד יותר על התופעה באופן אינטימי, ללא תיווך מהדורות החדשות, שטרית יצא לתחקיר מעמיק וראיין לדבריו נערי גבעות ורבנים, ואף שהה לצדם בשטח כשבוע כדי לחוות את שגרת יומם. "גיליתי שלא כל הנערים נמצאים שם מאותם מניעים", הוא מספר על תגליותיו. "רובם עושים את זה מתוך אידיאולוגיה רדיקלית ליישב את ארץ ישראל ומאמינים שכך הם מקיימים את רצון אלוהים, אבל חלק מהם בורחים ממציאות מורכבת, ממש כמו הגיבור של הסרט. בחיים האישיים העתיד הצפוי להם מאוד קודר, ובגבעות הם יכולים להתנתק מזה".
שטרית, שבאחת הסצנות גם מגלם נער גבעות שמצטרף לקטטה עם פלסטינים מקומיים, דבק ברעיון שהוא שאף להתבונן במציאות מתוך העיניים של נערי השוליים הללו, והוא מספר גם על הזדהות עם חלק מהדמויות, כמו במקרה של צ'יקו שחולם להיות מוזיקאי, אבל באחת הסצנות מחליט לתלות את הגיטרה מתוך הבנה מתסכלת שהעתיד שלו הוא בגבעות ואין לו תוחלת כמוזיקאי. "מבחינתי כיוצר זה הדבר שהכי קשה לוותר על האמנות שלך, ולכן הסצנה הזאת ריגשה אותי במיוחד", הוא מודה.
לא עזרת קרנות
"אדמה בוערת" הוא סרט ייחודי בנוף הקולנוע המקומי בגלל הטיפול הדרמטי שלו בסוגיית נערי הגבעות, אבל הוא יוצא דופן גם מבחינה לוגיסטית, שכן ההפקה לא קיבלה את תמיכת קרנות הקולנוע בישראל. בלית ברירה, שטרית יצא בעצמו לגייס כספים שיאפשרו את הפרויקט שתקציבו מוערך ביותר ממיליון שקלים - הרפתקה שאין רבות כמוה בישראל. ההורים פתחו את הלב ואת הכיס וכך גם התסריטאי סתיו שלו, אבל כדי להעמיד הפקה ראויה נדרש מימון נוסף, במיוחד בסדר גודל זה שכלל שירותים מחו"ל. למזלו, הסרט הקצר "בשם הבת" מצא לו קהל של תומכים נאמנים שהיו מוכנים גם להשקיע בסרט החדש. "הסרט נעשה במימון של משקיעים פרטיים, שמאוד האמינו בי וביצירה שלי", הוא מספר. "'בשם הבת' הוקרן בפני הרבה עמותות ציוניות, כמו 'אם תרצו'. היו שם אנשים שמאוד התרשמו מהעבודה שלי ואהבו את הסרט ומהאמת שלי. אחד מהם, שנכלל בקהל תומכי 'אם תרצו', החליט להשקיע. כל זה בעיקר בזכות 'בשם הבת' שנגע בהרבה אנשים והשפיע עליהם, ועל הרקע הזה המשקיעים החליטו ללכת איתי בכל הכוח".
בתנאים שבהם פועלת תעשיית הקולנוע הישראלי נדיר מאוד לראות הפקה יוצאת לדרך ללא תמיכת קרנות הקולנוע.
"הגשתי את התסריט וקיבלתי סירוב, ואמרתי לעצמי שאני יכול לעשות את זה לבד. יש לי את הכלים. אני לא מתכוון לחכות להם. וגם בסרט הבא אני לא רוצה להיות תלוי בהם ואני מאמין שאני יכול להסתדר יפה מאוד לבד. אני לא כל כך אוהב את השיטה שלהם ואיך שהם עובדים. זה כמו לשלוח לוטו. אתה לא יודע מה השיקולים. זה פשוט הימור ואותי זה פחות מעסיק או מעניין, ואני יכול להסתדר טוב מאוד לבד עם המשקיעים הפרטיים שמאמינים בי וביצירה שלי. בגלל שהכל היה בידיים שלי, לא היה מי שיגיד לי מה לעשות והסרט יצא בדיוק כמו שרציתי.
יש תמיד טענות על כך שהקרנות מוטות מבחינה פוליטית. אתה חושב שזה מה שקרה גם במקרה שלך?
"אין ספק שיש פה גם שיקולים פוליטיים. אבל אני לא מספיק בקיא בתחום כדי להביע ביקורת על ההתנהלות של הקרנות. בסירוב שקיבלתי ל'בשם הבת' היה כתוב שהסרט לא אמין. וחשבתי שזה פשוט מגוחך כי היו הורים שכולים שהשתתפו בסרט, הם שם על המסך, והסרט מציג את המציאות המרה שהם חווים יום יום. אז איך אפשר לומר שזה לא אמין? אין ספק שיש פה מניעים שהם לא הוגנים ולא צודקים. יש כל מיני מניעים שאני לא מודע אליהם, אבל צדק אין. ככל שזה נוגע לחו"ל, אני יכול להבין שקשה מאוד להתקבל לפסטיבלים בינלאומיים עם סרטים שהם לא שמאלנים בהגדרה. כמעט בלתי אפשרי. יש סרטים איומים שזכו בפרסים הכי גדולים ואמרתי לעצמי, זה לא ניתן לצפייה. כבמאי, לא מעניין אותי לעשות סרט שמתאים ללקטורים של פסטיבלים בינלאומיים. הסיפור הכי גדול עבורי כבמאי, יותר מכל פרס בינלאומי, זה לראות את הקהל מרותק, ושהסרט משפיע עליו".
למרות ש"אדמה בוערת" אינו סרט שמאלני בהגדרה, ולמרות האמפתיה שהוא מגלה לדמויות, יש בו ביקורת על נערי הגבעות והפעילות האלימה שלהם, ולא פחות מכך ההסכמה שבשתיקה של סביבתם הבוגרת. כך למשל הרב בישיבה מסייע להם לטייח את מקרי האלימות שלהם, ואילו קצין המשטרה המקומי פועל נגדם רק כשהשלטונות מאלצים אותו לעשות כן על אף התייצבותו האידיאולוגית מאחוריהם. מצד שני, דרך הביקורת על נערי הגבעות, הוא מביע תמיכה בדמויות המתנחלים שומרי החוק ומנרמל את היאחזותם בקרקע. כך במקרה של בעלת הכרם שמעסיקה את יאיר, וגם פועלים פלסטינים. היא מוצגת כאדונת הארץ, אבל גם אדיבה.
הסכסוך עם הפלסטינים לא בא לידי ביטוי פה, ודומה ששטרית נזהר מלהתמודד איתו ישירות ביצירתו. "הסרט לא נוטה לימין או לשמאל, אלא מציג תמונה רחבה ומציאותית", הוא מסביר. "אני יכול להבין את ההקשר הפוליטי, אבל מבחינתי הוא סרט לא פוליטי ואין לו מסר פוליטי, אלא סיפור אנושי על ילדים אבודים שכל אחד יכול להזדהות איתו. בהקרנות אני מקבל תגובות לכאן ולכאן. יש כאלה שאומרים שמדובר בקולנוע ברמות הכי גבוהות שיש, אבל יש כאלה שאמרו שמבחינה פוליטית הוא מציג אותם באור בעייתי".
התופעה של נוער שוליים שנגרר לכנופיות וכתות מוכרת בארץ ובעולם. אבל אי אפשר להתכחש להקשר הפוליטי הישראלי פה, וגם אם תיתכן גאולה אישית לחלק מהדמויות, החברה כמכלול לא משתנה.
"לי היה חשוב להראות את הטוב ואת הרע בנערים האלה. מצד אחד יש בהם צדדים מאוד משפחתיים, הם מאוד אוהבים את ארץ ישראל והם מרגישים שהם עושים שליחות למען המדינה ולמען המולדת. אבל מצד שני הם מאוד אלימים ובעלי דעות רדיקליות. הסביבה האלימה שבה הם חיים משפיעה עליהם ומניעה אותם לפעילות הקיצונית שלהם. הסרט מעביר עליהם ביקורת דרך הדמויות שלא מסכימות עם הדרך שלהם. כל הסרט מתרחש בתוך קונפליקט שלצערי מושרש אצלנו בהיסטוריה, עובר מדור לדור. הקונפליקט ממשיך והאנשים משתנים, וזה גורם לצופים לשאול את עצמם מה הפתרון. זה חלק מהשאלות הגדולות שהסרט מתעסק בהן אבל הוא מאוד אנושי, מאוד אוניברסלי".
